 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Pink Floyd
Wish You Were Here 1975 Columbia Records / EMI UK / USA (44:32) ביקורת: אורי ברייטמן |
|
באלבומם הקודם, 'דארק סייד אוף דה מון' (Dark Side of the Moon), הפכו הפלוידים לאנשים עשירים. המאמץ הפרוגרסיבי הגדול של פינק פלויד סיים תקופה של אופטימיות ושגשוג ברוק הבריטי. כאן הם חזרו עם הישג דומה ברמתו לקודם, תוך הצגת שני נושאים מרכזיים בליריקה שכתב רוג'ר ווטרס לבדו: הגעגועים העזים למייסד ההרכב, החבר שלהם, סיד בארט; והתיעוב העמוק כלפי תעשיית המוסיקה, שבעצם הכריחה אותם להוציא אלבום נוסף בניגוד לרצונם (תופעה שתחזור על עצמה גם ב'החומה').
הבנייה הסימפונית הזהירה של היצירה המרכזית הפכה מושא לחיקוי בקרב אלפי להקות. הקלידים של רייט נכנסים כמו תזמורת מיתרים, שעליה מייללת בכישרון רב הגיטרה של גילמור. הסולואים של הגיטריסט הם מלאכת-מחשבת של ליריקה פשוטה ומושלמת, מנוסחים בבהירות וריקים מפעלולי-אגו ותרגילי-מהירות מיותרים. אך זו גם שעתו היפה ביותר של רייט: השימוש המבריק שלו במלודיות קלאסיות משלים את ה'בלוזיות' של גילמור באופן סינרגטי.
הדיאלוג בין רייט וגילמור הוא גם דיאלוג בין הבלוז ובין הקלאסיקה, סוג של התכתבות בין דורות שונים. רייט מגיע מן העבר הרומנטי-סימפוני, מליבה של אירופה והמסורת הרומנטית, בעוד גילמור נישא על גלי הרוקנרול הבלוזי של הכאן והעכשיו. יחידת הקצב השמרנית של 'צמד האדריכלים' (ווטרס+מייסון) רק מחזיקה את התבנית בשביל השניים האחרים, המוסיקאים הבולטים בהרכב. אך כל זה לא היה שווה הרבה בלי הלחנים הדרמטיים, שאינם דורשים יכולת וירטואוזית ואינם מורכבים מדי, אך עובדים נהדר.
הטקסטים של ווטרס נכתבו בחלקם ללא ציניות, והם משתייכים לתקופה ה'טובה', הפרה-חומתית שלו. בשנים אלו הוא עדיין ריסן את הסרקזם המורעל, ואיפשר לפינק פלויד להפוך למותג עממי, אהוב ואפילו רומנטי. רבים שרים את Wish You Were Here כשיר אהבה סטנדרטי, בלי לדעת דבר על הנסיבות הטראגיות שהובילו ליום ההוא, שבו חברי פינק פלויד הפסיקו לקחת את סיד בארט מביתו להופעות. הוא היה כה מנותק, עד שנדרש לו זמן רב להבין שחבריו פשוט נטשו אותו. רגשות האשמה של ווטרס וחבריו נותרו בעינם, ממש עד למותו של בארט ב-2006. הטקסט בשיר גם לא מתייחס כלל לסם האל-אס-די (LSD), לנזק המוחי שנגרם למייסד הלהקה, ולהתבודדתו המכאיבה מן העולם.
כרגיל, הפלוידים נותנים לעצמם מרחב נשימה כדי להעמיק את החוויה האמנותית: במקום להקדיש את כל הצד השני של תקליט הויניל ליצירה 'שיין און', הם החליטו לפצל אותה לשניים, כדי להעניק לאלבום תחושה של פתיחה וסיום באותו נושא. כיום, בעידן הדיגיטלי, יש מעריצי פלויד שמשנים את סדר הקטעים כדי לחוות את 'שיין און' כרצועה אחת רציפה, באורך כולל של כ-26 דקות (13:38 + 12:29). האפקטים הקולנועיים שהפכו את 'הצד האפל של הירח' לאבן-דרך בתולדות הרוק, מככבים גם כאן, ונותנים לאלבום כולו מסגרת-על עקבית.
הקטע השני והשלישי ('ברוך הבא למכונה', ו'קח סיגר') הם התקפה עוקצנית ומכאיבה על חברות התקליטים, מושג ה'כוכב' והריקבון סביב עולם הרוקנרול. האפקטים התעשייתיים של פס הייצור, הסינתיסייזרים הרועמים, הגיטרות הקרירות -- כל אלה נארגים יחד ליצירה אפקטיבית. כאשר ווטרס וגילמור נאבקו עם תפקידי השירה של 'קח סיגר', הם החליטו לפנות לעזרה חיצונית שהיתה זמינה במתחם האולפנים: הזמר המשופשף רוי הארפר מפתיע בתפקיד ווקאלי מרושע ומהנה, ציני ומושחת עד העצם. עבודת ההקלטה של בריאן האמפריז ופיטר ג'יימס ראויה לכל השבחים האפשריים, במיוחד בגלל ההפרדה בין הערוצים ואיכות הצליל. העיבודים מושלמים, נקיים ומקצועיים. פשוט ללקק את האוזניות.
