רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Six Degrees of Inner Turbulence - Dream Theater

Dream Theater

Six Degrees of Inner Turbulence

2002 Elektra Records (2-CD)

USA

(96:17)

DreamTheater.net



ביקורת: אורי ברייטמן

01/07/11

זו היתה הפעם האחרונה שלהקת דרים ת'יאטר ניסתה להתעלות על עצמה. זו גם היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהם הקליטו אלבום אולפני כפול. זו היתה הפעם האחרונה שהם ניסו להקליט יצירה אחת באורך של למעלה מ-40 דקות. זו היתה הפעם האחרונה שדרים ניסתה להיכנס אל פנתיאון המוסיקה הפרוגרסיבית, לחדש, להפתיע, לאתגר את הקהל שלה. אחרי האלבום הזה הלהקה קפאה על שמריה, כאילו הכריזה שהגיעה לפיסגה היצירתית שלה.


לפנינו אובססיה לסיפרה שש (6). זהו אלבומה השישי של דרים ת'יאטר. יש בו שישה קטעים. הקטע השישי עוסק בשישה אנשים. מסיבות טכניות, בחרה הלהקה לפצל את הקטע השישי ל-8 תתי-פרקים, וכך יצרה אלבום עם 13 קטעים, הלכה למעשה. שמו של האלבום ויצירת הנושא מתבססים על ביטוי מוכר, 'שש דרגות של הפרדה', המתאר תופעה לפיו כל אדם בעולם מקושר לאדם אחר, דרך חמישה אנשים לכל היותר. אז במקום דרגות הפרדה, או 'רמות היכרות' (מעגלים חברתיים, למעשה), יצירת הנושא מורכבת משישה סיפורים של פגועי-נפש, או אנשים חריגים, יצורים מטורפים, חולי-נפש אומללים, אנשים שהחברה לא יכולה להתמודד איתם. מייק פורטנוי עצמו תיאר את יצירת הנושא (דיסק 2) כ"כמעט כמו סיור בבית משוגעים".


דרים ת'יאטר לא התכוונה להוציא אלבום כפול. יצירת הנושא ('שש דרגות של מערבולת פנימית') היתה אמורה להימשך 20 דקות לכל היותר, אבל היא עברה את ה-40, כפי שקורה לעתים ללהקה במהלך פיתוח רעיונות בחזרות. רק בזכות אור ירוק שקיבלו מחברת התקליטים 'אלקטרה' להוציא מהדורת דיסק כפול, הם לא נאלצו לוותר על אף שיר. חלק מהמעריצים לא התלהבו מהרעיון, בתחילה: הלהקה הרגילה אותם לדיסקים בודדים במחיר ממוצע, ולא כולם חשבו שללהקה היה צידוק לדרוש מחיר גבוה על 96 דקות של מוסיקה. מעבר לכך, 'סינדרום האלבום הכפול' הפיל להקות רבות עם שאיפת-יתר, שלא ידעו לסנן תכנים בינוניים, ושיעממו את מעריציהם הטובים ביותר.


האלבום נפתח ברעש סטטי, שאריות של 'תמונות מזיכרון', אלבומם המופתי מ-1999. פעמון מבשר-רעות פותח את היצירה הראשונה, 'דה גלאס פריזן' ("בית הסוהר מזכוכית"). מייק פורטנוי, אלכוהוליסט קשה בגמילה, כתב את המילים המיוסרות בהשראת 3 החוקים הראשונים (מתוך 12) של קבוצת 'אלכוהוליסטיים אנונימים' (Alcoholics Anonymous, או בקיצור AA). פורטנוי הודה בקרדיטים למר ביל וו., אחד ממייסדי השיטה. זהו, למעשה, הפרק הראשון מתוך חמשת פרקי הסאגה, כאשר הפרקים הבאים הופיעו ב'טריין אוף ת'וט', 'אוקטבריום', 'סיסטמטיק כאוס' ו'בלק קלאודז'.


'גלאס פריזן' הוא קטע מצוין לפתיחת אלבום: קיצבי, אינטנסיבי, לא נח לרגע, מהיר ואפילו מעניין לפרקים. הטקסט הדרמטי של פורטנוי, המדבר על מצוקות-חיים אמיתיות, מוסיף עוצמה רבה למוסיקה. בחלק הראשון הוא מבין שהוא חסר-ישע מול ההתמכרות; בחלק השני הוא קורא לעזרה ומודה שלא יוכל לפתור את הבעיה לבדו; בחלק השלישי הוא נפתח לאפשרות שכוח חיצוני יוכל להציל אותו. הקטע באורך 13:53 מסתיים באפקט של זכוכית נשברת. היצירה מושפעת מאוד מאלבומי מטאל, גם בגישה התוקפנית וגם בעיבוד חסר-המנוחה, המאפשר לפורטנוי למצות את היכולות הריתמיות שלו.


