|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Dream Theater A Dramatic Turn of Events 2011 Roadrunner Records USA (77:05)
10/9/11 | |
אין הרבה בעיות באלבום ה-11 של דרים ת'יאטר, מלבד אחת: הוא כבר הוקלט בעבר. המתופף מייק פורטנוי צדק לחלוטין כשנטש את הספינה: הלהקה תקועה במקום, הפסיקה לחדש, ומקליטה שוב ושוב את אותם השירים. המתופף החדש מייק מנג'יני לא תרם דבר למוסיקה של הלהקה, ואין לו אפילו קרדיט אחד בשירים, שנכתבו בעיקר על ידי ג'ון פטרוצ'י, עם עזרה מצידו של ג'ורדן רודס. ברור עכשיו לחלוטין, שדרים ת'יאטר החליטה שאין כסף באלבומים, ומעתה מטרת הלהקה היא להרוויח כסף מהופעות.
כבר בשיר הראשון באלבום, שיצא כסינגל (On the Backs of Angels), ברור שדרים ת'יאטר בחרה למחזר את הכיוון של אלבומה המהפכני, אימג'ס אנד וורדס. בשיר הזה אין שום דבר שהלהקה לא אמרה ותיעדה כבר ב-1992. השיר השני (Build me up, Break me down) הוא נסיון להפיק להיט רדוד עבור תחנות הרדיו, ואפשר למחוק אותו סופית מכונן המחשב שלכם. השלישי (Lost not forgotten) הוא ליקוט נואש משרידי העבר היפה, שיר שכמותו דרים הקליטה שוב ושוב, בלי להתעייף או להשתעמם, כבר למעלה מ-15 שנה. ג'יימס לברי, שהקליט את כל השירה שלו בעודו שוהה בקנדה, עושה את הבלתי-אפשרי: הוא ממשיך לא לחדש דבר בסגנון השירה שלו, אפילו לא במקרה.
השיר הרביעי, This is the life, הוא יצירה סתמית, חסרת השראה, תיחכום או מורכבות כלשהי, רצועה שאפשר היה להשליך החוצה מכל אלבום קודם של ההרכב. השיר החמישי, Bridges in the sky, הוא חיטוט היסטרי בארכיונים של התאגיד: האם לא חסרים מעריצים של דרים ת'יאטר המסוגלים להבין כי נעשתה כאן גניבה-עצמית מן האלבום Scenes משנת 1999? החליפו את הליריקה בזו של אלבום הקונספט העוסק בגלגולי-נשמות, וקבלו אריזה מחודשת לסחורה שפג תוקפה. התיפוף של מנג'יני מעורר את הרושם המוטעה שפורטנוי לא עזב, שכן החדש מחקה אחד-לאחד את הישן, בלי להציע תרומה מקורית.
העיסוק הארכיאולוגי בתולדותיה של מעצמת הפרוג-מטאל (לשעבר) נמשך עמוק אל תוך השיר השישי (Outcry), אולי המבולבל והמאכזב מכולם באלבום. מעברים אינסטרומנטליים מהירים מבית היוצר התעשייתי "פטרוצ'י-רודס אצבעות", שכבר שמענו רבות בעבר, מפריעים לשיר להתפתח לכיוון הגיוני מסוים, ולמרות שהלהקה מוכיחה שמבחינה טכנית כולם בריאים ושלמים (יודעים לנגן כמו פעם), השאלה נותרת: למה לשלם שוב על משהו שכבר קנינו לפני שנים לא מועטות? אפילו למעריצים השרופים אין תשובה.
השיר השביעי, בלאדה שדופה (Far from heaven) מרגיעה את המאזין המשועמם לקראת השיר הארוך והשאפתני באלבום (Breaking all illusions), כותרת אירונית לאלבום שאולי סוף-סוף ישבור את אשליות המאמינים הלהקה. גם כאן מורגש הברק הטכני של פעם (דרים של 1999-2001), בצירוף תיפוף ממושמע מצד החייל החדש (רב"ט מנג'יני), אבל זהו רק קרקס שכבר ביקר בעיירה שלנו: איור העטיפה המלוקק של היו סיים (מאייר קנדי שהתפרסם בעקבות עבודתו עם Rush) מזכיר לנו שרוכב החד-אופן מנסה להתל באוזנינו עם טריקים שכבר עייפנו מהם לפני עשור פלוס.
