"סלינג אינגלנד" של להקת ג'נסיס היא אחת מיצירות המופת הגדולות של הרוק המתקדם. גם מתעבי ה'פרוגרסיב' למיניהם אינם מסוגלים לעמוד בפני כוחו המוסיקלי והלירי. בעוד קהילת מעריצי ג'נסיס עדיין עסוקה בשאלה 'מהו האלבום הכי טוב של ג'נסיס', צבר האלבום הר של סופרלטיבים מכל הכיוונים האפשריים, והפך עם השנים לנכס צאן ברזל של הז'אנר הפרוגרסיבי. זה קרה לא רק באנגליה, ולא רק באירופה, אלא בכל העולם, כולל ישראל הקטנה.

 

אוקטובר 1973: האלבום 'סלינג אינגלנד' יוצא לאור, וסיירת ג'נסיס יוצאת לחרוש את האי הבריטי. בנובמבר הם כבר נחתו בארה"ב, ואפילו קיבלו ביקורת יפה מה"ניו יורק טיימס". בדצמבר הם התארחו בתוכנית הטלוויזיה של אן-בי-סי, "מידנייטל ספיישל". האלבום עדיין לא נכנס למצעד האמריקני, אבל שש הופעות מוצלחות במועדון ה"רוקסי" היוקרתי של לוס אנג'לס עזרו להפיץ את בשורת ה'פרוג'. בינואר, אחרי מנוחה קצרה בחג המולד, הם חזרו לאירופה וסרקו את כל הערים הגדולות של היבשת. בחודש מרץ הם שוב טסו בארה"ב, דילגו מעיר לעיר והצפינו עד מונטריאול (קנדה). הסינגל "אני יודע מה אני אוהב" הגיע למקום 21 במצעד הבריטי של תחילת 1974. ג'נסיס עבדה קשה כדי לצבור את הקילומטראז' ששירת אותה נאמנה בשלהי העשור ומעבר לו.

 

שני אנשים מובילים את 'סלינג אינגלנד': פיטר גבריאל על הליריקה, טוני באנקס על המוסיקה. שלושת האחרים תרמו רבות לתוצאה הסופית -- סטיב האקט הוסיף תפקידי גיטרה חדשניים, מייק ראת'רפורד העשיר את הגוון האקוסטי של האלבום, פיל קולינס אפילו שר קצת -- אבל בסופו של חשבון, זו החגיגה של באנקס וגבריאל. בעוד באנקס כתב כאן כמה מלחניו המוצלחים ביותר, גבריאל העניק נפח אמנותי רב לתקליט בזכות הטקסטים השנונים והמתוחכמים שהתמחה בהם עם השנים. כאשר השניים ידעו לעבוד ביחד, התוצאה הסופית נכנסה לפנתיאון הפרוג העולמי.

 

קצת אחורה בזמן, אביב 1973: לאחר הצלחת אלבומם הקודם, "פוקסטרוט", שכלל את האפוס הפרוגרסיבי המהולל "סאפר'ס רדי", חברי להקת ג'נסיס לקחו פסק זמן מן ההופעות. חברת התקליטים שלהם, "כריזמה", בניהולו של טוני סטראטון-סמית', נתנה להם חודשיים לעשות חזרות ולעבד את החומרים לקראת הכניסה לאולפן. הג'נסיסאים התקשו לעמוד בלוח הזמנים, ו'כריזמה' החליטה למלא את הוואקום בעזרת אלבום בהופעה חיה - ג'נסיס לייב יצא לאור בחודש יולי 1973, ובינתיים המשיכו גבריאל, באנקס, ראת'רפורד, האקט וקולינס בעבודה על 'סלינג אינגלנד'.

