מדינת הולנד [מזרחה לאנגליה, צפונה לצרפת ולבלגיה] תרמה לעולם לא מעט להקות רוק מתקדם מוצלחות, כמו למשל אלקווין (Alquin), סופרסיסטר (Supersister), טרייס (Trace), פוקוס (Focus), ארת אנד פייר (Earth & Fire), אקספשן (Eskeption), פנתיאון (Pantheon), קיאק (Kayak), בונפייר (Bonfire), סולושן (Solution) ועוד. פינץ' היא אחת מהן, אך הוקמה קצת מאוחר מדי בשביל להצליח ברמה המסחרית: 1974.


פינץ' הספיקה להקליט שלושה אלבומי-אולפן (אם מתעלמים מאלבום כפול של דמואים, בונוסים והופעה חיה שיצא בשנת 1999) והתפרקה אחרי ארבע שנות פעילות עמוסות. כיום, חלק מחברי הלהקה מלמדים מוסיקה, מנגנים במחזות-זמר או מלחינים מוסיקה עבור 'רחוב סומסום' באירופה.


אחת הסיבות המרכזיות להיעלמותה המצערת של פינץ' מהמפה היא העובדה שהרביעייה ניגנה מוסיקה אינסטרומנטלית, ללא זמר כריזמטי שיתקשר עם הקהל. הם באמת ניסו למצוא סולן מתאים, אבל אחרי חודשים של אודישנים החליטו לוותר על הרעיון. הלהקה ההולנדית המפורסמת ביותר ברוק המתקדם, פוקוס, הצליחה לשרוד בגלל שהחלה לעבוד מוקדם יותר (1970), וגם בגלל ששילבה מעט שירה פה ושם; אם עדיין לא חוויתם את שירת ה'יודל' המשעשעת בלהיט ההיסטרי "הוקוס-פוקוס", לא עשיתם כלום בחיים.


פינץ' חבה את הקריירה הקצרה שלה להצלחה המסחרית המפתיעה של להקת פופ הולנדית בשם דה ג'ורג' בייקר סלקשן, שבעקבותיה החליטה חברת אי-אם-איי (EMI) להשקיע עוד קצת כסף בחבורת הולנדים נוספת. הם נתנו ללהקה שלושה ימים לגמור אלבום שלם. לא ברור איך, אבל הם הצליחו לעשות זאת. האלבום נמכר ב-20 אלף עותקים, הארבעה יצאו לסיבוב הופעות ארוך בכל הולנד, ואף חטפו עגבניות וביצים כאשר הופיעו בכפרים קטנים; אך זכו גם לתהילה קצרה כשחיממו את הוקווינד ואת קאמל. בזכות העבודה הקשה והמכירות המספקות, יכלו להמשיך הלאה לאלבומים נוספים.


אלבומם הראשון של פינץ', "יופיו של הכוח הפנימי", הוא רוק מתקדם ידידותי, מבוסס-גיטרות, קליל ומקצועי. פינץ' מתהדרת בגיטריסט וירטואוזי וחרוץ, ג'ופ ואן נימווגן (Joop Van Nimwegen), שהלחין את כל הקטעים, ושמושפע קשות מסגנון הנגינה של סטיב האו מלהקת 'יס' [ראו למשל את הסולו שלו בתזמון 6:28 בקטע השני באלבום].


הבסיסט של פינץ', מעריץ מושבע של כריס סקווייר מלהקת 'יס', והמתופף (החרוץ) - שניהם נגנים צנועים יחסית, שמספקים יחידת-קצב יציבה עבור הגיטריסט ה"כוכב", וגם עבור הקלידן המשובח קלים טדרמאייר (Cleem Determeijer), תלמיד באקדמיה ההולנדית למוסיקה, שעושה עבודה יפה על שלל הכלים שברשותו. אם אתה לא יכול להנות מן העבודה של המעורבים ולהיכנס איתם אל תוך ההנאה הטהורה מן הנגינה, האלבום עלול להישמע כמו אוננות אחת ארוכה. האלבום איננו דינמי במיוחד, והעיבודים עצמם שמרניים רוב הזמן, כמעט ללא רסיס של פסיכדליה. חריג מוצלח הוא הקטע המעורפל בתזמון 9:25 בקטע הרביעי איי ברידג' טו אליס (A Bridge To Alice).


המבקר ברדלי סמית', שכתב את מדריך הבילבורד למוסיקה מתקדמת, תיאר אותם בספרו כך: "זה נשמע לי כמו להקת Yes בלי הסולן". התיאור אמנם שיטחי, אבל מבהיר את הנקודה: פינץ' לא יטלטלו את עולמכם מן היסוד, לא ינסו לקחת אתכם לעולמות מוסיקליים רדיקליים, אבל הם מנגנים יפה ומהר, כותבים לחנים משכנעים, ומאוד נהנים ממה שהם עושים. דווקא בעולם הרוק המתקדם היומרני, זה מאוד מספק לראות להקה שמציבה לעצמה יעדים ריאליים ועומדת בהם. זה לא פרוג-לייט, אלא פרוג זריז ושמח.


מהדורת הדיסק כוללת בסופה שני קטעי בונוס, שהם למעשה שני חצאיו של הסינגל 'קולוסוס' שהכינה הלהקה לפי דרישת EMI. פינץ' טענו בפני התקשורת שמדובר בשיר-הנושא לסרט קולנוע בעל שם דומה, אך מדובר היה בבלוף משעשע: הסרט מעולם לא היה ולא נברא.

ההפקה המוסיקלית ספוגה בצלילים האופיינים לשנות השבעים: אורגן האמונד עסיסי, מלוטרון מתון, פסנתר כנף, פסנתר חשמלי, סינתיסייזר פרימיטיבי ואפילו פסנתרון הונקי-טונקי. פה ושם התוצאה מזכירה מוסיקת-מעליות מרגיעה [אמצע קטע 3, למשל], אבל אולי בגלל שמדובר במוסיקאים אירופאיים, זה אף פעם לא נגרר לתחום הקיטש. אז לסיכום נמרץ: לא אלבום היסטורי, לא סימפוניה דרמטית, לא פריצת-דרך ולא פריט חובה, אבל עדיין פרוג-רוק כיפי ואופטימי לחובבי גיטרה מהירה.

הציון: 8/10