 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
The Power and the Glory
1974 Vertigo/WWA / Capitol UK (37:11) ביקורת: איתמר קציר 02/11/12 | |
בדצמבר 1973, אחרי משבר גדול עם חברת התקליטים שלהם, נכנסו חברי ג'נטל ג'יאנט לחודשיים של הקלטות, ויצאו החוצה עם אחד מאלבומי המופת של הרוק המתקדם, "דה פאואר אנד דה גלורי" (The Power And The Glory). התקליט "העוצמה והתהילה", המכונה בקיצור גם TPATG, נכתב והולחן על ידי האחים דרק וריי שולמן והקלידן קרי מיניר.
זה לא היה אמור להיות אלבום כל כך מיוחד וחשוב - רק פחות משנה לפני ההקלטות שלו חוותה הלקה משבר גדול אחרי שאלבומה "אין א גלאס האוס" (In a Glass House) לא הופץ בכלל בארה"ב והמונים בכלל לא ידעו על קיומו, למרות שהיה אלבום מעולה. בנוסף, זו רק הפעם השנייה בקריירה שלה שבה הלהקה ניסתה ליצור יצירה עם קונספט דרמטי, מיד אחרי אלבום שהיה נדמה שאינו מתיימר להיות דרמטי. אבל לא סתם אמר גארי גרין, הגיטריסט, שזה האלבום המועדף עליו של הלהקה.
כרגיל אצל GG, במהירות וביסודיות רבה הוקלטו כל הקטעים, בכתיבתם ועיבודיהם של השולמנים וקרי מיניר הגאון. האלבום מציג כמה מן הקטעים המורכבים והמסובכים ביותר של GG, שנהנית ליצור קונטרפונקטים מגוונים, גרובים שמתחלפים בכל תיבה, תבניות מוסיקליות שמשלימות אחת את השנייה, וליינים רצים רבים על הגיטרות והקלידים; כמעט לא קורה מצב בו יש איזשהו כלי שמנגן "סתם" אקורדים - זה תמיד מורכב, תמיד מוסיקלי, תמיד מעניין.
האלבום נפתח ביצירה "פרוקלמיישן" (Proclamation) שהפך להיות אחד הקטעים הפופולריים של הלהקה בהופעות חיות. למושג "פרוקלמיישן" (הצהרה רשמית) יש משמעות מיוחדת בהקשר המלכותי הבריטי, שכן מדבר על הודעה שלטונית בעלת חשיבות גדולה. בשיר זה, המלך נושא נאום כוחני אל מול העם שמריע לעוצמתו וגדולתו. השיר הזה הוא פתיח מצויין ואנרגטי לאלבום, שמשלב בתוכו המון רוק בלוזי. הליין של הפותח של האלבום על הפסנתר החשמלי של מיניר תמיד יישאר אחת מפתיחות האלבומים הטובות ביותר שאני זוכר.
הקטע השני, "סו סנסיר" (So Sincere), הוא אחד הקשים והמורכבים שג'נטל ג'ייאנט אי פעם הקליטה. הקטע מאופיין ברמת דיוק גבוהה, הוא מעניין בכל תיבה, בעל מקצבים אסימטריים שאין דרך אחרת להגדיר אותם חוץ ממשוגעים, ועיבוד אנליטי שהוא באמת על סף הגאונות הקלאסית. בשיר זה, דובר הציניקן שמפקפק בדרכו ואמיתותיו של המלך. השמועות כאילו השיר מבוסס על דמותו של ריצ'רד ניקסון ופרשת ווטרגייט הוכחשו על ידי הלהקה. זה שיר שאולי מתמצת את כל מהותה של ג'נטל ג'ייאנט ל-3 דקות תמימות. הקול העדין של מיניר, השימוש בכלים אקוסטיים, הפרוג הלא מאד סימפוני והמאד קונטרפונקטי, האנרגיות הבועטות והשירה הרוקיסיטית של דרק שולמן הענק. וכמו הלהקה, הוא מפלג לשני הכיוונים: או שאתם שונאים את זה, או שאתם לא יכולים להפסיק להקשיב לזה.
הקטע השלישי הוא הבלדה העדינה "אספיריישנס" (Aspirations) שאף זכתה לביצוע של אסתר עופרים (עם יוני רכטר על הקלידים); עיבוד פשוט בהרבה, ושירה שברירית של קרי מיניר, מעבירים טקסט נטול-ציניות בו העם מבקש מן השליט להיטיב עימו, לחזק אותו ולאחד אותו (בקשה שכנראה נדחית בבוז על ידי הרודן). הקטע "פליינג דה גיים" (Playing The Game) משלב בצורה חכמה מאד בין מקצב רוקיסטי וליין חוזר לקונטרפונקט של באס וסינתי-באס. שוב בולט השימוש של ג"ג בכלים אקוסטיים שנותן לאלבום סאונד חי מצד אחד, ומצד שני מנכיח את תקופת ימי הביניים שבה ככל הנראה מתרחשת העלילה (מלכים, אבירים, פשוטי העם וכו').
