 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Yngve Guddal & Roger T. Matte Genesis for Two Grand Pianos 2009 EarMusic Records (2-CD) Norway (49:08+52:00=101:08)
27/11/11 | |
מעריצי ג'נסיס רבים בוודאי שאלו את עצמם, איך תישמע המוסיקה שהקליטה הלהקה הבריטית בשנות ה-70 בעיבוד קלאסי. שמענו כבר את פינק פלויד בעיבוד סימפוני, ואת המוסיקה של 'יס' באותה תצורה. את התשובה הג'נסיסאית קיבלנו בשנים האחרונות דווקא משני פסנתרנים נורבגים, בשם אינגבה גודאל (Yngve Guddal) ורוג'ר טי-מאט (Roger T. Matte).
לפני שמצאו אחד את השני במקרה, נאבקו שני הנגנים, כל אחד עם עצמו, עם רעיון עיבוד ג'נסיס לפסנתר אחד: זה פשוט לא עבד, שתי ידיים לא הספיקו. רק כשנפגשו ודיברו ביניהם, הגיעו לפתרון מקורי: איחוד כוחות. הם לקחו על עצמם את המלאכה החלוצית, לבחור 14 שירים של ג'נסיס, ולעבד אותם לראשונה לשני פסנתרי-כנף ('גראנד פיאנו') - מה שמכונה 'לארבע ידיים'.
האלבום הראשון בפרויקט הוקלט בין 1999 ל-2000. האולם שנבחר להקלטות נמצא באקדמיה למוסיקה של נורבגיה, בעיר אוסלו. האלבום יצא לאור ב-2002 ב'קאמינו', חברת התקליטים הפרטית של סטיב האקט. הגיטריסט הותיק של ג'נסיס תיאר את הפרויקט על גב האלבום, כך:
לאחר הצלחת האלבום הראשון, שאותו קידם, כאמור, חבר ג'נסיס מכובד בקהילת הרוק המתקדם הבינלאומי, הוקלט ויצא לאור אלבום שני. זה קרה שלוש שנים אחר כך, באוקטובר 2005, ובלייבל הצרפתי 'מיוזיאה' (Musea). לאחר שגם האלבום השני התקבל יפה, הוחלט להוציא לאור גם מארז כפול, המאחד את שני החלקים, ב-2009. האמן הבריטי פול ווייטהד, מי שצייר לג'נסיס את עטיפת האלבומים "טרספאס", "נרסרי קריים" ו-"פוקסטרוט", צייר את שתי העטיפות של האלבומים הללו. זה כבוד גדול, במיוחד בהתחשב בעובדה שציורי עטיפותיו של ווייטהד השפיעו על חברי להקת ג'נסיס, על מוסיקאים רבים אחרים, וגם על מעצבי אלבומים רבים משנות ה-70 ועד היום.
Vol 1 החלק הראשון מציג שבעה שירים נבחרים, החל מ-1972 ועד 1980. אתמקד בקטעים הבולטים, ובעלי העיבוד המעניין ביותר. האלבום נפתח בקלאסיקה, 'דה פאונטיין אוף סלמאקיס' (The Fountain Of Salmacis) מהאלבום "נרסרי קריים", שקיבלה כאן צבע אחר, אקוסטי וכמעט ג'אזי. שני הפסנתרנים ממש מבצעים בחיקוי מושלם את שורת הבס של ראתרפורד, ומוסיפים שלל גוונים ותבניות שלא נשמעו בביצוע המקורי. הקטע האינסטרומטלי בשש-שמיניות (6/8) מפתיע לטובה, והעבודה הנמרצת של זוג הפסנתרים מצליחה לחפות על היעדר גיטרת הבאס והתופים הדומיננטיים.
הקטע 'מאד מאן מון' (Mad Man Moon) גם הוא פייבוריט באלבום הזה. היצירה, שגם כך בביצוע המקורי (מהאלבום 'א טריק אוף דה טייל', A Trick of the Tail) מאופיינת בגוון קלאסי עם קטע אינסטרומנטלי יפהפה, עכשיו נשמעת כאילו נכתבה במקור לשני פסנתרים. העיבוד כל כך מהוקצע ומדויק, עד שכל מה שנשאר הוא פשוט לעצום עיניים ולהתפעל מהיופי. הביצוע הזה משתווה ואף כמעט עולה על המקור, שנכתב על ידי הקלידן טוני באנקס בסוף 1975, בלונדון.