 

היצירה הראשונה באלבום, "לרקוד עם האביר מואר-הירח", בתרגום עברי כושל (ובמקור: Dancing With The Moonlit Knight) היא קינה גבריאלית על בריטניה המודרנית, והשינויים שעברה בשנות השישים והשבעים. גבריאל, בקולו הייחודי, משתמש ביכולת הרטורית הגבוהה ובמבטא האנגלי המשובח שלו כדי למתוח ביקורת על המעבר של מולדתו ממדינת רווחה סוציאליסטית למדינת-שוק קפיטליסטית. שמו של האלבום ("מוכרים את אנגליה לפי הפאונד", דהיינו 'על המשקל') נלקח מתוך אחת השורות בשיר זה, שאותה 'השאיל' גבריאל מתוך סיסמת תעמולה של מפלגת הלייבור הבריטית. ה'לייבור' זכתה לבסוף בבחירות 1974 אך לא הצליחה למנוע את המשבר הכלכלי והחברתי שהובילו אל דעיכתו של הרוק המתקדם בשלהי העשור.

פיטר גבריאל בתפקיד בריטניה
1973
"התוכל לומר לי איפה נמצאת / משקרת ארצי?"

השיר 'מונליט נייט', כמו האלבום כולו, גדוש ברמיזות ובמחוות לתופעות חברתיות שרק בריטים מבינים. ניתוח טקסטואלי מפורט מביא למסקנה שגבריאל לא הרגיש בנוח בחברה צרכנית, רדופת-מבצעים, ממוסחרת ומתועשת כמו אנגליה של סוף המאה העשרים. מושגים כמו "תקווה ותהילה" (יצירה של אדוארד אלגר), "ווימפי" (רשת מזון מהיר פופולרית שהקדימה את מקדונלד'ס באנגליה), "אבירי בול המגן הירוק" (קופונים של רשת סופרמרקט בריטית), "פייפרלייט" (הכרזה של מוכרי עיתונים לונדוניים, כאשר המהדורה המאוחרת של העיתונים מגיעה לנקודת המכירה), יוניפון (מילה שהמציא פיטר גבריאל - שילוב של יצור מיתולוגי בשם פאן, איש-תיש, עם יוניפורם, דהיינו מדי-צבא); משחקי מילים על אבירי השולחן העגול והמילה פורצ'ן (הון / עתידות) - כולם נותנים לאלבום את הגוון החידתי והעמוק שלו.

 

ליריקה מחוכמת וטקסטים בריטיים בצד -- מה שיפה ב'סלינג אינגלנד' היא העובדה שאפשר להתרשם מן האיכות המוסיקלית הגבוהה של האלבום גם בלי להבין לעומק את כל מה שנאמר. 'מונליט נייט' מכיל כמה מן הרגעים הגדולים ביותר של ג'נסיס: המבנה המוסיקלי מתפתח בצורה הדרגתית, בונה שיאים ומפרק אותם ברמת גימור גבוהה - ממש כמו בפואמה סימפונית או בסוויטה; ההקלטה נשמעת נהדר, במיוחד בגרסת הרימיקס המעולה של 2009, שאותה שווה להשיג; עבודת הגיטרה של סטיב האקט -- במיוחד ה'טאפינג' המהיר על הגיטרה החשמלית -- מדגישה את הצד הרוקנרולי של ג'נסיס, בלי לבוא על חשבון העיבודים הסימפוניים בהנהגת באנקס, חובב באך וסיבליוס.

 

ציור העטיפה המעודן של בטי סוונוויק שימש השראה עבור פיטר גבריאל, שבא לכתוב את הליריקה לשיר השני באלבום (I Know What I Like). הציור מציג גנן ישן על ספסל בגן ציבורי, וברקע כמה זוגות אוהבים. הרומנטיקנים הזעיר-בורגנים כה שקועים בחיזוריהם העלובים, עד שהם מתעלמים מנוכחותו וממצוקתו של הפועל הפשוט.

למרות שמדובר בשיר קצר וקולע שהפך ללהיט במונחי ג'נסיס (במהלך החזרות צחקו חברי ג'נסיס כשדיברו על השיר ביניהם: "אתה מוכן להעביר לי את ה'היט סינגל', בבקשה?"), הטקסט הסאטירי של גבריאל שומר על האותנטיות החברתית שלו. השיר מעביר ביקורת מנומסת על הגישה השמרנית לחיים: "אני יודע מה אני אוהב, ואני אוהב את מה שאני מכיר" - מעגל קסמים שדוחה כל שינוי או חידוש.

