רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Trespass by Genesis

Genesis

Trespass

1970 Charisma Records

2008 EMI Remix

UK

(42:21)

genesis-music.com



ביקורת: ליעד עיני ואורי ברייטמן

07/12/2013

'טרספאס', אלבום האולפן השני של ג'נסיס, נחשב לאלבום המשמעותי הראשון של הלהקה, לאחר הכשלון האמנותי והמסחרי של אלבום הבכורה שלהם מ-1969. עם זאת, הוא רק הצביע על הפוטנציאל הגדול של ההרכב, ועדיין לא מימש אותו; גבריאל עדיין לא בנה את עצמו כסולן תיאטרלי; טוני באנקס עדיין לא גידל לעצמו חממת סינתיסייזרים ראויה; פיל קולינס הגדול עדיין לא הגיע לאודישן; אפילו סטיב האקט עדיין לא שמע על ג'נסיס בזמן ההקלטות.


בזמן-אמת, האלבום לא התקבל בברכה - גם מסחרית וגם ביקורתית (מלבד בלגיה). היחס ההיסטורי המזלזל ל'טרספאס' נובע גם מסיבה אובייקטיבית אחת: מיקס גרוע. תקליט הויניל המקורי וכל הגרסאות הדיגיטליות שיצאו, כולל ה'דפנטיבית' של 1994 ועד הרימיקס של 2008, הציגו סאונד מטושטש ומרגיז. ב-2008, האלבום הזה נולד מחדש: ניק דייוויס ישב באולפן 'דה פארם' וניצל את הטכנולוגיה לצרכי שיחזור, שיפור ושידרוג כל אלבומיה של ג'נסיס מ-1970 ועד 1998. 'טרספאס' הרוויח מתהליך הרסטורציה הזה, אולי יותר מכולם.


טעות נוספת ב'טרספאס', שאולי פגעה בו מסחרית וגם ביקורתית לאורך השנים, היא סידור הקטעים: דווקא הרצועה החזקה ביותר באלבום, 'דה נייף' (The Knife) נדחקה לסוף התקליט. גם לא עזר ל'טרספאס' השיבוץ של 'דה נייף' בגרסתו החיה המוצלחת באלבום 'לייב' מ-1973. בקיצור, מדובר כאן באלבום מוזנח, מושפל ומיותם בקטלוג המפואר של ג'נסיס הפרה-היסטורית.


להקת ג'נסיס ב-1970
להקת ג'נסיס - הצוות של 1970


כאילו כדי להקשות עוד יותר על מעריצי ג'נסיס הקלאסית של עידן גבריאל - יש כאן מתופף בעייתי (ג'ון מייהיו האומלל) שפוטר מיד בסיום ההקלטות, וגיטריסט שהמון ג'נסיסאים לא היו מזהים ברחוב: אנתוני פיליפס, שהכינוי שלו בקרב גבריאל וחבריו היה 'אנת' (Ant), כמו 'נמלה'. למעשה, ועד כמה שזה יישמע מוזר, 'אנת' הוא אולי המוסיקאי הדומיננטי ביותר ב'טרסאפס'.

דיאלוג בין צמד גיטרות ה-12 מיתרים של 'אנת' עם ידידו, מייקל ראת'רפורד, ביחד עם קולו הייחודי של פיטר גבריאל, היו המרכיבים המוסיקליים המעניינים ביותר באותה תקופה. רוב הקטעים הם בכיוון פולק-רוק פסטורלי, בגישה נאיבית למדי. ג'נסיס, לפחות בשלב זה, עדיין היתה בתולית, כפרית, כמעט נזירית, ונטתה לכיוון האקוסטי והמופנם. באלבומיה הבאים, איזנה טוב יותר את האקוסטי עם החשמלי, הרומנטי עם המודרני, הנשי עם הגברי.


