רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Dream Theater - Wnen Dream and Day Unite

Dream Theater

Wnen Dream and Day Unite

1989 MCA Records

USA

(51:31)

dreamtheater.net



ביקורת: עידו לויט

השנה היא 1986. שלושה בני 19 מוכשרים מבית הספר למוסיקה ''ברקלי'' מקימים להקה, הם קוראים לעצמם מאג'סטי (Majesty) ומנגנים חומר שמושפע בעיקר מהלהקות 'יס' ו'ראש' (Rush ו-Yes) ביחד עם השפעות של מטאל. הם מצוותים את הקלידן קווין מור ואת הזמר צ'רלי דומיניצ'י, משנים את שמם ל-Dream Theater וב-1989 מוציאים את האלבום הראשון שלהם, 'וון דרים אנד דיי יונייט' (When Dream and Day Unite), בחברת 'מכאניק רקורדז' (Mechanic Records).


אז נכון שעוד ב-1974 שילבו קינג קרימזון פרוג עם מאפייני מטאל, ודיפ פרפל, יוריה היפ ואחרות עשו את השילוב ההפוך, אבל השילוב בין פרוג למטאל לא נישא באופן מאוזן, חד משמעי, ומוחלט ע''י שום להקה לפני דרים ת'יאטר. אלבום הבכורה שלהם יצר למעשה סגנון מוסיקלי חדש (הרי הוא הפרוג-מטאל), סגנון שהורחב והוגדר מחדש ע''י כמעט כל אלבום שהוציאה הלהקה בהמשך.


האלבום משופע באווירת אייטיז ענפה (לא בלתי נורמלי עבור אלבום שנוצר באייטיז...), ומעבר למוסיקה הדבר בא לידי ביטוי בתמונות המגוחכות של חברי הלהקה שבספרון, כל אחד מצולם מחבק את הכלי שלו ולפי מה שהם לובשים עושה רושם שגם עבור האופנה זה לא היה עשור מאד מוצלח.


כבר בהאזנה ראשונה קל למצוא את המאפיינים שלעתיד יהיו מסמלי הלהקה, כלומר, נגינה טכנית מהירה ברמה גבוהה ביותר, משקלים מופרעים, שימוש בכל מרחב הסולמות (לעומת הצמדות למז'ור והמינור הנפוצים) ודגש על קטעי סולו ארוכים.


אבל הדבר הבולט ביותר באלבום הזה הוא ההשפעות של להקת ראש (Rush). השירה של דומיניצ'י (שלפי התמונה בספרון קשה להחליט אם הוא נראה יותר כמו ז'וז'ו חלסטרה או כמו ספר בת-ימי מצליח) מאד מזכירה את זו של גדי לי, הסאונד של פורטנוי ושל מיונג דומה לשל פירט ולי בהתאמה, ובכלל המבנה והאווירה הכללית פשוט צועקים ''ראש''. אולם יש לציין לטובה שבאלבומים הבאים ייזנחו גם השפעות שנות השמונים וגם אלה של ראש, לטובת יצירת סאונד ייחודי ואישי של הלהקה.


האלבום נפתח כמו כל אלבום אייטיז מטאל סטנדרטי, עד שמעל ריפ הגיטרות העצבני מגיע מור עם מנגינת פולק מקפיצה, דומיניצ'י כנראה צווח משהו על אנשים שנופלים לפיתוי של חיים חסרי מוסר והסולו של פטרוצ'י מוכיח באופן חד משמעי שיש לנו כאן עסק עם ילדים מאד מוכשרים.


הקטע השלישי, ''Yste Jam'', הוא ללא ספק הבולט ביותר באלבום ובכלל אחד מהחזקים שהלהקה יצרה בכל שנותיה. מדובר בהפגנת יכולת אינסטרומנטלית מופרעת במשך כמעט 6 דקות. הקטע, שנשמע כמו הקצנה חמורה של ''YYZ'' המפורסם של Rush, מתחיל בנושא כללי (שאת משקלו עדיין לא עלה לי לבאר), אחר כך קצת מפתחים את הנושא, עוברים לנושא אחר, מפתחים אותו, חוזרים לראשון ועוד קצת כאלה עד שמגיע הזמן לסולו. מור מתחיל עם סולו קלידים מהיר אבל שפוי, אחריו פטרוצ'י מביא אותה בטירוף חושים מופרך לכל הדעות ומיונג מסיים עם אחד מקטעי הבאס המהירים ששמעתי מעודי. אז שוב חוזרים לנושא הכללי, החבריה עושה עוד כמה שוויצים והקטע מסתיים.


הקטע הבא, ''The Killing Hand'', המחולק ל-5 פרקים, הוא הארוך ביותר (כמעט 9 דקות) באלבום. מדובר באיזה סיפור בסטייל ''אזור הדמדומים'' שכתב פטרוצ'י, המילים רחוקות מלהיות ברורות, אבל מבחינה מוסיקלית שוב רואים הקדמה למה שיהיה נפוץ באלבומים הבאים, והפעם זו היכולת שלהם לבנות ולהחזיק שיר ארוך ומורכב. אולי כדאי לציין שבשיר הזה מגיעה השירה של דומיניצ'י לשיאים של צווחנות מייגעת, ומה שנותר זה לברך על החלפתו החל מהאלבום הבא.


שאר השירים באלבום דומים מאד ברמתם, כולם טובים ומלאים מלוא החופן בטכניקה יוצאת הדופן של כל הנגנים, אבל עדיין רחוקים מהשלמות שתתחיל לבוא לידי ביטוי באלבום הבא, אימג'ס אנד וורדס (Images and Words).


את רוב המילים לאלבום הזה כתב ג'ון פטרוצ'י. עבורי הן די סתומות, אני מוצא יותר משמעות במילים של מור, שתרם שני שירים. לעומתם, פורטנוי ומיונג הצעירים לא תרמו כאן בתחום הליריקה.

בסופו של דבר זה אלבום של להקה צעירה. הם מוכשרים להחריד, הם יודעים לנגן, אבל עושה רושם שעדיין לא סגורים על הכיוון והסאונד שלהם. יש באלבום כמה פנינים אבל אין דמיון למקצוענות והיכולת שיופיעו שלוש שנים מאוחר יותר.

הציון: 6/10

 הביקורת פורסמה במקור באתר "השרת העיוור", שירד מהרשת

 הוסיפו תגובה

***

 האלבומים הבאים של דרים ת'יאטר

Falling into Infinity
פולינג אינטו אינפיניטי






איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")