העטיפה המפורסמת של האלבום, המציגה את 'האיש הבוער', מרמזת על התוכן העוקצני של 'וולקאם טו דה מאשין' ו'האב א סיגר'. לחיצת היד בין שני אנשי עסקים בחליפות, כשאחד מהם ממש עולה באש, יוצרת תחושה של ניצול, חוסר אמון ושחיקה. האיש הבוער הוא 'השרוף' בתעשייה, או אולי האמן הנאיבי והמקופח מול תעשיית המוסיקה הנצלנית. מוטיב לחיצת היד מלווה את האלבום כולו, דרך איורים של 'היפגנוסיס' תוך הדגשת הצד הקר והמנוכר של התעשייה: שתי ידיים רובוטיות לוחצות יד, במחווה ריקה מתוכן, בין מכונות חסרות-חמלה. בעטיפה הפנימית צולם שחיין צולל באגם 'מונו' (Mono Lake) בקליפורניה, שקפיצתו למים אינה יוצרת גלים, וגופו החצוי נטול פנים או זהות - חיזוק אפקט ה'היעדרות' שמתחבר למוטיב הגעגועים והאובדן, סביב סיפור סיד בארט.
העטיפה הפנימית של האלבום Wish You Were Here
הצוללן באגם מונו, קליפורניה; צולם על ידי סטורם ת'ורג'רסון, 1975
הקטע הרביעי, שנושא את שם האלבום, הוא אולי ה'להיט' הפלוידי הגדול ביותר בארה"ב. בניגוד לסוללות הסינתים הנדרשות לביצוע 'שיין און', בשביל לנגן את 'וויש' בקומזיץ מספיק להביא רק גיטרה קלאסית יד שנייה. לפני שהמציאו את המושג "שיווק ויראלי" בהקשר של תוכנות ואתרים באינטרנט, שיר הנושא עשה לפלוידים את עבודת היחצ"נות הטובה ביותר, בכל רחבי העולם, אך בעיקר בארצות הברית של אמריקה. כאשר ווטרס כתב אותו, הוא התכוון כמובן לחברו סיד בארט. אך כל אחד מתחבר לאדם אחר כאשר הוא שר את 'וויש יו וור היר' - בן זוג, בת זוג, קרוב משפחה שנפטר או אפילו געגוע לחיית-מחמד שאיננה עוד. השיר בלתי-פרוגרסיבי בעליל, תבניתי ומיועד למצעדים, אבל מכין את הקרקע לקטע החמישי והאחרון, הפרק האחרון בסימפוניה הפלוידית המרשימה.
רייט פותח את פרק 6 של 'שיין און' בסולו שלא-מן-העולם-הזה, פרי מתוק של 10 שנות נסיון על במה ובתוך אולפנים. הדיאלוג רייט-גילמור הוא התערובת הפרוגרסיבית המושלמת: סינתי מול דיסטורשן, ברהאמס מול הנדריקס, הנדל מול ביטלס, חצוצרה נגד כינור, נאס"א מול מיסיסיפי, תזמורת מול סולו. החלק הלפני-אחרון הוא גיחה קצרה אל עבר פ'אנק (Funk) אמריקני, המושפע באופן בולט מעולם הפיוז'ן והג'אז; שתי דקות אחר כך האלבום נסגר בנימה מינורית, סימפונית ואיטית, פרי מקלדותיו העדינות של רייט, הקומפוזיטור הקלאסי המתוסכל.
לפני שהכל מתפייד ומתפוגג, אפשר אפילו לשמוע את ריק רייט מנגן על הקלידים ציטוט קצרצר של השיר הפופי העליז 'סי אמילי פליי' (See Emily Play) מתקופת סיד בארט והאלבום הפופי-פסיכדלי הראשון. הציטוט העדין והחמקמק הזה מופיע ממש בקצרה, בתזמון 12:12 של הרצועה האחרונה (פרק 9 של 'שיין און'). בארט עצמו הגיע לאולפן ההקלטות של 'וויש', ללא כל הזמנה, מבולבל לחלוטין. חברי הלהקה לא זיהו אותו ברגעים הראשונים. אחר כך הזדעזעו עד עמקי נשמתם לראות אותו קירח, מגולח-גבות, שמן ומוזנח, ממלמל שטויות ומנותק כמעט לגמרי מן המציאות.