אנתוני פיליפס - האווזים ורוח הרפאים - אלבום סולו  ראשון משנת 1977
Anthony Phillips
The Geese & The Ghost
אנתוני פיליפס - האווזים ורוח הרפאים
1977
מי שאוהב את הכיוון האקוסטי והשקט של 'טרספאס', גם יתחבר בקלות לאלבום הסולו הראשון של אנתוני פיליפס, 'דה גיס אנד דה גוסט', שהוקלט בין 1974 ל-1975, אבל יצא לאור רק ב-1977 (The Geese and the Ghost). פיליפס ניגן כאן על המון כלי נגינה, אפילו תופים ופסנתר. אבל מייקל ראת'רפורד, החבר הנאמן, עזר מאוד במימון, ההפקה המוסיקלית והכיוון האמנותי הכללי של 'האווזים ורוח הרפאים'; ג'ון האקט, אחיו של סטיב האקט (גיטריסט ג'נסיס), התארח עם חלילי-צד; אפילו פיל קולינס הופיע ל-2 תפקידי שירה. האלבום יצא שוב בגרסת רימסטר ב-2008, כדיסק כפול עם בונוסים.


ההאזנה ל'טרספאס', ברוב המקרים, היא הפוכה: מעריצי ג'נסיס הולכים אחורה בזמן כדי להבין איך הכל החל. מעטים פותחים את ההיכרות שלהם עם גבריאל וקולינס דווקא עם האלבום הכחלחל הזה. ובאמת, זה מעניין לשמוע כיצד בחורים צעירים (בקושי בני 20) מגבשים לעצמם סגנון שמפריד אותם מהשאר. אבל 'טרספאס' לא באמת מתעד את ההתגבשות הזאת; לכל היותר, הוא מסכם את סיומה.


האמת הפחות-מרתקת היא שחברי ג'נסיס בנו את עצמם, מבחינת הזהות המוסיקלית הבסיסית, כבר בנובמבר 1969. הם בחרו להיכנס לתקופה של התבודדות בלב היערות; החברים מבית הספר השתכנו בבית-קוטג' ושם עמלו בפרך על המוסיקה שלהם. מדי פעם יצאו לגיחות קצרות, להופעות ספורות, עד שיצאו מן הקוטג' לבסוף, באפריל 1970. בחודשיים שעד הכניסה לאולפן, הם נפטרו מהמפיק הראשון שלהם, ג'ונתן קינג, ודחפו את עצמם לזרועותיו של טוני סטראטון סמית', מנהל הלייבל 'כריזמה'.


ג'נסיס למעשה השתמשה כאן בכל החומרים שאיתם הופיעה על במות באותה תקופה, והתעלמה מכל מה שלא הושמע מול קהל. 'טרספאס' הוקלט כפרויקט ראשון עבור הלייבל 'כריזמה' תוך מספר ימים ביוני-יולי 1970, וחברי הלהקה זכו למפיק סימפטי, ג'ון אנתוני, שגם עשה איתם את 'נרסרי קריים' ב-1971. לג'נסיס לא היה הרבה ציוד באותה תקופה, אבל הם הצליחו להשיג מלוטרון עבור טוני באנקס, כמו גם אורגן טוב ופסנתר סביר. גבריאל, שהיה מתוסכל מכך שלא נתנו לו לנגן קלידים, הוסיף את חליל-הצד היפהפה שלו כדי לא להשתעמם.


'דה נייף' (The Knife), הרצועה הבולטת באלבום, היא הראויה להתייחסות הרחבה ביותר. פיטר גבריאל וטוני באנקס כתבו את היצירה בהשראת הופעה של להקת 'דה נייס' (The Nice) בכיכובו של אשף הקלידים הפרוע, קית' אמרסון. זה מסביר את הדומיננטיות של ההאמונד המקפץ, ואת הדמיון בין שם היצירה לשם הלהקה ההיא. כשמבינים את ההקשר בין השתיים, ואם מכירים את המוסיקה של 'דה נייס', הפאזל המוסיקלי מתחיל להסתדר בראש.


