ב"פאר קורנר" אפשר למצוא את הקדרות האירופאית המאיימת של יוניברס זירו, לצד הקופצנות האמריקנית שמאפיינת הרכבי ג'אז-פיוז'ן רבים. אפשר למצוא דמיון מוסיקלי ניכר גם להרכב הרוק המתקדם ברדסונגס אוף דה מזוזואיק הפועל בעיר בוסטון. האלבום של "פאר קורנר" לא חייתי כמו מאגמה, ולא מעוות כמו פרזנט -- יותר אלגנטי, יותר מרוסן ויותר נעים לאוזן. רוב המוסיקה מולחנת עד התיבה האחרונה, אבל גם לאילתור חופשי יש מקום: מתוך שבעים ואחת דקות של פרוג אינסטרומנטלי קפדני וממושמע, יש גם שבע-עשרה דקות של קפיצה ספונטנית אל הלא-נודע. למרות שהאילתור תורם לא מעט אווריריות וגיוון למוצר המוגמר, אלו רמת הכתיבה הגבוהה של מאסק ורמת הביצוע של כל הארבעה שמעניקות לאלבום הבכורה הזה את הייחוד, המצויינות והלגיטימיות האמנותית שלו. לא בכל יום נתקל המאזין הפרוגרסיבי בלהקה שהולכת כל כך רחוק אל המוסיקה המודרנית והניאו-קלאסית ושומרת על קצביות ואנרגיות רוקיות.


ראשית - אין כאן אף שיר, או משהו דומה לזה. 'פאר קורנר' ויתרו מראש על התבנית המקובלת הזאת לטובת מבנים מסובכים יותר, מן העולם הקלאסי המודרני. הצגת מוטיב ופיתוחו בסביבות משתנות -- זה שם המשחק המוסיקלי. כל יצירה משועבדת אל מוטיב או שניים, וארבעת הנגנים מקדישים את עצמם לאמנות הווריאציה, יצירת הדינמיקה, ההתפתחות, ההדגשה וחילופי מצבי הרוח. קל לאבד את הידיים והרגליים בהאזנה חצי-מרוכזת, ולכן אין ברירה אלא להזהיר מראש: 'פאר קורנר' תובעים מן המאזין הקשבה פעילה, ריכוז גבוה וסבלנות רבה. ההקלטה האולפנית המעולה אינה טומנת בחובה פעלולי הכפלות ותוספות, והביצוע נשמע חי לגמרי. מכיוון שהלחנים והעיבודים מתאפיינים בירידה לפרטים, באמת שאין צורך בהעמסה של ערוצים מיותרים: המוסיקה מספיק מורכבת, שכלתנית ומעמיקה בשביל להתרכז בה כפי שהיא.


כמעט חובה להקדיש פיסקה לרמת הביצוע המרהיבה: לשלושה מתוך חברי ההרכב (כולם חוץ מהבסיסט) יש תארים אקדמיים בתחום המוסיקה, ולקופקי יש כבר ערימת תארים לא-אקדמיים מתעשיית המוסיקה ומנסיון מעשי עם להקות פרוג על הבמה ובאולפן. האלבום מעיד על כך שאלו לא סתם ארבעה אנשים שנפגשו במקרה והחליטו לעשות אלבום אחד בשביל להגשים חלום ילדות. לא רק שהם מנגנים כאילו נולדו לאותם הורים, אלא שהם מצליחים לצאת בשלום מן המעברים המורכבים ביותר בלי טיפת זיעה או גמגום. בולטים לטובה קופקי עם כמה פראזות פרטלסיות מצמררות, וכמובן דן מאסק עם הברקות יפות על הפסנתר, שבו הוא מרגיש לגמרי בבית.


מבין היצירות שבאלבום, כדאי מאוד לציין לטובה את שלושת האחרונות: 'טראקינג' שדוחס ז'אנרים רבים אל שש וחצי דקות, 'דה טורנינג' שמחדיר קצת קרני-שמש סימפטיות אל האולפן האטום (שבע וחצי דקות), וכמובן האפוס הניאו-קלאסי 'פיקשן' באורך 16 וחצי דקות, כולל מקהלה גותית דיגיטלית. בתום האלבום חש המאזין סיפוק עצום, כיוון ש'פאר קורנר' לא מילאו את הדיסק בתבשילים אפויים-למחצה או בסתם תרגילים בהלחנה. זו אמנות בוגרת, החלטית ומנוסה בלי תירוצים, בלי שאלות פתוחות ובלי העמדות פנים שנובעות מהיעדר נסיון. האלבום מעניק הנאה הולכת וגוברת עם כל האזנה, אינספור סודות צליליים קטנים ופרטים סמויים מן האוזן. לא ניתן לאתר שום רצון להתחנף, להשביע רצון או להתאים את החזון הכללי אל קהל מאזינים מוגדר. אפילו אין מלודיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב לטובת המתקשים בקליטה.

לסיכום, חובבי המוסיקה של יוניברס זירו צריכים לבדוק בהקדם את אלבום הבכורה של 'פאר קורנר', ולקוות שגם אלבומם הבא יהיה לא פחות מעניין. במשוואה הפרוגרסיבית (קלאסי+רוק=פרוג) אין ספק שההרכב הזה נותן את רוב המשקל למורשת הקלאסית-מודרנית, מתוך בחירה להתרחק ככל האפשר מן המורשת העממית של הרוק מבוסס הבלוז. ועדיין התוצאה הסופית היא פרוג מאתגר, מרתק, מרשים ומעורר השראה אמיתית. מעט מאוד להקות בעולם עושות מוסיקה כמו 'פאר קורנר', ואפשר להבין מדוע: זו עבודה קשה שאינה פונה לקהל-יעד רחב. זה אלבום אלגנטי, שלם עם עצמו, עקבי ביותר, חכם ומתוחכם, מגוון, לרוב קצת קודר -- ועדיין לא מדכא, לא חולני ולא מופשט מדי.

הציון: 9/10

תגובות