הבנייה הסימפונית הזהירה של היצירה המרכזית הפכה מושא לחיקוי בקרב אלפי להקות. הקלידים של רייט נכנסים כמו תזמורת מיתרים, שעליה מייללת בכישרון רב הגיטרה של גילמור. הסולואים של הגיטריסט הם מלאכת-מחשבת של ליריקה פשוטה ומושלמת, מנוסחים בבהירות וריקים מפעלולי-אגו ותרגילי-מהירות מיותרים. אך זו גם שעתו היפה ביותר של רייט: השימוש המבריק שלו במלודיות קלאסיות משלים את ה'בלוזיות' של גילמור באופן סינרגטי.
הדיאלוג בין רייט וגילמור הוא גם דיאלוג בין הבלוז ובין הקלאסיקה, סוג של התכתבות בין דורות שונים. רייט מגיע מן העבר הרומנטי-סימפוני, מליבה של אירופה והמסורת הרומנטית, בעוד גילמור נישא על גלי הרוקנרול הבלוזי של הכאן והעכשיו. יחידת הקצב השמרנית של 'צמד האדריכלים' (ווטרס+מייסון) רק מחזיקה את התבנית בשביל השניים האחרים, המוסיקאים הבולטים בהרכב. אך כל זה לא היה שווה הרבה בלי הלחנים הדרמטיים, שאינם דורשים יכולת וירטואוזית ואינם מורכבים מדי, אך עובדים נהדר.
הטקסטים של ווטרס נכתבו בחלקם ללא ציניות, והם משתייכים לתקופה ה'טובה', הפרה-חומתית שלו. בשנים אלו הוא עדיין ריסן את הסרקזם המורעל, ואיפשר לפינק פלויד להפוך למותג עממי, אהוב ואפילו רומנטי. רבים שרים את Wish You Were Here כשיר אהבה סטנדרטי, בלי לדעת דבר על הנסיבות הטראגיות שהובילו ליום ההוא, שבו חברי פינק פלויד הפסיקו לקחת את סיד בארט מביתו להופעות. הוא היה כה מנותק, עד שנדרש לו זמן רב להבין שחבריו פשוט נטשו אותו. רגשות האשמה של ווטרס וחבריו נותרו בעינם, ממש עד למותו של בארט ב-2006. הטקסט בשיר גם לא מתייחס כלל לסם האל-אס-די (LSD), לנזק המוחי שנגרם למייסד הלהקה, ולהתבודדתו המכאיבה מן העולם.
כרגיל, הפלוידים נותנים לעצמם מרחב נשימה כדי להעמיק את החוויה האמנותית: במקום להקדיש את כל הצד השני של תקליט הויניל ליצירה 'שיין און', הם החליטו לפצל אותה לשניים, כדי להעניק לאלבום תחושה של פתיחה וסיום באותו נושא. כיום, בעידן הדיגיטלי, יש מעריצי פלויד שמשנים את סדר הקטעים כדי לחוות את 'שיין און' כרצועה אחת רציפה, באורך כולל של כ-26 דקות (13:38 + 12:29). האפקטים הקולנועיים שהפכו את 'הצד האפל של הירח' לאבן-דרך בתולדות הרוק, מככבים גם כאן, ונותנים לאלבום כולו מסגרת-על עקבית.
הקטע השני והשלישי ('ברוך הבא למכונה', ו'קח סיגר') הם התקפה עוקצנית ומכאיבה על חברות התקליטים, מושג ה'כוכב' והריקבון סביב עולם הרוקנרול. האפקטים התעשייתיים של פס הייצור, הסינתיסייזרים הרועמים, הגיטרות הקרירות -- כל אלה נארגים יחד ליצירה אפקטיבית. כאשר ווטרס וגילמור נאבקו עם תפקידי השירה של 'קח סיגר', הם החליטו לפנות לעזרה חיצונית שהיתה זמינה במתחם האולפנים: הזמר המשופשף רוי הארפר מפתיע בתפקיד ווקאלי מרושע ומהנה, ציני ומושחת עד העצם. עבודת ההקלטה של בריאן האמפריז ופיטר ג'יימס ראויה לכל השבחים האפשריים, במיוחד בגלל ההפרדה בין הערוצים ואיכות הצליל. העיבודים מושלמים, נקיים ומקצועיים. פשוט ללקק את האוזניות.