האלבום מסתיים בשיר (ה-9) שכתב, לבדו, המנהיג החדש של הלהקה: פטרוצ'י הזקן, העייף והשחוק. הבלאדה הדלוחה (Beneath the surface) מוכיחה שללהקה אין מפיק מוסיקלי שיסנן עבורה חומרים החוצה. כך מסתיימות להן 77 דקות של פרוג-מטאל עבש, אלבום חדש-ישן מאוד. דרים ת'יאטר מוכיחה שדיסקים הם רק תירוץ: חשבון הבנק מתאזן רק בזכות סיבובי הופעות בינלאומיים ארוכים, מיוזעים ופיזיים, שבהם הקהל משלם הון כדי להתקבץ ולחזות בפלא של פעם, בוודאי לא בשביל לשמוע שירים 'חדשים' שלמעשה תאריך תפוגתם מוסתר מן הצרכן.
זהו אלבום ללא מוסיקאים אורחים, ללא שימוש בכלי נגינה חדשים, ללא כיוון אמנותי חדש, ללא קונספט, ללא ליריקה בעלת משמעות, ללא סיבה קיומית, מלבד כניעה עצובה לדרישות חוזיות מחברת התקליטים ("תוציאו אלבום חדש כל שנה, בלי ויכוחים"). ברכותיי למייק פורטנוי, העריק השמח שיצא לחופשי. ברכותיי לכל מעריץ דרים ת'יאטר שמחפש עכשיו להקות חדשות. ברכותיי לאנשים שבחרו להוריד את האלבום מהאינטרנט, לפני מועד ההשקה, בלי לשלם תמורתו סנט אחד. ברכותיי להרכבים נועזים מאירופה (נורבגיה, שוודיה וכו'), שממשיכים את המהפיכה ואת מגמת החדשנות בלי תרומתו של קונצרן דרים ושות'. ברכותיי לכל מי שיסביר לפטרוצ'י שאסור לו לכתוב יותר שירים.
כבר בשיר הראשון באלבום, שיצא כסינגל (On the Backs of Angels), ברור שדרים ת'יאטר בחרה למחזר את הכיוון של אלבומה המהפכני, אימג'ס אנד וורדס. בשיר הזה אין שום דבר שהלהקה לא אמרה ותיעדה כבר ב-1992. השיר השני (Build me up, Break me down) הוא נסיון להפיק להיט רדוד עבור תחנות הרדיו, ואפשר למחוק אותו סופית מכונן המחשב שלכם. השלישי (Lost not forgotten) הוא ליקוט נואש משרידי העבר היפה, שיר שכמותו דרים הקליטה שוב ושוב, בלי להתעייף או להשתעמם, כבר למעלה מ-15 שנה. ג'יימס לברי, שהקליט את כל השירה שלו בעודו שוהה בקנדה, עושה את הבלתי-אפשרי: הוא ממשיך לא לחדש דבר בסגנון השירה שלו, אפילו לא במקרה.
השיר הרביעי, This is the life, הוא יצירה סתמית, חסרת השראה, תיחכום או מורכבות כלשהי, רצועה שאפשר היה להשליך החוצה מכל אלבום קודם של ההרכב. השיר החמישי, Bridges in the sky, הוא חיטוט היסטרי בארכיונים של התאגיד: האם לא חסרים מעריצים של דרים ת'יאטר המסוגלים להבין כי נעשתה כאן גניבה-עצמית מן האלבום Scenes משנת 1999? החליפו את הליריקה בזו של אלבום הקונספט העוסק בגלגולי-נשמות, וקבלו אריזה מחודשת לסחורה שפג תוקפה. התיפוף של מנג'יני מעורר את הרושם המוטעה שפורטנוי לא עזב, שכן החדש מחקה אחד-לאחד את הישן, בלי להציע תרומה מקורית.
