 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
להקת אקולין מנגנת רוק מתקדם מהיר, נטול תסביכים ומלוטש. אלו חמישה מוסיקאים וירטואוזים, שנונים, שלא מפחדים ממעברים מסובכים והרמוניות קוליות משולשות. הם נשענים על המורשת הבריטית המפוארת של להקות כמו ג'נטל ג'ייאנט וג'נסיס, אך תמיד נשארים עם שתי רגליים יציבות על הקרקע. הקטעים האינסטרומנטליים לא ארוכים מדי, הטקסטים לא מנופחים מדי, האיזון הרגשי בין כל קטע וקטע נשמר בקפדנות.
כריס באזבי (קלידים, קולות) וברט קאל (גיטרה, קולות) נחשבים לגרעין המוסיקלי של ההרכב. עם זאת, קולו של ריי וסטון (שירה) רגיש ודינמי, הבאס של טום הייאט וירטואוזי ומדוייק, והתיפוף של פול ראמזי מתאים כמו כפפה לסגנון הדינמי של אקולין. ההרכב מהודק ומגוהץ, אין סולואיסטים "כוכבים", אין מפגני כשרון יחידניים: כולם בשביל כולם. מרהיבות במיוחד ההרמוניות הקוליות המשולשות (וסטון, באזבי, קאל) שמדגישות את מעברי האקורדים המסובכים, וגורמים למאזין לרצות לשיר יחד איתם. לפעמים הם נשמעים כמו גירסה ידידותית של קווין (Queen), רק בלי הגרנדיוזיות של פרדי מרקיורי.
המהדורה החדשה של האלבום משנת 2005
ל'אקולין' יש כישרון ייחודי: הם מסוגלים לנגן שירים מסובכים מאוד ולגרום להם להישמע פשוטים מאוד. הנגינה כל כך מלוטשת ומשוייפת, עד שהמאזין הממוצע כלל לא מסוגל להרגיש את המעברים בין תתי-הפרקים הרבים, את המשקלים האסימטריים הפתלתלים, את הפעלולים הקרקסיים הנדרשים כדי לשרוד את התמרונים בין כל תיבה ותיבה. אקולין עשו לעצמם את החיים קשים, אבל התוצאה הסופית מהנה ומאתגרת. ההפקה המוסיקלית איננה חדשנית, והצליל הכללי הוא סוג של "סבנטיז נקי" רק ללא סינתיסייזרים אנלוגיים ישנים כמו מוג, מלוטרון והאמונד. החבר'ה האלה עובדים עם ציוד ממוצע.
16 שירים עם אורך ממוצע של ארבע דקות מרכיבים את האלבום הגדוש הזה, שהוקלט באיכות דיגיטלית משובחת בנאשוויל, טנסי, ארה"ב. בהאזנה ראשונה הוא נשמע קצת מאולץ ודחוס, אבל כל האזנה נוספת מעלה את קרנו. אקולין מצליחים לדחוס ולצופף בקטע אחד כמות כל כך גדולה של חומר מוסיקלי, עד שאפשר לומר שהאלבום הזה מכיל בערך חמישה אלבומים של להקות רוק שגרתיות, אם לא יותר. יש בכך, אולי, כדי להסביר את התפרקות הלהקה מיד אחרי ההודעה של סוני על מחיקת האלבום מן הקטלוג. הייאוש והמרירות היו כנראה גדולים מדי. כל כך הרבה אנרגיה צפופה, כל כך עבודה שירדה לטמיון בגלל החלטה של קומץ אנשי עסקים. כאמור - טוב שהאלבום חזר להפצה מסודרת (ראו את עטיפת האלבום החדשה שם למטה).
הטקסטים עוסקים בתעשיית המוסיקה, בילדות, במשפחה, בהומור נונסס, באהבה, התפתחות האישיות, המוות ועוד ועוד. אקולין לא לוקחים את המילים שהם כותבים ברצינות מוגזמת, ומבצעים את השירים מתוך מודעות עצמית בריאה. הם מתרחקים מן האנרכיזם של פרנק זאפה או הסרקזם המנוכר של מונטי פייטון. הם פשוט אנשים נורמליים, לא כוכבי רוק טיפוסיים. לכן הם מפיקים מוסיקה שפויה, ארצית, שמצליחה להגשים את כל היעדים האמנותיים שהציבה לעצמה.
קטעים בולטים: נצייין את Never The Same המסיים, The Cheese Stands Alone המצחיק, Uncle הדינמי, וגם את A Short Essay הקלאסי. כולם משלבים בין פרוג קיצבי ואופטימי, ווקליזות יפהפיות, פ'אנק לבן, גיטרות אלגנטיות, קלידים ממזריים ותיפוף חרוץ עד כדי היפראקטיביות. חברי להקת ג'נטל ג'ייאנט יכולים להיות גאים בממשיכיהם ההיסטוריים, למרות האוקיינוס האטלנטי המפריד בין ארה"ב לאנגליה.
לסיכום, האלבום "אז דה וורלד" של להקת אקולין הוא פנינה של רוק מתקדם שמח, דינמי ואופטימי. האלבום מתאים במיוחד למי שאוהב את הסגנון הקופצני והפתלתל של להקת ג'נטל ג'ייאנט, ולאחר שנים רבות בהן לא היה ניתן למצוא אותו בחנויות, מאז קיץ 2005 הוא זמין באינטרנט במהדורה חדשה, משופרת ומורחבת. אין שום טעם לבזבז זמן או להסס: זה פשוט אלבום מצוין, והלהקה לא הצליחה להתעלות עליו עד היום. מבחינה הלחנתית, עיבודית, הפקתית ולירית - אקולין היו כאן במיטבם, והרעננות המוסיקלית בולטת כבר בדקה הראשונה.
הציון: 9.5/10
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר