"מובינג ווייבס" של להקת פוקוס הוא, ככל הנראה, אלבום ה'דאטש-פרוג' (Dutch Prog) החשוב ביותר אי-פעם. הולנד לא היתה מעצמת רוקנרול גדולה, אבל בזכות קירבתה הגיאוגרפית לאנגליה זכתה ליחס מועדף מצד תאגידי-ענק כמו EMI, שאישר את הקלטת האלבום הזה, באוקטובר 1971 בעיר לונדון. 'גלים נעים' הוא האלבום שהקפיץ את פוקוס לתהילה בינלאומית, שלוש שנים לאחר שהלהקה הוקמה. בסופו של דבר, הפך לאלבום-זהב, ועודד להקות הולנדיות רבות להיכנס אל הפרוגרסיב.

 

צמד מנהיגיה של פוקוס, ת'יס ואן-ליר (קלידים, חליל) בעל ההכשרה הקלאסית ולצידו יאן אקרמן (החל לנגן גיטרה בגיל 5) עם נסיון רב בשליטה על גיטרה חשמלית ובאילתורי בלוז חופשיים, עבדו כאן בשיא ההרמוניה הקבוצתית - שהלכה והתדרדרה עד 1976. בשנה זו נטש אקרמן את פוקוס, והלהקה האמסטרדמית התפרקה שנתיים אחר כך. נסיון כושל לאחד את פוקוס נרשם בשנת 1985, שהשאיר אחריו אלבום זניח. ב-2002 יצא לאור אלבום נוסף (פוקוס 8) שגם הוא לא חידש דבר.

 

בניגוד לכללי הגיאומוטריה, 'פוקוס' היא ריבוע עם שתי צלעות בלבד: ההשכלה המוסיקלית הפורמלית של ואן-ליר מול האנרגיה הספונטנית של אקרמן. כבר בקטע הפותח, השלאגר 'הוקוס פוקוס' (נכנס לעשרת הגדולים של המצעד האמריקני שנה וחצי לאחר יציאת האלבום לאור), אפשר להבחין היטב בדיאלוג בין שירת ה"יודלינג" האקצנטרית אך הממושמעת של ואן-ליר ובין ריף הגיטרה הקיצבי והכבד (כמעט הארד-רוק) של אקרמן ה'קשוח'. זו הנוסחה הבסיסית אותה יישמה פוקוס בכל היצירות באלבום, ובמיוחד בצד ב' של תקליט הויניל, שהוקדש כולו לסוויטה הפרוגרסיבית 'איראפשן' (Eruption) שהפכה מאז לקלאסיקה פוקוסית בהופעות - למשל באלבום Live at the Rainbow משנת 1973, שבו רכבו הפוקסיונרים בהנאה על גלי ההצלחה התקופתית.

מימין: יאן אקרמן. משמאל: ת'ייס ואן-ליר

 

'איראפשן' ("התפרצות" באנגלית) היא סוויטה בת 23 דקות המחולקת לשישה עשר תתי-פרקים קצרים. מבחינה מבנית, היא אינה 'תפורה' כראוי ולעתים ניתן להבחין די בקלות בטלאים המגושמים של ואן-ליר, המלחין המרכזי. עם זאת, קצת כמו בסימפוניות של צ'ייקובסקי, הרישול המבני איננו פוגע כמעט כלל בזרימה הנינוחה, המלודית והדינמית של הסוויטה כולה. הכל עובר בנעימים, כמו סירה שטה על גלים סוערים. ואן-ליר לא התבייש "להשאיל" מוטיב אחד מן האופרה "אורפיאו" של המלחין הבארוק-רנסאנס האיטלקי קלאודיו מונטוורדי, ובפועל היצירה כולה מהווה מחווה רוקנרולית לחינוך הקלאסי ארוך-השנים של ואן-ליר. בלי אקרמן זה לא היה נשמע כל כך טוב, ועדיין זהו מוחו של ואן-ליר שמצדיק את הכתרים שנקשרו ל'פוקוס' לאורך השנים.

 

להצלחה המוסיקלית של 'מובינס ווייבס' יש כמה סיבות מקצועיות - בעיקר נסיון קריטי בהופעות ובהקלטות. רבים מאלו שאינם מכירים את תולדותיה של פוקוס עדיין מאמינים כי זה אלבומם הראשון. האמת שונה לחלוטין - לא רק שמדובר באלבומם השני, אלא שגם אקרמן וגם ואן-ליר רכשו נסיון מקצועי ואולפני רב לפני "מובינג ווייבס". כבר בשנת 1969 ניגן ואן-ליר עם חבריו מרטין דרזדן (בס) והמתופף האנס קלובר במופעי קברט שונים, ואף השתתפו כתזמורת מלווה לגרסה ההולנדית של המחזמר 'שיער' (Hair) באמסטרדם. באותה תקופה הם עוד לא עבדו עם אקרמן.