הקטע החמישי "קוגס אין קוגס" (Cogs In Cogs) מציג לנו את מכונת השלטון המשומנת וגלגלי השיניים שלה, הרומסים כל דבר הנקרה בדרכם. זה אולי אחד הקטעים היותר-זועמים של ג'נטל ג'יאנט, מלא באנרגיות, תבניות מוסיקליות שרודפות אחת את השנייה בקצב מסחרר, וריבוי קולות ומקצבים מתוחכמים, כשגם לבכירי המתופפים עדיין קשה לקבוע איפה נמצא ה"וואן" (one) של התיבה.
מיד לאחר מכן מגיע "נו גודס א מאן" (No God's A Man), בו העם מתפכח ומבין שוב כי המלך אינו אלוהים, ולמעשה אף אדם אינו כזה. זה הקטע הכי אקוסטי ו"קלאסי" באלבום, כשריבוי הגיטרות הקלאסיות והמעברים המוסיקליים היפים מזכירים רגעים מתוך מ"טיובלר בלז", היצירה המופתית של מייק אולדפילד, ומקטעים שונים של ג'נסיס המוקדמת בדואטים של גיטרות 12 המיתרים. המלך מבין שהוא צריך להחליט - האם להמשיך בדרכו המושחתת, או להיענות לעם ולשנות את צורת שלטונו בקטע אנרגטי ומהיר מאד (דה פייס / The Face), המכיל את הדבר הכי קרוב לג'ם-סשן באלבום האנטי-ספונטני הזה.
הקטע האחרון, "ולדיקטורי" (Valedictory) מחזיר אותנו למוטיב הראשוני של "פרוקלמיישן", רק הפעם בעיבוד רוק כבד אמיתי וזועם, כשכמובן המלך המושחת בוחר בדרכו הישנה, ומוכיח כי השחיתות היא מחזורית. שמו של הקטע גם הוא לקוח מן העולם הפוליטי, ומשמעותו הוא "נאום פרידה" של תלמיד, מרצה או מנהיג.
לחלק קטן מגרסאות האלבום צורף שיר תשיעי, סינגל הנושא את שמו של האלבום. השיר הופק אחרי סיום הקלטת האלבום, ובלחץ חברת התקליטים, כדי לקדם את מכירות האלבום, תוך התנגדות קשה מצד חברי הלהקה. הוא לא היה אמור לצאת לאור, ולמרות שהוא קליל ונחמד, הוא לא מתאים לקונספט הפרוגרסיבי של האלבום ולמבנה ההדוק שלו. אם יש משהו שמסמל את חוסר ההתפשרות המוסיקלית והפרפקציוניזם של הלהקה, הוא התעקשותם להשאיר מחוץ לאלבום את הסינגל שהיה אמור לעזור לו להימכר טוב יותר.
עם או בלי קשר, האלבום הצליח לא רע בארה"ב, ונכנס לרשימת ה-"טופ 50". הלהקה ניצלה את המומנטום המסחרי, וטסה פעמיים לסיבוב אמריקני, בינואר ובאוקטובר 1975; במקביל, נאלצה לבטל את סיבוב ההופעות הבריטי שלה בגלל סכסוך עם ההנהלה. מחיקת הסיבוב באנגליה, מולדתה של הלהקה, גרם לפגיעה קשה בפופולאריות של ג'נטל ג'ייאנט, ממנה לא התאוששה עד פירוקה העצוב ב-1980.
האלבום אמנם קצר, אך הוא שלם ביותר. הוא מסתיים בדרך מספקת ביותר, כשסרט ההקלטה מורץ במהירות אחורנית; צפוי, אך מתבקש להשלמת הקונספט של האלבום. לעומת אלבום הקונספט הקודם, עושה רושם שחברי הלהקה למדו את הלקחים מ"ת'רי פרנדז" (Three friends) ומיקסמו את הקונספט שלהם לסיפור מובן, שלם, ומרתק הן מוסיקלית והן קונספטואלית.
הסאונד של TPATG תמיד חי ודינמי. הלכלוך שהופיע בהוצאת תקליט הויניל המקורי עבר ניקוי רימסטר מוצלח מאד כבר בשנות ה-90, וההקלטה נשמעת כאילו היא לקוחה מן העידן הדיגיטלי - בקטעים הרבים בהם אין תופים ויש הפסקות, תמיד ניתן לשמוע את השקט שבין הכלים. גם הבחירה בהרבה כלים אקוסטיים לצד סינת'ים שנשמעים טוב גם היום, עזרה לאלבום להישמע רלוונטי בימינו.
