 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
אלבום הבכורה של ג'נטל ג'ייאנט, אחד מאלבומי הרוק המתקדם החשובים ביותר שיצאו ב-1970, סובל מבעיה מוכרת: אחרי כמה עשרות שנים, אף אחד לא ממש מעריך את עבודתם החשובה של האבות המייסדים. הסיבה העיקרית לכך היא שג'נטל ג'ייאנט עצמה הוציאה כמה תקליטים טובים יותר במהלך העשור, והסיבה המשנית לכך היא שמדובר באלבום שמייצג תחילתה של תקופה, לאו דווקא את שיאה. זה רחוק מלהיות אלבום בוסר מביך, אבל הוא מומלץ בעיקר למי שכבר מכיר היטב את שאר אלבומי המופת של GG, שיצאו בזה אחר זה, בין השנים 1972-1975.
חלק ניכר מרוכשי האלבום מכניסים אותו לביתם מכיוון שפרצופו המחייך של הענק הג'ינג'י גורם להם לחשוב שמדובר באלבום המפורסם ביותר של הלהקה. זה כמובן לא נכון, אבל האיור של ג'ורג' אנדרווד הפך כל כך מזוהה עם הלהקה, עד שאפילו אמנים מפורסמים כמו רוג'ר דין (שעיצב עבורם את התמנון שכיכב על גבי העטיפה היפה של "אוקטופוס") לא ידעו איך להתמודד עם עוצמתו של הלוגו המחוייך. רק אחרי האזנות רבות, אפשר להתנחם בעובדה שהאלבום מכיל לפחות שתי רצועות קלאסיות: "פאני ווייז" (Funny Ways) ו-"נאת'ינג אט אול" (Nothing at All).
במובנים רבים, אלבום הבכורה של הענק העדין מ-1970 היה גם עיצומו של מסע התבגרות אמנותי. הלהקה שהיתה פעם "סיימון דופרי אנד דה ביג סאונד" ניסתה להתנער מ"קייטס" (Kites), הלהיט שאיפשר לה לחתום על חוזה הקלטות -- ובאופן כללי לעשות מה שרצתה, בלי להתייחס לאילוצים תעשייתיים. שני המוסיקאים החזקים בלהקה, קרי מיניר וריי שולמן, עבדו קשה כדי לכתוב, לעבד ולהקליט מוסיקה נסיונית, הרפתקנית, שוברת מוסכמות, כזו שנעזרת במגוון רחב של כלי נגינה קלאסיים (חצוצרה, צ'לו, כינור, חליל) ודורשת מחברי הלהקה (שישה במספר, באותה עת) להשתמש באולפן ההקלטות בתור כלי-על.
קיים פער מטריד בין החשיבות ההיסטורית של האלבום -- שהיה מהפכני ורב-השפעה לזמנו -- ובין היחס שהוא מקבל כיום בקהילה הפרוגרסיבית. במצעדי המעריצים של ג'נטל ג'ייאנט, מדורג אלבום הבכורה נמוך מאוד, הרחק מאלבומים רבי-תהילה כמו "פרי האנד", "אוקטופוס" ואפילו "גלאס האוס". אי אפשר להתווכח עם העובדה שרמת ההפקה המוסיקלית נופלת מרוב אלו שבאו אחריו, ולו בגלל שהשנה היתה 1970. אך בניגוד לכמה מאלבומיה הטובים של ג'נטל ג'ייאנט, הראשון גם לא נמכר היטב - לא בזמן-אמת ולא בדיעבד. אפשר למצוא סיבות נוספות למעמדו הנמוך של האלבום.
ומהן אותן סיבות נוספות? 1) העובדה שהוירטואוזיות המדהימה של קרי מיניר עדיין לא באה כאן לידי ביטוי (סולו הויברפון שלו ב-"פאני ווייז" בהופעות החיות, חלקן אף צולמו, לא מופיע כאן); 2) הלהקה טרם מיצתה את הפוטנציאל הווקאלי שלה ("און ריפלקשן" מ"פרי האנד"); 3) המתופף הראשון שלה (מרטין סמית') לא היה חזק ובוטח כמו זה המזוהה איתם עד היום (ג'ון וות'רס); 4) שירת סולן הלהקה, דרק שולמן, נשמעת כאן צורמנית ושטוחה; 5) הקטע הרביעי (Isn't it quiet and cold) מזכיר קצת יותר מדי את "אלינור ריגבי" של הביטלס; 6) יש לפחות שלוש דקות מיותרות למדי במחצית השנייה של "נאת'ינג אט אול"; 7) הסיום ("דה קווין", קטע אינסטרומנטלי של דקה וארבעים שניות, מעין קריצה לגרסת ההמנון האמריקני של הנדריקס) לא הותיר את המאזין עם דחף עז לרוץ אל הפטיפון ולנגן הכל שוב.