 

יאן אקרמן (יליד 1946) כבר היה חבר בשתי להקות רוק לפני שהקים את להקת 'בריינבוקס' (Brainbox) עם חבריו, המתופף פייר ואן דר לינדן והבסיסט אנדרה ריינן. בריינבוקס הוציאה אלבום אחד בסוף 1969 והתפרקה. אקרמן הצטרף לואן-ליר שהקים את פוקוס לראשונה, והקליט איתם בשנת 1970 את אלבום הבכורה של פוקוס (In and Out of Focus) שהיה בוסרי למדי וזכה לביקורות פושרות. אקרמן עזב ופוקוס התפרקה. שנה אחר כך חזר אקרמן עם חברו ואן דר לינדן אל פוקוס. דרזדן התבקש לעזוב כדי לפנות מקום לבסיסט החדש סיריל האברמנס. קלובר התבקש לעזוב כדי לפנות מקום למר ואן דר לינדן. זה ההרכב שיצא לדרך עם 'מובינג ווייבס' בגיבוי של הלייבל הגדול באירופה. גם האברמנס עזב פחות משנה אחר כך, ופינה מקומו לבסיסט ברט רייטר.

 

בסופו של חשבון, ל'פוקוס' היה יותר מזל משכל: הם הצליחו להפיק שני להיטים (כאן - 'הוקוס פוקוס'; באלבום הבא - 'סילביה') ולזכות בשירותיה של חברת תקליטים בריטית, שנה אחרי התפרקות להקת הביטלס. חברת EMI סידרה להם את שירותיו של מפיק הבלוז-רוק הבריטי המפורסם מייק ורנון, שעבד עם כוכבים כדוגמת פליטווד מאק, דיויד בואי, ג'ון מאיאל ואחרים. בעיקר בזכות ההצלחה המסחרית המפתיעה של אלבום זה, התניעה פוקוס את סצינת הפרוג ההולנדי ונתנה למוסיקאים רבים באמסטרדם ובסביבתה את המוטיבציה לתור את הז'אנר הפרוגרסיבי לאורכו ולרוחבו. שמות כמו פינץ', אקספשן, טרייס או ארת' אנד פייר לא היו מגיעים כל כך רחוק בלי הדחיפה הבלתי-מכוונת של פוקוס החלוצה. זו הסיבה שמדובר באלבום-מפתח עבור הזרם הפרוגרסיבי הבינלאומי.

 

שום דבר ש'פוקוס' עשתה בהמשך לא השתווה לראשוניות, החלוציות והחשיבות ההיסטורית של 'מובינג ווייבס'. שאר האלבומים שעשו ביחד ואן-ליר ואקרמן רק מיחזרו את הנוסחה המצחיקה-קלאסית שעבדה כאן כל כך טוב. היצירה המרכזית ב'פוקוס III', שנקראה 'אנונימוס 2', לא מגיעה לקרסוליה של 'איראפשן' - הן בגלל ש'אנונימוס' מורכבת בעיקר מאילתורים משעממים, והן בגלל שהגוונים הסימפוניים שהוסיף ואן-ליר מאוד היטשטשו בשלב זה. אפילו המבורגר קונצ'רטו, אחרון אלבומיה הסבירים של פוקוס, מאכזב וממחזר לעייפה רעיונות קודמים. ממילא לא היתה להם כבר אותה השפעה אמנותית ומסחרית על להקות אחרות, בהולנד ומחוצה לה. קריירת הסולו של אקרמן לא המריאה גבוה מדי, וגם ואן-ליר לבדו נאלץ לעסוק שנים רבות רק בוריאציות מגושמות על תהילת השנים 1971-1974.

 

לסיכום, 'מובינג ווייבס' של פוקוס הוא אלבום-מפתח בהתפתחות הרוק המתקדם במערב אירופה, וכמובן התקליט החשוב ביותר שיצא מהולנד בתור הזהב הפרוגרסיבי. כל מה שקרה אחר כך ל'פוקוס' היה רק הערת-שוליים להתפרצות המפתיעה הזאת של חוש הומור, כתיבה סימפונית, יכולת אילתור בלוזית ואיזון רגשי בין המשעשע, העצוב והמגניב. החבר'ה היו מפוקסים על עצמם ועדיין לא מכורים להצלחה מסחרית, כפי שקרה בהמשך הדרך הפתלתלה שעברו. לכן יש באלבום הזה מימד פולקי-עממי עליז, מימד קלאסי-אמנותי מרשים, ומימד בלוזי-קשוח מהנה. ביחד הם מצטרפים להקלטת צאן-ברזל שאי אפשר להתעלם ממנה, גם כיום. הציון: 8.5/10