העטיפה המפורסמת של האלבום, המציגה את 'האיש הבוער', מרמזת על התוכן העוקצני של 'וולקאם טו דה מאשין' ו'האב א סיגר'. לחיצת היד בין שני אנשי עסקים בחליפות, כשאחד מהם ממש עולה באש, יוצרת תחושה של ניצול, חוסר אמון ושחיקה. האיש הבוער הוא 'השרוף' בתעשייה, או אולי האמן הנאיבי והמקופח מול תעשיית המוסיקה הנצלנית. מוטיב לחיצת היד מלווה את האלבום כולו, דרך איורים של 'היפגנוסיס' תוך הדגשת הצד הקר והמנוכר של התעשייה: שתי ידיים רובוטיות לוחצות יד, במחווה ריקה מתוכן, בין מכונות חסרות-חמלה. בעטיפה הפנימית צולם שחיין צולל באגם 'מונו' (Mono Lake) בקליפורניה, שקפיצתו למים אינה יוצרת גלים, וגופו החצוי נטול פנים או זהות - חיזוק אפקט ה'היעדרות' שמתחבר למוטיב הגעגועים והאובדן, סביב סיפור סיד בארט.
העטיפה הפנימית של האלבום Wish You Were Here
הצוללן באגם מונו, קליפורניה; צולם על ידי סטורם ת'ורג'רסון, 1975
הקטע הרביעי, שנושא את שם האלבום, הוא אולי ה'להיט' הפלוידי הגדול ביותר בארה"ב. בניגוד לסוללות הסינתים הנדרשות לביצוע 'שיין און', בשביל לנגן את 'וויש' בקומזיץ מספיק להביא רק גיטרה קלאסית יד שנייה. לפני שהמציאו את המושג "שיווק ויראלי" בהקשר של תוכנות ואתרים באינטרנט, שיר הנושא עשה לפלוידים את עבודת היחצ"נות הטובה ביותר, בכל רחבי העולם, אך בעיקר בארצות הברית של אמריקה. כאשר ווטרס כתב אותו, הוא התכוון כמובן לחברו סיד בארט. אך כל אחד מתחבר לאדם אחר כאשר הוא שר את 'וויש יו וור היר' - בן זוג, בת זוג, קרוב משפחה שנפטר או אפילו געגוע לחיית-מחמד שאיננה עוד. השיר בלתי-פרוגרסיבי בעליל, תבניתי ומיועד למצעדים, אבל מכין את הקרקע לקטע החמישי והאחרון, הפרק האחרון בסימפוניה הפלוידית המרשימה.
רייט פותח את פרק 6 של 'שיין און' בסולו שלא-מן-העולם-הזה, פרי מתוק של 10 שנות נסיון על במה ובתוך אולפנים. הדיאלוג רייט-גילמור הוא התערובת הפרוגרסיבית המושלמת: סינתי מול דיסטורשן, ברהאמס מול הנדריקס, הנדל מול ביטלס, חצוצרה נגד כינור, נאס"א מול מיסיסיפי, תזמורת מול סולו. החלק הלפני-אחרון הוא גיחה קצרה אל עבר פ'אנק (Funk) אמריקני, המושפע באופן בולט מעולם הפיוז'ן והג'אז; שתי דקות אחר כך האלבום נסגר בנימה מינורית, סימפונית ואיטית, פרי מקלדותיו העדינות של רייט, הקומפוזיטור הקלאסי המתוסכל.
לפני שהכל מתפייד ומתפוגג, אפשר אפילו לשמוע את ריק רייט מנגן על הקלידים ציטוט קצרצר של השיר הפופי העליז 'סי אמילי פליי' (See Emily Play) מתקופת סיד בארט והאלבום הפופי-פסיכדלי הראשון. הציטוט העדין והחמקמק הזה מופיע ממש בקצרה, בתזמון 12:12 של הרצועה האחרונה (פרק 9 של 'שיין און'). בארט עצמו הגיע לאולפן ההקלטות של 'וויש', ללא כל הזמנה, מבולבל לחלוטין. חברי הלהקה לא זיהו אותו ברגעים הראשונים. אחר כך הזדעזעו עד עמקי נשמתם לראות אותו קירח, מגולח-גבות, שמן ומוזנח, ממלמל שטויות ומנותק כמעט לגמרי מן המציאות.
כיום, אחרי שכל העולם התמלא בחקייני-פלויד, קצת קשה לדור החדש להבין על מה כל המהומה. בשנת 1975 הציבור הרחב לא שמע דברים כאלה ביום-יום, והעובדה שפינק פלויד הצליחה לחדור להם לאוזניים היא הישג שיווקי ואמנותי יוצא-דופן. זה אלבום כמעט מושלם מבחינה מוסיקלית וקונספטואלית, אך מעט פחות נועז מקודמו. ב'הצד האפל' נכנסו הפלוידים עמוק-עמוק לתוך פרצופו של השיגעון ואל האבסורד של החיים המודרניים. כאן, שנתיים אחרי האלבום ההוא, הם הביטו על הכל מבחוץ, ובאופן מעט קריר, זהיר ומהונדס.
לכן הציון: 9.5/10