במילים אחרות, "ג'נטל ג'איינט" משנת 1970 הוא אלבום יצירתי, מקורי ואמיץ-לב של להקה עם יומרה גדולה, כנות אמנותית והרבה כישרון מוסיקלי -- אך דווקא בשל כך, הוא גם לא מלוטש מספיק. הלהקה היתה כל כך עסוקה בהמצאת נוסחאות חדשות, בפיתוח הסגנון הייחודי שלה ובעריכת ניסויים מדעיים באולפן, עד שלא התפנתה לעסוק בצד של המאזין - זה שאמור לקנות את התקליט בסוף הדרך. עם השנים, למדה ג'נטל ג'ייאנט לארוז את התכנים המוסיקליים שלה בצורה משכנעת יותר, בלי לבזבז זמן מיותר ובלי לסבול מליקויים בתחום ההפקה.
דווקא מי שהאזין לג'נטל ג'ייאנט בהופעה חיה, או שהתמזל מזלו וזכה לצפות בהם על במה, יוכל להעריך עד כמה מטעה הוא הרושם שיוצר האלבום הראשון הזה. ג'נטל ג'ייאנט של אלבום הבכורה נשמעה הרבה פחות טוב (מרחק חודשי-אור) מהגרסה הבימתית של עצמה. לא רק שהאולפן ריסן אותה מאוד (שלא לומר - סירס), אלא שתקליט הויניל הקצר הפריע לה להציג את מלוא יכולות הנגינה והאילתור שלה, שלעתים נמשכו דקות ארוכות: "פאני ווייז" בהופעה חיה, למשל, היה מיני-אפוס של תשע דקות, וכאן הוא נחתך במחצית הזמן. מעבר לכך, הלהקה השתפרה וצברה ביטחון בין השנים 1970-1973, כך שההקלטה הזאת מייצגת את ה"אבטיפוס", יותר מאשר את המוצר הסופי.
מהדורות / גרסאות / רימסטרים: תקליט הויניל המקורי שיצא בחברת 'ורטיגו' ב-1970 הציג סאונד מעומעם במקצת. גרסת הדיסק של 'ורטיגו' משנת 1990 לא שיפרה את המצב. רק ב-2004 הוציאה חברת 'רפרטואר' הגרמנית (Repertoire) גרסת רימסטר טובה של האלבום, שהופצה בעזרת סוני ו-BMG. אז אם אתם מחפשים את הגרסה הטובה של האלבום, תקליט הויניל הוא לא התשובה - רק הרימסטר של רפרטואר עושה חסד עם האלבום. 'רפרטואר' גם הוציאו רימסטרים של 3 האלבומים הבאים.
חלק ניכר מרוכשי האלבום מכניסים אותו לביתם מכיוון שפרצופו המחייך של הענק הג'ינג'י גורם להם לחשוב שמדובר באלבום המפורסם ביותר של הלהקה. זה כמובן לא נכון, אבל האיור של ג'ורג' אנדרווד הפך כל כך מזוהה עם הלהקה, עד שאפילו אמנים מפורסמים כמו רוג'ר דין (שעיצב עבורם את התמנון שכיכב על גבי העטיפה היפה של "אוקטופוס") לא ידעו איך להתמודד עם עוצמתו של הלוגו המחוייך. רק אחרי האזנות רבות, אפשר להתנחם בעובדה שהאלבום מכיל לפחות שתי רצועות קלאסיות: "פאני ווייז" (Funny Ways) ו-"נאת'ינג אט אול" (Nothing at All).
במובנים רבים, אלבום הבכורה של הענק העדין מ-1970 היה גם עיצומו של מסע התבגרות אמנותי. הלהקה שהיתה פעם "סיימון דופרי אנד דה ביג סאונד" ניסתה להתנער מ"קייטס" (Kites), הלהיט שאיפשר לה לחתום על חוזה הקלטות -- ובאופן כללי לעשות מה שרצתה, בלי להתייחס לאילוצים תעשייתיים. שני המוסיקאים החזקים בלהקה, קרי מיניר וריי שולמן, עבדו קשה כדי לכתוב, לעבד ולהקליט מוסיקה נסיונית, הרפתקנית, שוברת מוסכמות, כזו שנעזרת במגוון רחב של כלי נגינה קלאסיים (חצוצרה, צ'לו, כינור, חליל) ודורשת מחברי הלהקה (שישה במספר, באותה עת) להשתמש באולפן ההקלטות בתור כלי-על.
קיים פער מטריד בין החשיבות ההיסטורית של האלבום -- שהיה מהפכני ורב-השפעה לזמנו -- ובין היחס שהוא מקבל כיום בקהילה הפרוגרסיבית. במצעדי המעריצים של ג'נטל ג'ייאנט, מדורג אלבום הבכורה נמוך מאוד, הרחק מאלבומים רבי-תהילה כמו "פרי האנד", "אוקטופוס" ואפילו "גלאס האוס". אי אפשר להתווכח עם העובדה שרמת ההפקה המוסיקלית נופלת מרוב אלו שבאו אחריו, ולו בגלל שהשנה היתה 1970. אך בניגוד לכמה מאלבומיה הטובים של ג'נטל ג'ייאנט, הראשון גם לא נמכר היטב - לא בזמן-אמת ולא בדיעבד. אפשר למצוא סיבות נוספות למעמדו הנמוך של האלבום.
