הקריירה של להקת הרוק המתקדם ההולנדית "אקספשן" נשענה על כשרונו של הקלידן ריק ואן לינדן. לאחר זכייה בפסטיבל ג'אז בשנת 1968, ההרכב יצא לדרך בתמיכת חברת התקליטים 'פיליפס' וזכה לפופולריות בזכות גרסאות רוקנרול לסימפוניה החמישית של בטהובן ומחול החרבות של חצ'טוריאן. אך ברגע שואן דר לינדן עזב לטובת להקת "טרייס" (Trace) בשנת 1973, הסיפור התפרק. הלהקה ניסתה להתאחד לראשונה בשנת 1978, פעם שנייה בשנת 1981, שלישית בשנת 1994 ורביעית בשנת 2001, אך ההרכב לא הצליח לשחזר את הישגי תחילת שנות השבעים ולכן שמר על פרופיל נמוך עד ימינו.

 

לא יאומן כי יסופר, אבל אקספשן ביקרה בישראל בשנת 1972, וממש הופיעה בתל-אביב. בדיוידי של הלהקה (שאותו, אגב, לא ממש מומלץ לקנות) אפילו ניתן לראות את ואן דר לינדן מראיין כמה קיבוצניקים. כן, זו היתה ישראל רבת-התהילה בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים ולפני משבר מלחמת יום כיפור: זכינו לראות הרכב פרוג אירופאי בשיא תהילתו. אבל כל זה עבר ואיננו. רק רגע, איפה היינו?

 

אלבום האוסף הכפול שלפנינו יצא בסוף המאה העשרים במטרה לשקף שני צדדים בולטים בקריירה המוסיקלית של אקספשן: 1) העיבודים הרוקיים ליצירות קלאסיות מוכרות, כדוגמת מעוף הדבורה של רימסקי-קורסקוב או הקונצ'רטו האיטלקי של באך; 2) חומר מקורי - פרוג-רוק קליל ומלודי עם כלי נשיפה ג'אזיים. הדיסק הראשון והשני מכילים כל אחד למעלה משבעים דקות של מוסיקה באיכות דיגיטלית משופרת, ובסך הכל מייצגים נאמנה את הרוח ההומוריסטית והבלתי-מתחייבת של הלהקה.

 

לאקספשן לא היה גיטריסט חשמלי כריזמטי במיוחד, והדגש עבר לסולואים של ואן דר לינדן על האורגנים, הסינתיסייזרים והפסנתר. הוא מקבל גיבוי שוטף מיחידת כלי נשיפה צייתנית (חצוצרה וכמה סקסופונים). התוצאה הסופית הרבה יותר ג'אזית ממה שניתן לצפות, ולעתים כל הסיפור נשמע כמו מוסיקת-רקע לבתי מלון (אם לא מוסיקת מעליות). אלו נקודות השפל של החומר המוסיקלי העליז והקופצני הזה, בעיקר כשהוא נגרר זמן רב מן הנדרש. ברגעים אחרים הוא נשמע כמו נעימת-פתיחה לשעשועון טלוויזיה טיפוסי בשנות ה-70, תוכנית טלוויזיה לנוער כמו "קח סיכון" או מוסיקת-מעבר בטלוויזיה הלימודית הישראלית.

 

אי אפשר לומר שלא מדובר באלבום כיפי - בסך הכל הוא מייצג ימים יפים בתולדות המוסיקה הפופולרית: רוק בורגני וחמוד להפליא, שלא מתיימר להיות יותר ממה שהוא (בידור). יתרונו של האוסף הזה הוא ביכולת שלו לרכז 140 דקות בתוך מארז פלסטיק אחד, ולהכריז בקול רם "זו אקספשן, חברים - אתם יכולים לאהוב או פשוט להתעלם". לשנוא את אקספשן - קשה מאוד. הם לא עושים רע לאף אחד.

 

עם זאת, הקריירה של אקספשן כפי שהיא נחשפת באוסף הזה מעידה על להקה שלא עשתה את המעבר מ"עוד להקה הולנדית נחמדה" להרכב משמעותי בתולדות הפרוג במערב אירופה. אמנם קטעים דרמטיים כגון "יצירה להרכב סימפוני והרכב רוק בלה מינור" מצביעים על פוטנציאל התפתחותי גדול יותר ללהקה, אבל כנראה ששאר חברי הלהקה לא סייעו למנהיג (ואן דר לינדן) להמריא. מעבר לכך ש'אקספשן' נאלצה להתבסס על עיבודים אינסטרומנטליים בלי נוכחות של זמר/ת קבועים, את עיקר הפופולריות של הפרוג ההולנדי שאבה להקת 'פוקוס', ולכן החלטתו של ואן דר לינדן להקים את 'טרייס' היתה מוצדקת.

לסיכום, "סלקטד אקספשן" הוא לא יותר מאלבום אוסף חמוד וסימפטי שמספק האזנה נעימה לחובבי פרוג קליל במיוחד. הגוון הג'אזי שלו לא מצליח לטשטש את העובדה שמדובר במוסיקה שלא התיישנה היטב, ונשמעת כיום מעט ילדותית ולעתים אף מלוקקת, לא נושכת ולא סוחפת בהשוואה לפסגות הרבות של הפרוג הלא-בריטי. העיבודים לכלי הנשיפה סבירים, הסולואים לא מביכים, החומר המוקדם (1969-1971) חלוצי למדי - ועדיין זה לא כל כך מרשים את האוזן המודרנית.

לכן הציון: 7.5/10

תגובות