מבין הלהקות שלקחו את הלפיד הפרוגרסיבי אל המאה העשרים ואחת, ללהקת דרים ת'יאטר שמור מקום מרכזי ביותר. ההרכב כמעט התפרק לאחר סיבוב ההופעות של האלבום 'אווייק' (Awake), והלחץ הבלתי-פוסק מצד חברת התקליטים לייצר להיט עירער את המוסיקאים מבחינה נפשית. כצעד אחרון הם פנו להנהלת החברה ודרשו חופש אמנותי מלא לפרוייקט הבא שלהם - ואם לא, כך איימו, הם מסיימים את הקריירה. ההנהלה נכנעה, הלהקה עבדה בפרך על אלבומה במשך כמעט שנה שלמה. מאז הפך לאלבומם המוערך ביותר, וחשוב מכך - לדוגמה מייצגת של תת-ז'אנר המכונה כיום "פרוג-מטאל" (Prog-Metal), הבא לתאר מיזוג בין רוק מתקדם (שילוב בין רוק וקלאסי) ובין מטאל קשוח מבוסס-גיטרה וריפים.

 

"סצינות מזיכרון" (Scenes From a Memory) היא אופרת-רוק מורכבת ושאפתנית באורך 77 דקות. היא מוגדרת כ"מטרופוליס חלק שתיים". החלק הראשון ("מטרופוליס חלק אחד") הופיע כבר בקטע ה-5 באלבומם השני אימג'ס אנד וורדס (Images and Words) שבע שנים קודם לכן; הוא עסק בצורה רופפת באותם נושאים (גלגול נשמות, העולם הבא, אהבה נצחית וכו'). למעשה, דרים ת'יאטר חזרו כאן אחורה אל ההתחלה, וניסו להמשיך מן המקום שלכאורה נראה להם נכון מבחינה אמנותית.

 

כנראה בגלל שחברי הלהקה הם ניו-יורקרים, מורגשת מאוד השפעת המיוזקל'ס (מחזות הזמר) של ברודוויי. זה מתבטא בעיקר בעבודתו של הקלידן הוירטואוזי ג'ורדן רודס, שהעשיר את המוסיקה של דרים ת'יאטר מבחינה מלודית (מוטיבים קלאסיים), הרמונית (מהלכי אקורדים "נכונים"), ריתמית (בריחה מקלישאות קצביות של רוק ומטאל) ואקוסטית (תוספות של צלילים קלאסיים כמו פסנתר, מקהלה ומיתרים). רודס מאזן ומאתגר את הגיטריסט ג'ון פטרוצ'י, שתמיד נוטה לכיוון המטאלי. עם זאת, כל חברי הלהקה חתומים על הלחנים, ונראה שמדובר בסופו של דבר במאמץ קבוצתי.

 

אחת מסגולותיו הטובות של האלבום היא האילתורים האינסטרומנטליים המבריקים. רודס על הקלידים ופטרוצ'י על הגיטרה עובדים נהדר ביחד, ויוצרים תחרות בריאה בין סולואיטים בעלי יכולת טכנית נדירה בעולם הרוק. נקודות ראויות לציון מיוחד: הסולו הקלאסי של רודס והדיאלוג עם פטרוצ'י (קטע 5, תזמון 4:11 עד 6:34), חצוצרות-דמה ותזמורת-דמה בהרמוניות בלתי-שגרתיות (קטע 6, תזמון 8:26 עד 9:23), חוש הומור תיאטרלי של בוגי-ווגי בברודוויי (קטע 9, תזמון 2:05 עד 3:07) וסולואים מפותחים-היטב ואולי אף כתובים מראש (קטע 9, תזמון 3:36 עד 6:13). רודס כתב עיבוד למקהלה וניצח עליה - הגשמת חלום קטן של כל קלידן בעל הכשרה קלאסית.