העיסוק הארכיאולוגי בתולדותיה של מעצמת הפרוג-מטאל (לשעבר) נמשך עמוק אל תוך השיר השישי (Outcry), אולי המבולבל והמאכזב מכולם באלבום. מעברים אינסטרומנטליים מהירים מבית היוצר התעשייתי "פטרוצ'י-רודס אצבעות", שכבר שמענו רבות בעבר, מפריעים לשיר להתפתח לכיוון הגיוני מסוים, ולמרות שהלהקה מוכיחה שמבחינה טכנית כולם בריאים ושלמים (יודעים לנגן כמו פעם), השאלה נותרת: למה לשלם שוב על משהו שכבר קנינו לפני שנים לא מועטות? אפילו למעריצים השרופים אין תשובה.
השיר השביעי, בלאדה שדופה (Far from heaven) מרגיעה את המאזין המשועמם לקראת השיר הארוך והשאפתני באלבום (Breaking all illusions), כותרת אירונית לאלבום שאולי סוף-סוף ישבור את אשליות המאמינים הלהקה. גם כאן מורגש הברק הטכני של פעם (דרים של 1999-2001), בצירוף תיפוף ממושמע מצד החייל החדש (רב"ט מנג'יני), אבל זהו רק קרקס שכבר ביקר בעיירה שלנו: איור העטיפה המלוקק של היו סיים (מאייר קנדי שהתפרסם בעקבות עבודתו עם Rush) מזכיר לנו שרוכב החד-אופן מנסה להתל באוזנינו עם טריקים שכבר עייפנו מהם לפני עשור פלוס.
האלבום מסתיים בשיר (ה-9) שכתב, לבדו, המנהיג החדש של הלהקה: פטרוצ'י הזקן, העייף והשחוק. הבלאדה הדלוחה (Beneath the surface) מוכיחה שללהקה אין מפיק מוסיקלי שיסנן עבורה חומרים החוצה. כך מסתיימות להן 77 דקות של פרוג-מטאל עבש, אלבום חדש-ישן מאוד. דרים ת'יאטר מוכיחה שדיסקים הם רק תירוץ: חשבון הבנק מתאזן רק בזכות סיבובי הופעות בינלאומיים ארוכים, מיוזעים ופיזיים, שבהם הקהל משלם הון כדי להתקבץ ולחזות בפלא של פעם, בוודאי לא בשביל לשמוע שירים 'חדשים' שלמעשה תאריך תפוגתם מוסתר מן הצרכן.
זהו אלבום ללא מוסיקאים אורחים, ללא שימוש בכלי נגינה חדשים, ללא כיוון אמנותי חדש, ללא קונספט, ללא ליריקה בעלת משמעות, ללא סיבה קיומית, מלבד כניעה עצובה לדרישות חוזיות מחברת התקליטים ("תוציאו אלבום חדש כל שנה, בלי ויכוחים"). ברכותיי למייק פורטנוי, העריק השמח שיצא לחופשי. ברכותיי לכל מעריץ דרים ת'יאטר שמחפש עכשיו להקות חדשות. ברכותיי לאנשים שבחרו להוריד את האלבום מהאינטרנט, לפני מועד ההשקה, בלי לשלם תמורתו סנט אחד. ברכותיי להרכבים נועזים מאירופה (נורבגיה, שוודיה וכו'), שממשיכים את המהפיכה ואת מגמת החדשנות בלי תרומתו של קונצרן דרים ושות'. ברכותיי לכל מי שיסביר לפטרוצ'י שאסור לו לכתוב יותר שירים.
לסיכום, אין כבר שום דבר דרמטי במיוחד בתיאטרון החלומות של פעם. האלבום ה'חדש' הוא קומפוסט קלאסי: 4,625 שניות של חומר עתיק, תחת הכותרת של 'הוקלט עכשיו, בואו לרכוש'. אין סיבה לשלם, אין סיבה להתלהב, אין סיבה להעריץ, אין סיבה לסגוד, אין סיבה שלא להתבגר ולעבור להרכבים מפורסמים הרבה פחות. דרים ת'יאטר שהכרנו ואהבנו הגיעה לסוף דרכה, וכל המעורבים בלהקה ראויים לזכות בתואר העצוב 'כוכבי-עבר'. שיהיה ברור להוזים: אין כאן מפנה דרמטי באירועים, אלא לכל היותר מאמץ שיווקי לשמר את הסטטוס-קוו. פטרוצ'י ושותפיו הרוויחו את הביקורת הלא-חיובית הזו ביושר רב.
הציון: 6/10