בהופעות החיות היה אפשר לראות את גבריאל הכחוש מגלם את תפקיד הגנן עם מכסחת הדשא הידנית (והבלתי-נראית) שלו, שיבולת בפיו וכובע מרופט על ראשו. לקהל לקח זמן כדי להבין במה מדובר, אבל מי שהבין - התייחס לאירוע בתור 'קאלט' של סטודנטים. שאר חברי הלהקה הביטו בגבריאל בהשתאות, בזמן שהוכיח שוב ושוב את הכריזמה הבימתית הכובשת שלו.


סולו הפסנתר של באנקס בפתיחת "פירת' אוף פיפת'" (משחק מילים על שפך נהר פורת' של סקוטלנד; פירת' עבור הסקוטים הוא כמו פיורד עבור הנורבגים) יכול להירשם כאחד מהישגיו הגדולים של הקלידן המנומס: כל כך גדול, עד שבאנקס עצמו התקשה לנגן אותו כהלכה בהופעות חיות, ובשלב מסוים ויתר עליו לגמרי. למרות שאפילו באנקס עצמו הודה שהטקסט של Firth of Fifth היה ונשאר קשה מאוד להבנה (נסיון פואטי ליצור הקבלה בין זרימה של מים בטבע ובין זרימה של מוסיקה, תוך עיסוק בתהליך זרימת מימד הזמן), הלחן והעיבוד כל כך מלוטשים עד שהטקסט הופך כמעט שולי. סולו חליל הצד של גבריאל, המלווה בסולו יפהפה של האקט, הן שתי פסגות בראשיתיות נוספות של עידון ומקצועיות.

 

כשג'נסיס הקליטה את "סלינג אינגלנד", גבריאל עוד לא הירהר בקול רם על נטישת הלהקה. טרם התגבשו במוחו המחשבות על קריירה קולנועית באמריקה, והמשבר שנוצר עקב כניסת אשתו להריון מסובך עוד לא נחת עליו. לכן אף אחד מחברי הלהקה לא היה יכול לדמיין שדווקא פיל קולינס, שניסה את כוחו בשירה (הקטע הרביעי, More Fool Me), יחליף את גבריאל בתפקיד מנהיג ההרכב. במבט לאחור, השיר הקצר והרומנטי "מור פול מי" מרמז על הכיוון המוסיקלי של קולינס: פשטות, ישירות, עממיות, חד-משמעיות -- עם קריצה ברורה אל הזרם המרכזי. השיר ממלא פונקציה של "תן לנשום קצת" (Breather) בין האפוסים הדרמטיים של 'סלינג אינגלנד'.

 

מחנה המעריצים של ג'נסיס נוהג להתפצל מול האפוס הסאטירי "קרב יער אפינג". את הרעיון לכתיבת הקטע החמישי באלבום קיבל פיטר גבריאל בעקבות כתבה בעיתון על מלחמות גנגסטרים באיזור "איסט אנד" של לונדון.

כנופיות הבריונים באיזורים העניים של בירת אנגליה היו תמיד מחזה ססגוני, ומגוון עצום של ספרים וסרטים תיעד את מאפייניהם הייחודיים: לא בדיוק מאפיה איטלקית, אבל גם לא בדיוק אבירי השולחן העגול (זוכרים את האיזכור של אבירי שולחן העגול ב'מונליט נייט'?).

גבריאל התמהמה כל כך בהשלמת הטקסט, עד ששאר חברי הלהקה (בעיקר באנקס וראת'רפורד) כבר סיימו את כתיבת המוסיקה לפניו. המשורר נאלץ לפטפט את השיר במהירות גבוהה, ובדיעבד הצטער שלא קיצר את הטקסט באופן משמעותי.

למרות הכתוב מעלה, 'אפינג פורסט' היא פיסת מוסיקה נפלאה למי שמחבב את התרבות הבריטית על כל רבדיה, מעמדותיה ומתחיה הפנימיים. אמנם קשה לזכור את השיר בעל-פה, אבל הוא מכיל שלל מבטאים, דמויות, משחקי לשון, בדיחות ורמיזות -- כולם נטועים עמוק-עמוק בהווי הלונדוני.