תגלית נוספת על שני הפסנתרים היא 'וואן פור דה ויין' (One For The Vine), גם הוא מתקופת קולינס. החלק הראשון של השיר מבוצע כבלדה אקוסטית ויפה, וכך גם העיבוד: עדין, ובמידה רבה קרוב למקור. בכלל, שני הפסנתרנים ניסו להמחיש גם את הרמה העיבודית הגבוהה של ג'נסיס. מדהים להבין תוך כדי שמיעה עד כמה טוני באנקס וחבורתו הושפעו ממוסיקה קלאסית. החלק האמצעי של השיר, שהוא גם המעניין ביותר, מפתיע באיכויותיו ומצביע על הרמה הטכנית המדהימה של גודאל ומאט: החלק הקצבי הזה, בוצע במקור על הבמה עם שתי מערכות תופים והרבה רעש וצלצולים, עד כי נדמה שאין דרך לבצע אותו עם שני פסנתרים; אבל העיבוד כל כך אנרגטי, התפקידים המקוריים מועברים בצורה מופתית על הפסנתר ואת תפקיד כלי ההקשה מחליפות נקישות דיסוננטיות בצלילים הגבוהים של הפסנתר. התוצאה נפלאה, לא פחות מזה.
Vol 2 הישג דומה נרשם גם בקטע 'דיוקס טראוולס' (Duke's Travels) האינסטרומנטלי במקור, מהאלבום 'דיוק' (Duke) שיצא ב-1980. הקטע הזה עמוס סינתיסייזרים במקור, רווי סולואים ותפקידי קלידים, כך שהוא מותאם לגמרי לפרוייקט הזה. צמד הנורבגים מצליח לחפות על היעדר התופים עם גרוב נקי ויפה, בתווים הנמוכים של הפסנתר. העיבוד כ"כ מסועף ומלא, עד כי קשה להפריד בין הידיים של הפסנתרנים. העיבוד כה מדויק, עד כי הפסנתרנים אפילו מחקים את המעבר הריתמי שביצע קולינס, איכשהו גם על הפסנתרים שלהם.
האלבום השני בסדרה (Vol 2) כולו מעולה, החל מ-'סוון סטונס'' (Seven Stones) הנפלא, דרך 'דה לאמב לייז דאון און ברודוויי' (The Lamb Lies Down On Broadway) שמסתבר שהפתיחה שלו נשמעת יותר טוב על פסנתר כנף. הגרסה הפסנתרית של 'הקרב על יער אפינג' (The Battle Of Epping Forest) היא אמנם טובה, אבל חסרה כאן הליריקה של גבריאל, הקול שלו כמובן, והתיפוף המתוחכם של קולינס; זה אולי הקטע היחידי בכל המארז הכפול בו מורגש החוסר במילים.
הדיסק השני מתעכב על האלבום וינד אנד וות'רינג, עם שתי יצירות ידועות: הראשונה היא 'דם על הגגות' (Blood on the Rooftops) ו' והרוזן ה-11 של מאר (Eleventh Earl Of Mar). הוא מסתיים עם היצירה המבוצעת, לדעתי הכי טוב בשני האלבומים; זוהי גם, לדעתי, היצירה הכי טובה של ג'נסיס שניסו השניים לנגן: 'דה סינמה שואו' (The Cinema Show). גם כאן הצליחו הפסנתרנים לעבד את היצירה כך, כאילו היא נועדה לכלים שלהם, ולא ללהקת רוק סימפוני. זה כולל את הפתיחה, המעבר הארוך והקלאסי בין הפזמונים, וכמובן, הסולו המפורסם של באנקס בשבע שמיניות (7/8). מורגש מנעד דינמי רחב, קונטרה-פונקט ועיבוד מלא מחשבה, דומה למקור בכל מה שלא צריך לשנות, ומועשר איפה שאפשר לעשות זאת. פשוט יוצא מן הכלל.
לפני שמצאו אחד את השני במקרה, נאבקו שני הנגנים, כל אחד עם עצמו, עם רעיון עיבוד ג'נסיס לפסנתר אחד: זה פשוט לא עבד, שתי ידיים לא הספיקו. רק כשנפגשו ודיברו ביניהם, הגיעו לפתרון מקורי: איחוד כוחות. הם לקחו על עצמם את המלאכה החלוצית, לבחור 14 שירים של ג'נסיס, ולעבד אותם לראשונה לשני פסנתרי-כנף ('גראנד פיאנו') - מה שמכונה 'לארבע ידיים'.