ומהן אותן סיבות נוספות? 1) העובדה שהוירטואוזיות המדהימה של קרי מיניר עדיין לא באה כאן לידי ביטוי (סולו הויברפון שלו ב-"פאני ווייז" בהופעות החיות, חלקן אף צולמו, לא מופיע כאן); 2) הלהקה טרם מיצתה את הפוטנציאל הווקאלי שלה ("און ריפלקשן" מ"פרי האנד"); 3) המתופף הראשון שלה (מרטין סמית') לא היה חזק ובוטח כמו זה המזוהה איתם עד היום (ג'ון וות'רס); 4) שירת סולן הלהקה, דרק שולמן, נשמעת כאן צורמנית ושטוחה; 5) הקטע הרביעי (Isn't it quiet and cold) מזכיר קצת יותר מדי את "אלינור ריגבי" של הביטלס; 6) יש לפחות שלוש דקות מיותרות למדי במחצית השנייה של "נאת'ינג אט אול"; 7) הסיום ("דה קווין", קטע אינסטרומנטלי של דקה וארבעים שניות, מעין קריצה לגרסת ההמנון האמריקני של הנדריקס) לא הותיר את המאזין עם דחף עז לרוץ אל הפטיפון ולנגן הכל שוב.
במילים אחרות, "ג'נטל ג'איינט" משנת 1970 הוא אלבום יצירתי, מקורי ואמיץ-לב של להקה עם יומרה גדולה, כנות אמנותית והרבה כישרון מוסיקלי -- אך דווקא בשל כך, הוא גם לא מלוטש מספיק. הלהקה היתה כל כך עסוקה בהמצאת נוסחאות חדשות, בפיתוח הסגנון הייחודי שלה ובעריכת ניסויים מדעיים באולפן, עד שלא התפנתה לעסוק בצד של המאזין - זה שאמור לקנות את התקליט בסוף הדרך. עם השנים, למדה ג'נטל ג'ייאנט לארוז את התכנים המוסיקליים שלה בצורה משכנעת יותר, בלי לבזבז זמן מיותר ובלי לסבול מליקויים בתחום ההפקה.
דווקא מי שהאזין לג'נטל ג'ייאנט בהופעה חיה, או שהתמזל מזלו וזכה לצפות בהם על במה, יוכל להעריך עד כמה מטעה הוא הרושם שיוצר האלבום הראשון הזה. ג'נטל ג'ייאנט של אלבום הבכורה נשמעה הרבה פחות טוב (מרחק חודשי-אור) מהגרסה הבימתית של עצמה. לא רק שהאולפן ריסן אותה מאוד (שלא לומר - סירס), אלא שתקליט הויניל הקצר הפריע לה להציג את מלוא יכולות הנגינה והאילתור שלה, שלעתים נמשכו דקות ארוכות: "פאני ווייז" בהופעה חיה, למשל, היה מיני-אפוס של תשע דקות, וכאן הוא נחתך במחצית הזמן. מעבר לכך, הלהקה השתפרה וצברה ביטחון בין השנים 1970-1973, כך שההקלטה הזאת מייצגת את ה"אבטיפוס", יותר מאשר את המוצר הסופי.
מהדורות / גרסאות / רימסטרים: תקליט הויניל המקורי שיצא בחברת 'ורטיגו' ב-1970 הציג סאונד מעומעם במקצת. גרסת הדיסק של 'ורטיגו' משנת 1990 לא שיפרה את המצב. רק ב-2004 הוציאה חברת 'רפרטואר' הגרמנית (Repertoire) גרסת רימסטר טובה של האלבום, שהופצה בעזרת סוני ו-BMG. אז אם אתם מחפשים את הגרסה הטובה של האלבום, תקליט הויניל הוא לא התשובה - רק הרימסטר של רפרטואר עושה חסד עם האלבום. 'רפרטואר' גם הוציאו רימסטרים של 3 האלבומים הבאים.
לסיכום, אלבום הבכורה של ג'נטל ג'ייאנט היה כמעט פורץ-דרך לתקופתו, ודרש מכל המעורבים (כולל המפיק, טוני ויסקונטי) הרבה אומץ לב -- אך כיום הוא נשמע פחות מרשים. הלהקה עצמה השתפרה תוך שנתיים-שלוש בצורה משמעותית, ושאר אלבומיה מאפילים על תקליט הבכורה. מעבר לכך, ג'נטל ג'ייאנט נשמעה עוד יותר טוב בהופעה חיה, ובאלבום הזה מורגש עד כמה אולפן הקלטות פרימיטיבי יכול לסרס את האנרגיה, החיות והטבעיות של להקת רוק (מתקדם). עם זאת, חובבי הלהקה לא יכולים להרשות לעצמם להחמיצו, ולו בשביל שיוכלו להשוות בעצמם. אחרי הכל, מדובר בפיסת היסטוריה פרוגרסיבית חשובה.
הציון: 8.5/10
ג'נטל ג'ייאנט - האלבום השני - לרכוש את הטעם
ג'נטל ג'ייאנט - פריהנד + אינטרוויו
דברי הימים של ג'נטל ג'ייאנט - ביוגרפיה
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")