שלישיית אמרסון לייק ופאלמר סיימה, למעשה, את הקריירה כבר בשלהי שנות השבעים. מבחינה אישית ואמנותית, לא היה להם מה להגיד. האיחוד הכפוי של 1991-1992 הסתיים באלבום דל למדי, שמתאים רק למעריצים המיוסרים ביותר. הקול של לייק ירד בחצי-אוקטבה, ועכשיו הוא נשמע כמו דוד אמריקני שמן ועייף. הקלידים של אמרסון חוזרים על אותם שטיקים עייפים, והתיפוף האלקטרוני של פאלמר נשמע כמו דגימה רובוטית. זוהי, לפיכך, מעין ביקורת "אזהרה", לא המלצה.


המפיק המוסיקלי מארק מנסינה באמת התאמץ לנסות ולשחזר את הסאונד המקורי של שנות השבעים, ושטף את המיקסר עם טון של צלילי האמונד Vintage, אבל התוצאה הסופית איננה מעידה על נסיון אמיתי ליצור משהו בעל משמעות, אלא רק לצאת-ידי-חובה עם אסופת קטעים חצי-מבושלים, הנשענים על נוסחאות עתיקות שעבדו יפה במציאות אחרת לגמרי.


האלבום 'בלאק מון' מכיל 10 קטעים, מתוכם שלושה סבירים ושבעה בלתי-סבירים. יצירת הנושא, הפותחת את האלבום (Black Moon) מציגה כמה רגעים חביבים של אמרסון, אך רחוקה מלשכנע ובעיקר מעוררת חששות כבדים של אותנטיות, כבדות ואובדן הדרך.


הקטע הרביעי, עיבוד רוקי מסורבל-מעט ל"רומיאו ויוליה" של פרוקופייב, עובד איכשהו - אמרסון לא איבד את היכולת שלו להסתער על אורגן האמונד ולסחוט לו את המיץ בעזרת מהירות אצבעות והבנה הרמונית מעמיקה. ומכיוון שהרצועה האינסטרומנטלית האבודה הזו אינה כוללת בתוכה את קולו העבה של לייק, קשה פחות לחבב אותה ולהאזין לה שוב ושוב, כמו בימים הטובים.


הרצועה השישית, יצירה אינסטרומנטלית בשם צ'יינג'ינג סטייטס (Changing States) לא מצליחה לנצל את 6 דקותיה למשהו שהוא מעבר ל'חמוד'. אמרסון בילה את השנים האחרונות בכתיבת פסקולים לסרטים, וגם היצירה הקטנה הזו נשמעת כמו סרטון שיכול ללוות פרסומת חביבה, לא יותר מזה. גם סולו הפסנתר החלבי 'קלוס טו הום' (הרצועה השמינית, Close to Home) לא מתאים לאלבום של להקה מגובשת, ורק מדגיש את העובדה שמדובר באיחוד מלאכותי.


אך דווקא הקטע השביעי, שיר המנוני וחביב בשם 'ברנינג ברידג'ס' (Burning Bridges), הוא הפייבוריט שלי: שיר יפה, סולידי, דינמי, הדוק - מותאם בדיוק לצרכים והרצונות של גרג, קית' וקרל - המוסיקאים המבוססים והמבוגרים. שאר קטעי האלבום נשמעים כאילו הופקו בניתוח קיסרי: מעושים, כפויים, מסורבלים ומעובדים עד כדי חוסר-חיים. הזמן החולף לא הוסיף חוכמה יתרה למר לייק בן ה-45: הטקסטים שלו לא השתפרו כלל.


אם צריך לתמצת את הכשלון של 'בלאק מון' במבחן מאזין הרוק המתקדם הסביר, הנה הסיבות: א) קולו של לייק. ב) ירידה בביצועיו של אמרסון על הקלידים. ג) התיפוף הכבד והמת של פאלמר. לא נעים לומר, אבל אפילו האלבום 'אמרסון לייק אנד פאואל' מ-1987 היה אותנטי, מאתגר ומכובד יותר. לאחר 'בלאק מון', ב-1994, הוציאה הלהקה את האלבום הבלתי-שמיע 'אין דה הוט סיט' והפסיקה להקליט אלבומי אולפן עד המוות: בשנת 2016 התאבד אמרסון ביריה, ולייק נפטר ממחלה.

לסיכום, הטריו המתבגר של ELP איבד כאן את הטאץ' הרענן, המהיר והשמח של תחילת שנות השבעים. הפקת הניינטיז הדיגיטלית הזו מוכיחה זאת כמו שמש קופחת בצהרי היום. חבל על הזמן, חבל על הכסף, חבל על האכזבה.

הציון: 6/10

 אלבומים מומלצים של אי-אל-פי