חבל שאי אפשר לחלק כל כך הרבה מחמאות לקטע השני באלבום (בליינד פיית'). כאן אפשר לקבוע כמעט בוודאות, שהתוכן המוסיקלי לא מצדיק מתיחה ל-10 דקות. היה אפשר לקצר את הטקסט של לברי, שעוסק כצפוי באמונה עיוורת ובהסתמכות על משיחי-שקר. הנטייה להאריך בזמנים נמשכת גם בקטע השלישי (מיסאנדרסטוד), שהעוסק בדמות דתית כלשהי, אולי ישו, הטוענת בתוקף כי היא לא על-אנושית. עם זאת, יש לציין לטובה את המחצית השנייה של היצירה, המציגה סולו גיטרה הפוך של פטרוצ'י, וריף מטאלי הרפתקני שעליו מאלתרת הלהקה בלהט, ושאותו היה אפשר לפתח הלאה. התרומה של ג'ורדן רודס על הסינתיסייזר (אפקטים שנעים מצד לצד, אבל לא רק) מוסיפה עניין ליצירה, ומצביעה על מגמה מבורכת בלהקה: לנסות דברים חדשים.


קשה להאמין, אבל דרים ת'יאטר בחרה לעסוק במחלוקת סביב מחקר תאי גזע, ונתנה לו 14 דקות שלמות. זה הקטע הרביעי, "דה גרייט דיבייט". הסוגיה המדעית-פוליטית המורכבת הזו כנראה העסיקה באותה תקופה את התקשורת בוושינגטון ובניו-יורק, על רקע החלטתו של הנשיא בוש לפגוע במחקר הזה. הסוגיה זוכה לטיפול מעמיק במיוחד, אם מתייחסים להיסטוריה של הלהקה עד היום. למרות הצהרתה של הלהקה שהיא אינה נוקטת עמדה ברורה בדיון הציבורי, נראה שהיא משייכת את עצמה למחנה הליברלי-דתי. אפשר לומר שרוחה של להקת ראש (Rush) מרחפת מעל לשיר הזה.


מבחינה אמנותית, הבחירה במחלוקת מדעית-דתית היא רעיון מעניין. אבל מבחינה מוסיקלית טהורה, זה לא חכם לשלב קטעי דיבור ארוכים מתוכניות ראיונות בטלוויזיה, בתוך יצירה שאמורה לסחוף מאזין פרוג-מטאל טיפוסי. אפשר להעריך את היוזמה ברמה התיאורטית, אבל היישום המוסיקלי לא מספיק חכם, לא מספיק מגוון ולא מסוגל לתרגם את הרעיונות שבטקסט למוסיקה עשירה, רב-קולית ואפקטיבית. זה לא כישלון מביך, אבל התוצאה הסופית ארוכה ומייגעת למדי, במיוחד בהאזנות חוזרות.


הדיסק הראשון מסתיים בשיר סתמי למדי, הקטע החמישי ("דיסאפיר"), בלאדת-קיטש בת 7 דקות העוסקת בהתמודדות עם אובדן. לאחר שהוא נגמר, אפשר לומר שהמחצית הראשונה של SDOIT (שמו האנגלי המקוצר של האלבום) מכילה רק 'ווינר' אחד, והוא הקטע הראשון. השאר שנוי במחלוקת, ארוך מדי ולא מספיק ממוקד. למזלנו, הדיסק השני יותר טוב.


יצירת הנושא היא למעשה אלבום קונספט קטן בתוך אלבום כפול אנטי-קונספטואלי. הליריקה נכתבה על ידי פורטנוי ופטרוצ'י, כאשר כל אחד מהם לוקח על עצמו 3 מתוך 6 הדמויות. הסיפור הכללי כאן פחות מלהיב בהשוואה למקבילו מהאלבום הקודם: זה לא הוגן להשוות בין יצירה דרמטית ומהודקת כמו 'תמונות מזיכרון', ובין שש אפיזודות של חולי-נפש שאין כל קשר ביניהם. הבחירה בסיפורים מקבילים שלא מנהלים שום אינטראקציה בין האחד לשני, למרות נושא-על משותף, היתה טעות. באלבום הקודם היו דמויות ברורות, שעברו מסלול הדרגתי של התפתחות ולמידה, ולכן למאזין היה איכפת מהם, והיה אפשר לדבר על עלילה מפורשת. כאן אין עלילה שאפשר לרוץ איתה, ולכן הקונספט פשוט חלש.


לגופו של עניין, יש כאן 8 קטעים, כאשר הראשון הוא אוברטורה (פתיחה המציגה את המוטיבים -- הנושאים המוסיקליים -- המרכזיים), והקטעים השני והשביעי הם למעשה שני חלקים של אותו סיפור. האוברטורה היא ה'בייבי' של הקלידן ג'ורדן רודס. ההשפעה הקלאסית-סימפונית שלו מורגשת כאן היטב, כאשר הסינתיסייזר שלו מתאמץ להרכיב תזמורת שלמה בעזרת אוסף דגימות. חבל שללהקה לא היה תקציב לשכור תזמורת אמיתית באולפן, כפי שבאמת עשתה מול קהל ב-2006, בהופעה 'סקור' (Score) שחגגה 20 שנות פעילות ללהקה, ושבה בוצעה כל היצירה (SDOIT) בשלמותה.