 

העלילה

כפי שניתן לצפות מלהקה שמכנה עצמה "תיאטרון החלומות", יש לנו עסק עם מחזמר (או אופרה מודרנית, איך שתרצו) שמתניע את עצמו מתוך חלום. על פי הסיפור, בעזרת טכניקה שנקראת "תראפיה דרך רגרסיה" (Regression Therapy) ניתן להפנט את המטופלים, לחזור לגלגולים קודמים ולפענח תסביכים ומצוקות בהווה. ניקולס, גיבור הסיפור, הוא בחור רגיל שמוטרד מחלומות שבהן מופיעה בחורה (ויקטוריה) ובית כלשהו. הוא פונה לטיפול ומתחיל לגלות שנשמתה של ויקטוריה שוכנת בגופו (יותר נכון: בתוך ראשו). סיפורה של ויקטוריה מוביל אותו לשנת 1928 ולרצח מתוקשר שנבע, כך מסתבר בסוף, משבריו של משולש רומנטי מסוכן בינה ובין שני אחים - ג'וליאן ואדוארד. העיסוק בגילוי העבר הופך לאובססיה - חקר האמת בכל מחיר.

 

הדרימרים מוסיפים לקלחת גם סיטאר הודי שמככב בקטע מספר שמונה, כדגימה דיגיטלית על הקלידים של רודס. לסיטאר יש משמעות דרמטית ועלילתית: הוא נועד להמחיש את אורח החיים הבוהמי (והחולני) של ג'וליאן בעיר הגדולה, ולרמוז על התמכרותו הקשה לסמים (הודו בהקשר של סמים, רוחניות מזויפת ואיום על התרבות המערבית). לא רק הסיטאר משקף את התרבות ההודית, אלא גם הסולם ה"מזרחי" שמבהיר היטב את היציאה מן המערב. אם מאזינים לאלבום באוזניות, אפשר לקלוט שכבות-צליל "נסתרות", כמעט כולן על הקלידים.

 

ניקולס מנסה להבין את הסיבות שהובילו למותם של ויקטוריה והמאהב-לשעבר שלה, ג'וליאן. ויקטוריה פירקה את מערכת היחסים ביניהם בעקבות התמכרותו של ג'וליאן לקוקאין ("Lines take me higher"), לאלכוהול (רעש הבקבוק שמתנפץ בסצינת הרצח) ולהימורים (אפקט של קזינו ברקע בדקה השמינית של הקטע השמיני). הוא לא הצליח להשתקם מאורח-חייו הארור, אבל עדיין חשק בה. כתבה עיתונאית מאותה תקופה טוענת שג'וליאן ירה בה ומיד התאבד. המניע: היא לא ענתה לחיזוריו הנואשים. הראיה: מכתב התאבדות נרגש שנמצא בכיסו.

 

אז למרות שהתיק נראה סגור מכל הכיוונים, לניקולס יש ספקות. הוא לא משוכנע שג'וליאן הוא הרוצח, וסבור שלא מדובר בהתאבדות. עם זאת, הוא לא מסוגל להוכיח שהשניים נרצחו בידי אדם שלישי - אולי אחיו של ג'וליאן, אדוארד, שגם הוא מנהל מערכת יחסים מורכבת עם אותה ויקטוריה. ניקולס מאמין שהטיפול הפסיכולוגי הסתיים בהצלחה, והוא משוחרר עתה מן העבר המכביד עליו. הוא אפילו שמח לגלות שיש חיים אחרי המוות, ופוצח בשיר-הודייה בסגנון ה'גוספל' הנוצרי והאפרו-אמריקני; זה, לכאורה, הצד המשמח של הסיפור...

 

...אך הסוף רע ומר: האמת מתגלה לנו, המאזינים, במלוא זוועתה: למעשה אדוארד הוא זה שירה בשניהם מתוך פרץ של קנאה, זייף מכתב התאבדות וברח מן המקום. אף אחד לא גילה את הרוצח, ולימים הוא הפך סנטור מכובד. עשרות שנים עברו, והסנטור הזקן עובר מן העולם בדרך זו או אחרת. נשמתו הרצחנית מתגלגלת במפתיע אל - מי אם לא - המטפל שהיפנט את ניקולס. עולם קטן, הלא כן?