השיר מתאר מלחמה פיזית מאוד בין כנופיות נמוכות-מצח בעלות מבטא קוקני. המלחמה מסתיימת בטבח כללי ובפרידה זריזה עקב בואה של המשטרה. דמותו של כומר מתחסד -- טיפוס נפוץ מאוד בספרות המערבית -- חודרת אל תוך הסיפור ומשתלבת בצביעות הכללית של התרבות הכנופייתית, רוחניות בגרוש על רקע תרבות ה'היפים' האופנתית, ומערכת סבוכה של יחסי-גומלין מושחתים סביב שליטת המאפיונרים בבתי הזונות החביבים כל-כך על הכמורה.

 

הוספת שיר "אקטואלי" בעל גוון סאטירי כבר הפכה למסורת אצל ג'נסיס ("תוציאו אותם עד יום שישי" באלבום 'פוקסטרוט'; "הארולד החבית" באלבום 'נרסרי קריים'; "שוד, תקיפה וחבלה" באלבום 'א טריק אוף דה טייל'), והוא מאזן בצורה יפה את הגוון הפילוסופי וה'אריסטוקרטי' של מונליט נייט ושל פירת' אוף פיפת'. אך 'אפינג פורסט' הוא יותר מכך: גבריאל חוזר על מוטיב לירי שהופיע גם בקטע הראשון -- פער טרגי-קומי בין ההווה העלוב של אנגליה המודרנית ובין התהילה המיתולוגית של עידן האבירים והמלכים בתקופת ימי הביניים. הדמות האגדית של רובין הוד הופכת ל"רובינג הוד" (Robbing Hood), בעוד אורח החיים המאפיונרי עומד בניגוד ליומרה הנוצרית להגן על העניים: גבריאל בוחר בביטוי "Protect the Poor" כדי לרמוז על דו-משמעות ("פרוטקשן").

 

תרומתו המובהקת של הגיטריסט סטיב האקט ל'סלינג אינגלנד' היא היצירה האינסטרומנטלית הקצרה "אחרי החוויה הקשה" (After the Ordeal). שני המנהיגים - באנקס וגבריאל - לא רצו שהקטע ייכנס לאלבום, אך הוא הצליח לחדור פנימה בגלל ויכוח בין השניים בנוגע לדרך שבה יש לסיים את היצירה "דה סינמה שואו" (The Cinema Show). ראת'רפורד עזר להאקט לסיים את כתיבת הקטע, שאמנם לא הפך לקלאסיקה אך איננו בינוני בשום אופן. הוספתו גם האריכה את האלבום ל-53 דקות, תופעה נדירה בימי הויניל המוגבלים בהם "חוק 45 הדקות" שמר על כוחו.

 

"סינמה שואו", אפוס פרוגרסיבי נוסף באורך 11 דקות, נכתב במשותף על ידי ראת'רפורד ובאנקס. הליריקה התבססה על הפואמה המפורסמת The Waste Land של המשורר הבריטי טי-אס אליוט משנת 1922. כרגיל אצל ג'נסיס, השילוב בין מיתולוגיה יוונית ובין הווי בריטי עכשווי מייצר קונטרסט מעניין: דמותו של טריסיאס, הנביא העיוור, מסייעת להעביר דימוי של מיזוג קוסמי בין זכר ובין נקבה. קל להיזכר בדמות המיתולוגית הדו-מינית של ה"הרמפרודיטוס" מתוך האלבום "נרסרי קריים" ביצירה האחרונה "המזרקה של סלמקיס" (Fountain of Salmacis). 'סינמה שואו', על תת-פרקיו השונים, הפך לקלאסיקה ג'נסיסאית בקרב המעריצים הנאמנים מתקופת גבריאל. הדרך שבה באנקס ושות' מובילים את האילתור המאז'ורי בסוף היצירה אל המוטיב המינורי המופיע בתחילת האלבום יוצרת תחושה מעגלית מספקת: המסע כמעט הגיע אל קיצו, וההאזנה הרצופה לאלבום -- השתלמה.