אם משווים את ה'אוברטורה', הפותחת את הדיסק השני, ל'גלאס פריזן' הפותחת את הדיסק הראשון, מקבלים להקה אקלקטית במיוחד: לא בכל יום מקבל מעריץ מוסיקת מטאל אתגר מוסיקלי שכזה. המטאליסטים הכבדים לא אהבו את התזמורת הקלאסית של רודס, וטענו שמדובר ב'מחזמר של ברודוויי'. אפשר להבין את הטענות הללו, אבל מי שאוהב פרוג סימפוני יעריך את הלחנים והעיבודים של רודס. הם נשמעים לפעמים כמו מחזמר-קיטש, אבל הם מגוונים את חוויית ההאזנה והופכים את דרים ת'יאטר ללהקה פלורליסטית, מפתיעה ורב-גונית.


הקטע השלישי ("מלחמה בתוך הראש שלי") עוסק בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), בהקשר הצבאי של הלם-קרב; אך הוא קצר מדי מכדי לפתח עומק כלשהו, וחבל - ללהקה היה המון זמן פנוי בדיסק השני. הקטע המרהיב ביותר ב-SDOIT הוא הרביעי ("המבחן שהכשיל את כולם"); הטקסט עוסק באישפוז פסיכאטרי כפוי שהתברר כטעות, בהקשר של הפרת זכויות אדם בסיסיות; דרים ממצה כאן את היכולות המוסיקליות שלה, כפי שעשתה במהלך האלבום הקודם.


הקטע החמישי של 'סיקס דגריז' ("גודנייט קיס") היא בלאדה איטית וקצרה-יחסית. הטקסט שלה מתאר אם חולת-נפש, שהממסד הפסיכיאטרי החליט להפריד אותה מבתה הקטנה; המחיר כבד, כיוון שהילדה הקטנה מוצאת את עצמה יתומה מאם, בעוד האם לא מוכנה להשלים עם רוע הגזירה, כיוון שאין לה שליטה על המחלה שלה. הביקורת על הממסד הפסיכיאטרי מתחברת לשני הקטעים הקודמים, ומכניסים את דרים ת'יאטר אל המחנה הליברלי (יותר מדויק - ליברטני) בארצות הברית. זה מתקשר, בצורה עקיפה, גם לעמדה שלוקחת הלהקה ב'דה גרייט דיבייט'.


הקטע השישי ביצירת הנושא ("סוליטרי של") הוא ה'להיט' של האלבום, שיר מלודי מוצלח, שהיה לו פוטנציאל בתור סינגל, ועם סולו בסגנון ריק ווייקמן, וחלק אינסטרומנטלי קטן (2 דקות) וחמוד.


ה'גראנד פינאלה' המלכותית, שהיא הקטע השמיני והאחרון, שוב נשמעת כמו משהו שהיה יכול להיכנס לאלבום הקודם, לפחות ברמת הלחן והעיבוד. הטקסט עוסק בתחילה בדמות הסובלת מפגיעה בזיכרון, ולכן לא מסוגלת לרכוש זכרונות חדשים, וחיה את אותו יום שוב ושוב. החלק השני של הטקסט מסכם את האלבום במסר הפשוט, לפיו הבושה והרתיעה ממחלות הנפש פוגעת ביכולת שלנו לחיות עם אנשים אחרים וגם לנסות להבין את החולים. היצירה מסיימת את האלבום עם מכת גונג מתבקשת ואקורד שמיימי ארוך, שמהדהד במשך 1:49 דקות עד שהמאזין משוכנע שמשהו לא בסדר איתו, באייפוד, במחשב או במערכת הסטריאו שלו.

לסיכום, 'שש דרגות של מערבולת פנימית' מ-2002 הוא אלבום שנוי במחלוקת, ארוך מדי וקשה להאזנה רצופה. עם זאת, הוא מצביע על מגמה מבורכת וחשובה בדרים ת'יאטר, לאחר המבוי הסתום שמצאה את עצמה, לאחר שהגיעה לפסגה האמנותית באלבומה הקודם. הנסיון להתעלות על הישגי העבר, להשתפר איכשהו, לפרוץ דרכים חדשות ולנסות כיוונים אוונגרדיים, הוא העיקר כאן. לאחר שהאלבום נדחה על ידי המחנה ה'מטאלי' והשמרני של מעריצי הלהקה, בחרה דרים ת'יאטר ללכת על בטוח, ולמעשה קיבעה את עצמה לאותה שבלונה עד ימינו. לפיכך, מדובר באלבום הגדול האחרון של דרים ת'יאטר, הרכב שמיצה את עצמו ואיננו מסוגל, או אולי איננו מעוניין, לחדש עוד.

הציון: 8.5/10

 מה אומרים הציונים?

 תגובות על שש דרגות של מערבולת פנימית, מאת דרים ת'יאטר

***





איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il