"סקנדס אאוט" (Seconds Out) הוא אחד מאלבומיה הפחות-זכורים של להקת ג'נסיס משנות השבעים, ובצדק. למרות שמדובר באלבום כפול שהוקלט באיכות צליל טובה, הוא לא מציע תכנים מוסיקליים עדיפים על פני הגרסאות האולפניות שיצאו קודם לכן. גרוע מכך: כאשר הוא יצא מחדש על גבי דיסק כפול, היה זה מטופש להשאיר אותו באורכו המקורי (96 דקות), ולהשאיר בארון חומרים חשובים מסיבובי ההופעות של השנים 1976-1977 הפוסט-גבריאליות.

 

בחודש יוני 1977, נסע המפיק המוסיקלי של ג'נסיס, דיויד הנטשל, לפריז. הוא בא כדי להקליט את חמש הופעותיה של הלהקה באצטדיון Palais Des Sports בבירה הצרפתית. כאשר הסתיים סיבוב ההופעות האירופאי, חזרה הלהקה לאנגליה כדי להיכנס לאולפן ולעשות את ה'מיקס' לאלבום החי הראשון מאז עזב את הלהקה פיטר גבריאל שנתיים קודם לכן. הלהקה ידעה שאת המופע המלא לא תוכל להכניס לשני תקליטי ויניל, ולכן נאלצה לצנזר החוצה מספר קטעים טובים (כגון One for the Vine, Inside and Out, Eleventh Earl of Mar וכמובן The Knife הפולחני שסגר חלק מהמופעים).

 

במהלך העבודה האולפנית המפרכת, התקשר גיטריסט הלהקה סטיב האקט והודיע שהוא עוזב את ג'נסיס. השלושה האחרים הופתעו, אבל לא שיכנעו אותו להישאר. האקט היה משועמם בלהקה, הוא לא הצליח לשכנע את שאר החברים לקבל את החומרים שלו, הוא הרגיש בודד והחל להאמין שג'נסיס חוזרת על עצמה. לאחר שצבר ביטחון ועבר חוויה מתקנת עם אלבום הסולו שלו (Voyage of the Acolyte), הוא חש בשל ומנוסה מספיק כדי לעזוב את הקריירה הבטוחה והמשעממת לטובת קריירת סולו מאתגרת. עזיבתו של האקט השפיעה מאוד גם על האלבום הזה, Seconds Out.

 

באורח פלא, כל תפקידי הגיטרה של האקט הונמכו וטושטשו במיקסים של אלבום ההופעה. המאזין הממוצע עלול היה להחמיץ אותו לחלוטין. תפקידי הקלידים של באנקס השתלטו על כל המרחב המלודי, בעוד צליל התופים המהדהד (והמצויין לכשעצמו) תפס את כל האוויר שנותר בשולחן העריכה. המלחין הדומיננטי (באנקס) והזמר המוביל (קולינס) החליטו להבליט את עצמם על חשבונו. זו היתה החלטה שגוייה, שכיום נשמעת קטנונית, נקמנית ובלתי-מקצועית בעליל.

 

זה אלבום של שלושה מתופפים: צ'סטר תומפסון האמריקני עושה את רוב העבודה, בעוצמה ובהתלהבות רבה; ביל ברופורד, שהופיע עם הלהקה במהלך 1976, זוכה לייצוג מינימלי בקטע אחד בלבד ("סינמה שואו", הקטע העשירי); פה ושם מתגנב קולינס אל המערכת ומצטרף לתומפסון כדי ליצור דואט-הקשה, אבל זה לא ברור מתי הוא בא ומתי הוא הולך. כשמוסיפים לתערובת את היעלמותו של האקט, את היעדרותו המורגשת של חליל הצד הגבריאלי, ואת הדומיננטיות המוגזמת של הקלידים - מקבלים תבשיל מעט חשוד לאוזניים.