 

"אייל אוף פלנטי" (Aisle of Plenty) מתחבר באופן הומוגני לגמרי לסיום של 'סינמה שואו', וחותם במהירות את 'סלינג אינגלנד' באותו נושא בו נפתח: ביקורת כלפי התרבות הצרכנית, צרת האופקים והקטנונית של אנגליה המודרנית. כרגיל אצל גבריאל, אפילו שמו של השיר הוא משחק-מילים בריטי טיפוסי על כינוי עתיק-יומין לאי האנגלי -- "אי השפע"; המילה 'אי' בסמיכות (Isle) נשמעת באנגלית בדיוק כמו המילה 'מסדרון' (Aisle), ובהקשר של סופר-מרקט מדובר על מעברים בין מדפי מוצרים. נראה שכבר בשנות העשרים לחייו, פיתח גבריאל מודעות חברתית חזקה. בשנות השמונים והתשעים החל להוביל ולהשתתף ביוזמות אנטי-קפיטליסטיות, פרו-סוציאליסטיות, למען העולם השלישי ולמען צמצום הפערים הכלכליים ברחבי העולם, ולא רק פעילות חלוצית למען קידום 'מוסיקת עולם'.

 

גם כאן, ב"אי/מעבר השפע" הטקסט של גבריאל נעזר במשחקי-לשון ושנינויות שונות (איזכור רשתות סופרמקרטים: "סייפוויי", "פיין פייר", "טסקו", "קו-אופ") כדי להלעיג על התרבות הקמעונאית החדשה של לונדון בשנות השבעים. המשפט המושר האחרון - "תראי את צל הלילה גדל" גם הוא משחק מילים על צמח רעיל מאוד שזכה לשם העממי "דדלי נייטשייד" (או 'בלדונה'), ורומז על פסימיות כלפי עתידה של אנגליה. לא פלא, לכן, שגבריאל העדיף לברוח לארה"ב ולנסות שם את מזלו: האלבום נעלם לאיטו, כאשר גבריאל בוחר להקריא מחירי מוצרים אקראיים -- עוד מחאה כנגד תרבות המסחר הבורגנית.

 

בהשוואה לאלבומים אחרים של ג'נסיס, 'סלינג אינגלנד ביי דה פאונד' מתמקם גבוה למעלה, לרוב בין המקום הראשון והשני. נכון שהאלבום "פוקסטרוט" מתחרה בו בגלל "סאפר'ס רדי", אבל לא כל הקטעים במחציתו הראשונה כל כך מרשימים ועשויים היטב כמו כאן. 'נרסרי קריים' מבריק, ללא ספק, אבל רמת הביצועים וההפקה המוסיקלית אינם גוברים על 'סלינג'. גם בהשוואה ל"לאמב לייז דאון און ברודוויי", 'סלינג' מוביל -- ולא רק בגלל העובדה שאפשר להאזין לו מתחילתו ועד סופו בלי להירדם; אחרי הכל, 'דה לאמב' הוא אלבום כפול שלפחות מחציתו בינונית למדי, והטקסטים שלו מעורפלים מדי. האלבומים שבאו אחר כך ("טריק אוף דה טייל"; "ווינד אנד וות'רינג") כבר לא הפגינו את החדשנות והמקוריות של תקופת גבריאל -- למרות שהצליחו מבחינה מסחרית.

 

לסיכום, "סלינג אינגלנד" הוא אחד מאלבומי הרוק המתקדם החשובים ביותר, שהגדירו את הז'אנר מחדש וקבעו בו סטנדרטים גבוהים. אי אפשר להתעלם ממנו גם היום, בייחוד מאז שזכה לשיפור משמעותי בסאונד בגרסת הרמיקס של 2009, שהופיעה גם בקופסת 1970-1975 שיצאה בסוף 2008. חובה לפשפש בליריקה ולהנות מן ההומור והדקויות, אך המוסיקה עומדת בזכות עצמה גם אם פיטר גבריאל היה מקשקש בג'יבריש, או משרבט פטפוטי ניו-אייג' בגרוש כמו ג'ון אנדרסון מלהקת יס. השילוב בין ליריקה נפלאה, לחנים מבריקים, עיבודים מהוקצעים והפקה מוסיקלית עשירה יצר פסגה חסרת-תקדים של רוק פרוגרסיבי, שהשפיעה באופן מכריע על לגיונות של מוסיקאים מכל העולם, למעשה עד היום. יותר בריטי מזה ויותר פרוגי מזה, באמת קשה להיות.
הציון: 10/10