 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
ביקורות אלבומים | |
|
Dream Theater Octavarium 2005 Atlantic Records USA (75:40) DreamTheater.net ביקורת: אורי ברייטמן 27/05/05 |
|
|
אלבום האולפן השמיני של דרים ת'יאטר, כך נקבע, יוצא לאור לחנויות בתחילת חודש יוני 2005, אבל עותק דיגיטלי דלף לאינטרנט כבר באמצע חודש מאי, והחל להפיץ את עצמו במחתרות הרשת. האם חזרו הדרימרים על הפאשלה של Train of Thought משנת 2003? התשובה היא לא. האם מדובר באלבום עלוב? לא. האם מדובר באלבום ששווה לקנות? כן ולא, לא וכן. "אוקטבריום" הוא מוצר סביר, שמשתלב יפה בקטלוג של הלהקה אבל לא מהווה פסגה מוסיקלית. יש בו רגעים מרשימים - במיוחד יצירת הנושא - אבל כמכלול הוא לא מרשים כמו "סינס" או חלוצי כמו האלבום השני שלהם, Images and Words מתחילת הדרך. יותר ויותר מתברר שהלהקה לא תצליח להתעלות על הישגיה מן המאה הקודמת. "אוקטבריום" הוא תמנון (8 שירים) המבוסס כל-כולו על נוסחאות מן העבר. הוא משווק את עצמו למעריצים כחבילה של יצירות אופייניות וצפויות מראש. הוא נע בין המטאל המסחרי שאמור להקפיץ את הרוקרים הצעירים (הקטע הראשון, The Root of All Evil והקטע השישי, Never Enough), הבלאדות השבלוניות שאמורות להפגין את הצד ה"נשי" של דרים ת'יאטר (הקטע השני, The Answer Lies Within), להיטי הפופ המיועדים לתחנות הרדיו (הקטע הרביעי, I Walk Beside You), יצירות פרוג-מטאל אופייניות לסגנון המקובל של הלהקה (הקטע השלישי, These Walls, הקטע החמישי, Panic Attack והקטע השביעי, Sacrificed Sons), ואפוס פרוגרסיבי מפתיע-למדי הפונה למורשת ההיסטורית של הז'אנר, של הלהקה ושל חברת התקליטים אטלנטיק עצמה. באלבום אין הפתעות, מלבד הקטע האחרון (Octavarium) שאורכו 24 דקות. האפוס הסוגר מייחד את האלבום הזה: מחווה מוצהרת לרוק המתקדם כסגנון מוסיקלי. הבוטות שבה חברי הלהקה מבטאים הערכה והצדעה לענקי הז'אנר היא חסרת תקדים בתולדות הלהקה. הפתיחה מזכירה את פינק פלויד בתקופת 1973-1975. חליל הצד מזכיר את הפרוג הקלאסי של שנות השבעים (מישהו אמר פיטר גבריאל?). בהמשך מחקה הקלידן, ג'ורדן רודס, את אלילו ריק ווייקמן בצורה הברורה ביותר. חלק מן העיבוד קורץ שוב ושוב ללהקת Yes בתקופה המוקדמת שלהם (1970-1971), ובמיוחד לקטע Yours is no Disgrace. אורגני ההאמונד מזכירים את טוני באנקס - שוב ג'נסיס. הליריקה מזכירה במפורש את היצירה Supper's Ready של ג'נסיס, אך גם את Careful With That Axe Eugene של פלויד, את Machine Messiah של להקת יס (מהאלבום 'דרמה'), את "לוסי אין דה סקיי" של הביטלס ועוד כיד הדמיון הטובה על חובבי הטריוויה. הקטע מתחיל לצבור תאוצה וירטואוזית באמצע הדקה ה-15, ומשם זו כבר אורגזמה מוסיקלית (עם תזמורת) שמצדיקה את הזמן שהושקע בהאזנה. אין ספק שאם האלבום הקודם Train of Thought היה מפגן שרירים מטאלי ושטוח בניצוחם של המתופף מייק פורטנוי והגיטריסט ג'ון פטרוצ'י, האלבום הזה מחזיר את האיזון הדמוקרטי ללהקה ומעניק משקל רב יותר לתרומה של הקלידן, ג'ורדן רודס. ביצירה "אוקטבריום" דרים ת'יאטר מצליחה סוף-סוף לשבור את ההפקה המוסיקלית המסורתית שלה וליצור צליל אחר, שאמנם מושפע מן העבר אבל יוצר סינתיזה מעניינת יותר. מעבר לכך, התרומה של רודס מתבטאת בתוספות 'סימפוניות' כמו בחלק הסוגר של הקטע השלישי (These Walls), המחצית השנייה של הקטע החמישי (Panic Attack) וכמובן ב'אוקטבריום'. אפילו צליל הבאס של ג'ון מיונג בולט יותר, כאילו הושפע מן ה'ריקנבקר' של כריס סקווייר, הבסיסט של 'יס'. אז מה הופך, אחרי הכל, את האלבום הזה לפושר באופן יחסי? הבעיה המרכזית של "אוקטבריום" היא הגישה הנוסחתית לכל היצירות באלבום. כל רגע מזכיר רגע קודם אחר, וכל שיר מזכיר משהו באלבום קודם. אין כאן 'קונספט' כלשהו, חידוש, הפתעה, הבזק מקוריות או תגלית גאונית. כמעט כל המוסיקאים בהרכב חוזרים על עצמם, מלבד רודס שמצליח להפיק צלילים חדשים מן הסינתיסייזר שלו. נדמה שחברי הלהקה פשוט אינם מעוניינים או אינם מסוגלים להשתנות כמוסיקאים. העיסוק המוגזם בפיגוע ההוא במגדלי התאומים הוא רק דוגמה אחת; אפילו רודס חוזר במדויק על אותו מהלך הרמוני שעשה באלבום הקודם - רק צריך להשוות בין החלק הפותח והסוגר של הקטע השביעי Sacrificed Sons כאן ובין הקטע האינסטרומנטלי Stream of Consciousness מהאלבום הקודם. בכלל, הקטע השביעי מזכיר מאוד את In the Name of God מהאלבום הקודם, הן במבנה, במוטיבים, בפיתוח ובליריקה.
לסיכום, האלבום "אוקטבריום" אמנם לא מבייש את הפירמה, ויצירת הנושא מרגשת - אבל הוא לא מחדש הרבה למי שמכיר את דרים ת'יאטר. הטיעון פשוט: אם זה עבד בעבר, זה לא אומר שזה יעבוד גם היום. הזיכרון האנושי אומר "כבר שמעתי את זה, תן לי משהו אחר" - אבל כמעט הכל כמו שלג דאשתקד. האפוס הפרוגרסיבי הסוגר מציל את כבודם שאבד לאחר האלבום המושמץ Train of Thought אבל נדמה שנגמרו להם הקלפים המוסיקליים והם מתחילים לחשוב על הפנסיה והילדים. שבעים וחמש דקות של מוסיקה אולי שוות את הכסף של הצרכן הסביר, אבל אין כאן בשורה מיוחדת לחובבי רוק מתקדם במאה ה-21. האלבום מהנה בחלקו, קצבי, חזק, מגוון ומאוזן, אבל יש תחושה חזקה של דז'ה-וו שלא מרפה מן המאזין המנוסה. זו תחושה מציקה, שמתרגמת את עצמה לציון 'טוב' וזהו.
|