האלבום הראשון בפרויקט הוקלט בין 1999 ל-2000. האולם שנבחר להקלטות נמצא באקדמיה למוסיקה של נורבגיה, בעיר אוסלו. האלבום יצא לאור ב-2002 ב'קאמינו', חברת התקליטים הפרטית של סטיב האקט. הגיטריסט הותיק של ג'נסיס תיאר את הפרויקט על גב האלבום, כך:
"ג'נסיס לשני פסנתרי כנף הוא פרויקט חכם ומעמיק, שבוצע בצורה וירטואוזית המזכירה את יצירותיו של סטרווינסקי לשני פסנתרים. נדמה כי הידיים הקלאסיות המשיכו לשאת את הלפיד, שאותו הדליקה במקור להקת רוק שחיפשה, פעמים רבות, את שורשי מוסיקת הרוק מלכתחילה. המנגינות של ג'נסיס, שרובן מבוססות על קלידים, הוקטנו בחוכמה לחלקים הבסיסיים המרכיבים אותן, בצורה מאוד אפקטיבית לדעתי. בחלק מהמקרים, המנגינות הללו רק הרוויחו מהפרשנות הייחודית הזו".
לאחר הצלחת האלבום הראשון, שאותו קידם, כאמור, חבר ג'נסיס מכובד בקהילת הרוק המתקדם הבינלאומי, הוקלט ויצא לאור אלבום שני. זה קרה שלוש שנים אחר כך, באוקטובר 2005, ובלייבל הצרפתי 'מיוזיאה' (Musea). לאחר שגם האלבום השני התקבל יפה, הוחלט להוציא לאור גם מארז כפול, המאחד את שני החלקים, ב-2009. האמן הבריטי פול ווייטהד, מי שצייר לג'נסיס את עטיפת האלבומים "טרספאס", "נרסרי קריים" ו-"פוקסטרוט", צייר את שתי העטיפות של האלבומים הללו. זה כבוד גדול, במיוחד בהתחשב בעובדה שציורי עטיפותיו של ווייטהד השפיעו על חברי להקת ג'נסיס, על מוסיקאים רבים אחרים, וגם על מעצבי אלבומים רבים משנות ה-70 ועד היום.
Vol 1 החלק הראשון מציג שבעה שירים נבחרים, החל מ-1972 ועד 1980. אתמקד בקטעים הבולטים, ובעלי העיבוד המעניין ביותר. האלבום נפתח בקלאסיקה, 'דה פאונטיין אוף סלמאקיס' (The Fountain Of Salmacis) מהאלבום "נרסרי קריים", שקיבלה כאן צבע אחר, אקוסטי וכמעט ג'אזי. שני הפסנתרנים ממש מבצעים בחיקוי מושלם את שורת הבס של ראתרפורד, ומוסיפים שלל גוונים ותבניות שלא נשמעו בביצוע המקורי. הקטע האינסטרומטלי בשש-שמיניות (6/8) מפתיע לטובה, והעבודה הנמרצת של זוג הפסנתרים מצליחה לחפות על היעדר גיטרת הבאס והתופים הדומיננטיים.
הקטע 'מאד מאן מון' (Mad Man Moon) גם הוא פייבוריט באלבום הזה. היצירה, שגם כך בביצוע המקורי (מהאלבום 'א טריק אוף דה טייל', A Trick of the Tail) מאופיינת בגוון קלאסי עם קטע אינסטרומנטלי יפהפה, עכשיו נשמעת כאילו נכתבה במקור לשני פסנתרים. העיבוד כל כך מהוקצע ומדויק, עד שכל מה שנשאר הוא פשוט לעצום עיניים ולהתפעל מהיופי. הביצוע הזה משתווה ואף כמעט עולה על המקור, שנכתב על ידי הקלידן טוני באנקס בסוף 1975, בלונדון.