הקצב המהיר של 'דה נייף', התוקפנות המשלהבת שלה, הליריקה הצינית של גבריאל והעיבוד הזועם - כולם סייעו להפוך את היצירה ללהיט בהופעות המוקדמות של ג'נסיס. הלהקה אהבה לשלב אותו כהדרן, והקהל אהב להשתולל איתה. יש בה הכל: מילים סוחפות, הכריזמה הקולית של גבריאל, חליל-הצד המקסים שלו, שקט ממושמע לצד התפרעות דיסטורשן, אורגן באנקסי זהיר ואפילו אפקטים של מלחמה בסופה. הליריקה של גבריאל, לדבריו, רצתה להצביע על כך שמאחורי כל מהפיכה אלימה מסתתר רודן חדש.


שאר הרצועות באלבום אינן מרגשות כמו 'דה נייף', אבל חלקן לא רעות לכשעצמן: הקטע הפותח, 'לוקינג פור סאמוואן' (Looking for Someone) מציג מיד את הקול הייחודי של גבריאל עם טקסט חידתי למדי. ייתכן שהטקסט מיועד למפיק הראשון שלהם, ג'ונתן קינג, ש'גילה אותם', ולכן הוא מכריז בשם כל הלהקה: 'אף אחד לא צריך לגלות אותי, אני כאן שוב'....'עזוב אותי, כל מה שיש לי - אתן'. גבריאל גם מזכיר בליריקה את הרוח ש'חודרת כמו פגיון', כאילו הוא רומז ל'דה נייף'. אפשר להבחין בדימויים מפתיעים שאותם יפתח גבריאל בהמשך דרכו, כמו 'באפילה של מוחי, דמשק לא היתה הרחק מאחור'.


ויז'נס אוף איינג'לס (Visions of Angels) היא פואמה רומנטית נאה עם פזמון המנוני שלא יוצא מהראש בקלות; הרצועה הזו מצביעה, יותר מכל, על יכולת כתיבת השירים של ארבעת הכותבים (באנקס, גבריאל, פיליפס וראת'רפורד). היא גם מוכיחה עד כמה ג'נסיס היתה זקוקה למתופף מעולה כמו פיל קולינס.


ב-'ווייט מאונטן' (White Mountain) מגולל גבריאל סיפור מורכב על מאבקי מנהיגות בתוך להקות זאבים, אולי בהשראת הנובלה 'ווייט פאנג' שכתב ג'ק לונדון. הטקסט כולל איזכור ראשון למילה הנושאת את שם האלבום, כך:
Outcast he trespassed where no wolf may tread,
The last sacred haunt of the dead.
ובעברית:
מנודה, הוא הסיג את הגבול שבו אף זאב לא ידרוך,
המעון הקדוש האחרון של המתים

עם זאת, סביר יותר להניח שדווקא השורה המתארת את 'דה נייף' היא זו שהובילה לבחירת שם האלבום:
The Knife: For those that trespass against us.
ובעברית:
הסכין: עבור אלו שחטאו נגדנו.

מסתבר שהמילה 'טרספאס' היא לא רק 'הסגת גבול' במובן המשפטי, אלא גם מושג נוצרי שמשמעותו ביצוע 'חטא' כלפי מישהו. המושג מופיע בין השאר גם בתפילה אנגליקנית עתיקה שנכתבה עוד בשנת 1662, ושורשיה מגיעים עד דברי ישו בברית החדשה. טקסט התפילה (Lord's Prayer) הרלוונטי, שאליו כנראה מתייחס גבריאל, הוא זה:
Give us this day our daily bread,
and forgive us our trespasses,
as we forgive those who trespass against us


'סטגניישן' (Stagnation), או בעברית 'סטגנציה / קיפאון', היתה אמורה להיות יצירה מרכזית באלבום. גבריאל ובאנקס אמרו בראיון מאוחר, בדיעבד כמובן, שלא הצליחו להגשים את היעדים שקבעו לעצמם באולפן לגבי היצירה הזו.