 

גבריאל מול קולינס: הקול של פיטר גבריאל היה ונשאר מיוחד במינו. לגבריאל יש מנעד רחב, והוא מסוגל לשיר תפקידים 'נשיים' במקביל לתפקידים 'גבריים' הדורשים באס עמוק. קולינס, לעומתו, מוגבל בטווח: הוא מעולה באיזור ה'גבוה', אבל אין לו עומק ובאס. לכן הביצועים שלו אינם תמיד אידיאליים, במיוחד כאשר הוא נדרש להתחרות באיכויות התיאטרליות של גבריאל, בניואנסים הלשוניים, בעושר האסוציאציות וביכולת לגלם תפקידים שונים. המיקס באלבום הזה נתן לקולינס עוצמה קטנה מדי ברוב הקטעים, והתוצאה היא נוכחות קולית חלשה יותר משל קודמו.

 

ויש עוד כמה רגעים מרגיזים לאורך הדרך: א) באנקס שוב השמיט בכוונה את מבוא הפסנתר לקטע המונומנטלי Firth of Fifth, ובכך פגע בקטע כולו; ב) הקטע I know what I like התארך מעבר לכל פרופורציה, אולי מפני שהוא פשוט מפורסם; ג) חליל הצד של גבריאל חסר מאוד בסולו של אמצע הקטע Firth of Fifth; ד) הקטע The Musical Box נחתך באכזריות לשלוש דקות (החלק הסוגר בלבד), כדי להספיק להיכנס בצד ב' של תקליט הויניל, אך במהדורת הדיסק לא היה שום צורך לעשות זאת שוב; ה) החלק המרשים ביותר של "סינמה שואו", שבו סולו הקלידים הארוך של באנקס מתחבר למוטיב המינורי על הגיטרה הקלאסית של האקט, נמחק לטובת סיום מאולץ שמעקר את הקטע מרוב עוצמתו; ו) כל הביצועים לחומרים של A Trick of the Tail קרובים מדי למקור, ומעוררים את השאלה "למה לי לקנות את זה בכלל?".

 

ובכל זאת, פסגת האלבום היא הביצוע המצויין של קולינס ל"סאפר'ס רדי" (Supper's Ready), האפוס הקלאסי של ג'נסיס מתקופת "פוקסטרוט". זו אולי הנקודה היחידה באלבום שבה קולינס מצליח להוכיח את מלוא כשרונו, ולאיים באופן משמעותי על ההישגים של גבריאל. בשאר הזמן הוא משתדל, אבל לא מצליח למצות את עצמו - במיוחד בגלל ה'מיקס' הבעייתי. סאפר'ס רדי באלבום זה היא פנינה שמצדיקה את קיומו היום, לאור העובדה שהיצירה הושמטה מן האלבום החי הראשון של הלהקה בשנת 1973 (משיקולי זמן, שהיו רלוונטיים בעידן הויניל, אך אינם רלוונטיים בעידן הדיסק והדיוידי).

 

לסיכום, "סקנדס אאוט" הוא אלבום נחות, שסובל משלוש בעיות מרכזיות: א) מעט מדי חומר עבור שני דיסקים, דהיינו 96 דקות קמצניות במקום 150 דקות לפחות.
ב) מיקס "פוליטי" שניסה למחוק כמעט לגמרי את תרומתו המוסיקלית של הגיטריסט הפורש, הגביר מדי את הקלידים והחליש את הסולן הטרי.
ג) ביצועים קרובים מדי למקור, חתוכים או פחות מרשימים מן הגרסאות האולפניות הקודמות.

לאור בעיות אלו שעדיין לא תוקנו, קשה להמליץ עליו לחובבי ג'נסיס אדוקים, ובוודאי שלא למאזינים מתחילים. אפשר לסמוך על מעריצי גבריאל שלא ייגעו בו עם מקל, אבל גם לשאר כדאי לשמור מרחק, פן תיפגעו.

הציון: 7/10