תגלית נוספת על שני הפסנתרים היא 'וואן פור דה ויין' (One For The Vine), גם הוא מתקופת קולינס. החלק הראשון של השיר מבוצע כבלדה אקוסטית ויפה, וכך גם העיבוד: עדין, ובמידה רבה קרוב למקור. בכלל, שני הפסנתרנים ניסו להמחיש גם את הרמה העיבודית הגבוהה של ג'נסיס. מדהים להבין תוך כדי שמיעה עד כמה טוני באנקס וחבורתו הושפעו ממוסיקה קלאסית. החלק האמצעי של השיר, שהוא גם המעניין ביותר, מפתיע באיכויותיו ומצביע על הרמה הטכנית המדהימה של גודאל ומאט: החלק הקצבי הזה, בוצע במקור על הבמה עם שתי מערכות תופים והרבה רעש וצלצולים, עד כי נדמה שאין דרך לבצע אותו עם שני פסנתרים; אבל העיבוד כל כך אנרגטי, התפקידים המקוריים מועברים בצורה מופתית על הפסנתר ואת תפקיד כלי ההקשה מחליפות נקישות דיסוננטיות בצלילים הגבוהים של הפסנתר. התוצאה נפלאה, לא פחות מזה.
Vol 2 הישג דומה נרשם גם בקטע 'דיוקס טראוולס' (Duke's Travels) האינסטרומנטלי במקור, מהאלבום 'דיוק' (Duke) שיצא ב-1980. הקטע הזה עמוס סינתיסייזרים במקור, רווי סולואים ותפקידי קלידים, כך שהוא מותאם לגמרי לפרוייקט הזה. צמד הנורבגים מצליח לחפות על היעדר התופים עם גרוב נקי ויפה, בתווים הנמוכים של הפסנתר. העיבוד כ"כ מסועף ומלא, עד כי קשה להפריד בין הידיים של הפסנתרנים. העיבוד כה מדויק, עד כי הפסנתרנים אפילו מחקים את המעבר הריתמי שביצע קולינס, איכשהו גם על הפסנתרים שלהם.
האלבום השני בסדרה (Vol 2) כולו מעולה, החל מ-'סוון סטונס'' (Seven Stones) הנפלא, דרך 'דה לאמב לייז דאון און ברודוויי' (The Lamb Lies Down On Broadway) שמסתבר שהפתיחה שלו נשמעת יותר טוב על פסנתר כנף. הגרסה הפסנתרית של 'הקרב על יער אפינג' (The Battle Of Epping Forest) היא אמנם טובה, אבל חסרה כאן הליריקה של גבריאל, הקול שלו כמובן, והתיפוף המתוחכם של קולינס; זה אולי הקטע היחידי בכל המארז הכפול בו מורגש החוסר במילים.
הדיסק השני מתעכב על האלבום וינד אנד וות'רינג, עם שתי יצירות ידועות: הראשונה היא 'דם על הגגות' (Blood on the Rooftops) ו' והרוזן ה-11 של מאר (Eleventh Earl Of Mar). הוא מסתיים עם היצירה המבוצעת, לדעתי הכי טוב בשני האלבומים; זוהי גם, לדעתי, היצירה הכי טובה של ג'נסיס שניסו השניים לנגן: 'דה סינמה שואו' (The Cinema Show). גם כאן הצליחו הפסנתרנים לעבד את היצירה כך, כאילו היא נועדה לכלים שלהם, ולא ללהקת רוק סימפוני. זה כולל את הפתיחה, המעבר הארוך והקלאסי בין הפזמונים, וכמובן, הסולו המפורסם של באנקס בשבע שמיניות (7/8). מורגש מנעד דינמי רחב, קונטרה-פונקט ועיבוד מלא מחשבה, דומה למקור בכל מה שלא צריך לשנות, ומועשר איפה שאפשר לעשות זאת. פשוט יוצא מן הכלל.
לסיכום, זהו פרוייקט חכם ומעובד בצורה נפלאה. הוא אמנם חסר את הליריקה והאנושיות של פיטר גבריאל, כמו גם חלק מהכוח וה'דרייב' של פיל קולינס; יש בו גם, פה ושם, גם בחירות שירים פחות מוצלחות; אבל המסע הקלאסי הזה מרתק כל כך מכיוון שהוא חושף עד כמה ג'נסיס כתבה מוסיקה שהיא, בבסיסה, כמעט קלאסית. אינגבה גודאל ורוג'ר טי-מאט לקחו אסופת שירים מאלבומים שונים לגמרי, ויצרו מהם מארז כפול עם סאונד נקי, אחיד ויפה, שכל מעריץ רציני של ג'נסיס חייב להשיג לעצמו.
הציון: 8.5/10
זו היתה ביקורת-אורח מאת איתמר קציר