הסיפור מאחורי 'סטגניישן' הוא על אדם שמגלה שהפך לשריד האחרון של המין האנושי, ככל הנראה לאחר התקפה גרעינית. למרבה האכזבה, הרעיון לא זוכה למימוש טקסטואלי ומוסיקלי מלא, עמוק, ברור או מעניין מספיק; זאת, למרות הכוונות הטובות וההשקעה בבניית יצירה מוסיקלית שמנסה לשבור את מגבלות תבנית שיר הפופ המקובל. זמן רב מדי עובר ללא ליווי תופים, וההפקה המוסיקלית היתה ענייה מדי באפקטים ו'ממתקי-אוזניים'. רק שלוש הדקות האחרונות של 'סטגניישן' מצליחות ליצור עניין כלשהו, אבל הטקסט פשוט מביך.


'דאסק' (Dusk) היא הרצועה הקצרה ביותר באלבום, והיחידה שאפשר לכנות אותה 'שיר'. הליריקה הבוסרית של גבריאל לא פוגעת ביופי המוסיקלי הבסיסי של 'דאסק', אבל אין שום דבר ייחודי. כל תפקידו ההיסטורי הוא לשבת בשקט בין 'סטגניישן' ובין 'דה נייף', ולספק 4 דקות של מרגוע קל.


כשעוברים שוב ושוב על ששת קטעי האלבום, מגיעים למסקנה אחת פשוטה: 'דה נייף' הוא קלאסיקה שכל חובב פרוג בכלל וג'נסיס בפרט חייב לחוות, במיוחד בגרסת הרימיקס המדהימה מ-2008. זו יצירה דינמית באופן קיצוני, שמצליחה לעבור בין שלל מצבי-רוח שונים ולשמור על מתח לאורך 9 דקות מהירות. בהופעה חיה, 'דה נייף' היתה ארוכה בהרבה. גבריאל וג'נסיס ימשיכו לחקור את הנושא שעומד בבסיס הטקסט של 'דה נייף' - הקשר בין מנהיגות ובין אלימות - לאורך כל שנות ה-70.


העטיפה הקדמית של האלבום בגרסת הדיסק לא מעבירה את הרעיון: הפגיון שחותך אותה לרוחב, ושמופיע רק בצד האחורי של העטיפה. רק מי שהחזיק את תקליט הויניל הגדול כשהוא פתוח לרווחה, הבין את ההברקה האמנותית הנדירה של פול ווייטהד. החיתוך האכזרי באיור המלכותי משקף את האלימות של 'דה נייף', לעומת הפסטורליה הרומנטית שמאפיינת את רוב הקטעים שקדמו לו. אותו פגיון אותנטי מופיע גם באיור שבמרכז השרוול הפנימי (Inner Sleeve), איור בו מוצג יער פסטורלי.

טרספאס של ג'נסיס - האיור בעטיפה הפנימית
האיור בשרוול הפנימי של טרספאס


לסיכום, 'טרספאס' הוא אלבום-מפתח בדרכה הפרוגרסיבית של ג'נסיס בעידן גבריאל. הוא הותיר מאחוריו קלאסיקה ג'נסיסאית קריטית (דה נייף) וחמישה קטעים הרבה פחות מרשימים, שמספקים את החוליה החסרה שבין אלבום הבכורה הכושל מ-1969 ועד להצלחה של 'נרסרי קריים' מ-1971. גרסת הרימיקס של 2008 היא היחידה שאפשר להנות ממנה כיום.

הציון: 8/10

 ביקורת משותפת של ליעד עיני ואורי ברייטמן

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על האלבום של ג'נסיס

***

 עוד המלצות על ג'נסיס בתקופת גבריאל



איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il