 

רוחו של אדוארד מעוניינת להיפטר מניקולס בכל מחיר, כי היא חוששת שסודה יתגלה - אולי ניקולס ימשיך לחקור ויפענח את זהות הרוצח האמיתי. לכן נוסע המטפל בערב לביתו של ניקולס ורוצח אותו בסכין. ניקולס - שהוא למעשה גלגול רוחה של ויקטוריה בשנת אלפיים - נופל על הפטיפון שלו ומת. המניע, כאמור, דו-שכבתי: שילוב בין נקמה אינסופית שלא נרגעת לעולם (אדוארד למעשה רוצח שוב את ויקטוריה, ששוכנת הפעם בגופו של ניקולס) ובין פחד מגילוי האמת על הסנטור המכובד בפומבי.

 

השורה המסיימת היא "פקח את עינייך, ניקולאס", ממש כפי שציווה הרוצח (אדוארד) לפני שירה באהובתו ("פקחי את עינייך, ויקטוריה" הוא נשמע אומר בקטע 12, תזמון 4:36)(שימו לב לדמיון בין השמות: הוא 'ניקי' בקיצור, והיא 'ויקי' בקיצור). זהו גם המוטיב המרכזי ביצירה: הדמויות מתקדמות במסלול של גילוי-עצמי ושיחזור-זיכרון, ותוך כדי כך פוקחות את עיניהן אל המציאות, שבה מתנהל מאבק בלתי-פוסק בין נשמות מתגלגלות.

 

ההשראה

הסרט 'רצח מן העבר' (Dead Again), דרמת מתח בריטית-אמריקנית מ-1991 בכיכובם של קנת בראנה ואמה תומפסון, השפיע מאוד על פורטנוי ופטרוצ'י, שכתבו יחד את הסיפור והליריקה לאלבום.

בסרט, אותו ביים קנת בראנה, בשנת 1949 נרצחת פסנתרנית בשם מרגרט שטראוס (תומפסון), כאשר היא נדקרת על ידי זוג מספריים עתיקות, במהלך מה שנראה כמו שוד. בעלה, רומן שטראוס (בראנה), נאשם ברצח ונידון למוות. 40 שנה מאוחר יותר, חוקר פרטי בשם מייק צ'רץ' נדרש לבדוק את זהותה של אמנדה (תומפסון) שהופיעה בבית יתומים ללא זיכרון, וללא יכולת לדבר. בעזרת פרנקלין מדסון (דרק ג'ייקובי) סוחר עתיקות המתמחה בהיפנוזה ומפעיל טכניקת רגרסיה על אמנדה, מתגלה הקשר לגלגול הקודם שלה. העלילה מתפתחת כך שגלגולו החדש של הרוצח נאבק במייק ואמנדה, עד הסוף הטוב.

 

המוסיקה וההפקה

'תמונות מזיכרון' סוחבת על גבה סיפור אופייני לראיית העולם ה"מטאלית" הפסימית: אין חופש בחירה, הכל נקבע מראש, אי אפשר לברוח מן העבר, המוות הוא רק תחנת מעבר; ומתבקש מכך - האהבה מובילה לרכושנות ולנקמה, האדם חלש ונשלט על ידי יצריו ותשוקותיו, התרבות העירונית משחיתה ודקדנטית; גרוע מכל - חקר האמת עלול להוביל לאסון, ולכן 'אל תחקור במופלא ממך'. בניגוד לטענה המדעית-רציונלית של הרנסאנס, לפיה מסעו של האדם אל עבר גילוי-עצמי יוביל לגאולתו, כאן מדובר בפתיחת תיבת פנדורה שסופה בלוע האקדח. לא מדובר כאן בטרגדיה יוונית (דהיינו, גיבור כריזמטי המבצע מעשה אסור מתוך מודעות מלאה, ולומד על טעותו בדרך הקשה) אלא במלודרמה סוחטת-דמעות: אדם פשוט וטוב, הנענש על מעשים שמעולם לא ביצע.

 

לא קל לבנות אלבום סוחף באורך 77 דקות. יש צורך בקו מקשר בין הקטעים הנפרדים. קשה למצוא את האיזון הנכון בין קטעים שקטים ואקוסטיים, תתי-פרקים שנועדו לקדם את העלילה, אילתורים ופיתוחים אינסטרומנטליים, אפקטים והסברים כלליים על התקדמות הסיפור. דרים ת'יאטר עמדו במשימה בכבוד, ואף השכילו ליצור תפריט עשיר ומושקע, המכיל מגוון רחב של השפעות מוסיקליות מנוגדות-לכאורה: בלוז-רוק, בארוק, רומנטיציזם, מטאל כבד, אופרטות, ברודוויי, מוסיקה הודית ו'מזרחית', בלדה אקוסטית, קצת מודרניזם בדלת האחורית (רגעים נבחרים מאת רודס) וכמובן קיטש אמריקני טיפוסי המשמש מעין שמן-בישול.

 

השימוש של דרים ת'יאטר באפקטים קוליים להמחשת רעיונות קולנועיים מזכיר פה ושם את פינק פלויד (למשל, בסופו של קטע שנים-עשר, כאשר המוסיקה האולפנית הופכת בהדרגה למוסיקה המושמעת בתוך רדיו של מכונית). רוב חברי הלהקה הודו שהם מעריכים את אופרת הרוק אופריישן מיינדקריים של קווינסרייך. סביר גם להניח שלפחות רודס מכיר את העבודות הפופולריות של אנדרו לויד וובר. דרים ת'יאטר לא המציאו את הגלגל, אבל הם שידרגו את הרכב המשפחתי לאוטו-ספורט מרהיב.

 

ההקלטה עמוסה בפרטים קטנים ומעניינים, ומעידה על עבודה אולפנית קשה ומפרכת. כמעט כל הלחנים עשויים היטב, הביצועים האינסטרומנטליים של המשולש קלידים-גיטרה-תופים פשוט מפילי-לסתות; הסיפור הדרמטי עובר כמו שצריך ברמת ההגשה הווקאלית (ג'יימס לברי) וברמת הטיפול במוטיבים והקוהרנטיות של העיבודים. דחיסת הפרויקט לדיסק אחד ויחיד עשתה לו רק טוב.

 

לאחר שיצאה ממשבר אמנותי ופרסונלי רציני, דרים ת'יאטר הפרוג-מטאלית תקעה כאן יתד רציני בתולדות הרוק המתקדם. היוצרים המרכזיים -- פורטנוי, פטרוצ'י ורודס -- הצליחו להעלות באוב את אבותיהם הרוחניים משנות השבעים, ואף להתעלות עליהם. מומלץ להמשיך מכאן אל הדיוידי של המופע 'סינס' בניו-יורק, תיעוד מלא, בומבסטי וחד-פעמי של היצירה במלוא תפארתה, בהשתתפות מקהלת גוספל נהדרת.

 

לסיכום, 'סינס פרום איי ממורי' אינו אלבום מהפכני בהגדרתו, והוא גם איננו מושלם לחלוטין: פה ושם יש עודף קיטש, הטקסטים מעט חסרי-דמיון וחלק מן העיבודים מעידים על אופקים צרים. גם הצלילים המסונתזים-ברובם של רודס עלולים להעיק על אוזן רגישה, ולעתים מעוררים תשוקה עזה לכלי המקורי (פסנתר-כנף אמיתי, למשל). עם זאת, אלו תלונות זניחות ואף קנטרניות, ובסופו של דבר זו יצירה מלהיבה, חזקה ומלוטשת - שעתה היפה ביותר של DT מאז ומעולם.

הציון: 9.5/10