זה לא היה אמור להיות אלבום כל כך מיוחד וחשוב - רק פחות משנה לפני ההקלטות שלו חוותה הלקה משבר גדול אחרי שאלבומה "אין א גלאס האוס" (In a Glass House) לא הופץ בכלל בארה"ב והמונים בכלל לא ידעו על קיומו, למרות שהיה אלבום מעולה. בנוסף, זו רק הפעם השנייה בקריירה שלה שבה הלהקה ניסתה ליצור יצירה עם קונספט דרמטי, מיד אחרי אלבום שהיה נדמה שאינו מתיימר להיות דרמטי. אבל לא סתם אמר גארי גרין, הגיטריסט, שזה האלבום המועדף עליו של הלהקה.
כרגיל אצל GG, במהירות וביסודיות רבה הוקלטו כל הקטעים, בכתיבתם ועיבודיהם של השולמנים וקרי מיניר הגאון. האלבום מציג כמה מן הקטעים המורכבים והמסובכים ביותר של GG, שנהנית ליצור קונטרפונקטים מגוונים, גרובים שמתחלפים בכל תיבה, תבניות מוסיקליות שמשלימות אחת את השנייה, וליינים רצים רבים על הגיטרות והקלידים; כמעט לא קורה מצב בו יש איזשהו כלי שמנגן "סתם" אקורדים - זה תמיד מורכב, תמיד מוסיקלי, תמיד מעניין.
האלבום נפתח ביצירה "פרוקלמיישן" (Proclamation) שהפך להיות אחד הקטעים הפופולריים של הלהקה בהופעות חיות. למושג "פרוקלמיישן" (הצהרה רשמית) יש משמעות מיוחדת בהקשר המלכותי הבריטי, שכן מדבר על הודעה שלטונית בעלת חשיבות גדולה. בשיר זה, המלך נושא נאום כוחני אל מול העם שמריע לעוצמתו וגדולתו. השיר הזה הוא פתיח מצויין ואנרגטי לאלבום, שמשלב בתוכו המון רוק בלוזי. הליין של הפותח של האלבום על הפסנתר החשמלי של מיניר תמיד יישאר אחת מפתיחות האלבומים הטובות ביותר שאני זוכר.
הקטע השני, "סו סנסיר" (So Sincere), הוא אחד הקשים והמורכבים שג'נטל ג'ייאנט אי פעם הקליטה. הקטע מאופיין ברמת דיוק גבוהה, הוא מעניין בכל תיבה, בעל מקצבים אסימטריים שאין דרך אחרת להגדיר אותם חוץ ממשוגעים, ועיבוד אנליטי שהוא באמת על סף הגאונות הקלאסית. בשיר זה, דובר הציניקן שמפקפק בדרכו ואמיתותיו של המלך. השמועות כאילו השיר מבוסס על דמותו של ריצ'רד ניקסון ופרשת ווטרגייט הוכחשו על ידי הלהקה. זה שיר שאולי מתמצת את כל מהותה של ג'נטל ג'ייאנט ל-3 דקות תמימות. הקול העדין של מיניר, השימוש בכלים אקוסטיים, הפרוג הלא מאד סימפוני והמאד קונטרפונקטי, האנרגיות הבועטות והשירה הרוקיסיטית של דרק שולמן הענק. וכמו הלהקה, הוא מפלג לשני הכיוונים: או שאתם שונאים את זה, או שאתם לא יכולים להפסיק להקשיב לזה.
הקטע השלישי הוא הבלדה העדינה "אספיריישנס" (Aspirations) שאף זכתה לביצוע של אסתר עופרים (עם יוני רכטר על הקלידים); עיבוד פשוט בהרבה, ושירה שברירית של קרי מיניר, מעבירים טקסט נטול-ציניות בו העם מבקש מן השליט להיטיב עימו, לחזק אותו ולאחד אותו (בקשה שכנראה נדחית בבוז על ידי הרודן). הקטע "פליינג דה גיים" (Playing The Game) משלב בצורה חכמה מאד בין מקצב רוקיסטי וליין חוזר לקונטרפונקט של באס וסינתי-באס. שוב בולט השימוש של ג"ג בכלים אקוסטיים שנותן לאלבום סאונד חי מצד אחד, ומצד שני מנכיח את תקופת ימי הביניים שבה ככל הנראה מתרחשת העלילה (מלכים, אבירים, פשוטי העם וכו').
הקטע החמישי "קוגס אין קוגס" (Cogs In Cogs) מציג לנו את מכונת השלטון המשומנת וגלגלי השיניים שלה, הרומסים כל דבר הנקרה בדרכם. זה אולי אחד הקטעים היותר-זועמים של ג'נטל ג'יאנט, מלא באנרגיות, תבניות מוסיקליות שרודפות אחת את השנייה בקצב מסחרר, וריבוי קולות ומקצבים מתוחכמים, כשגם לבכירי המתופפים עדיין קשה לקבוע איפה נמצא ה"וואן" (one) של התיבה.
מיד לאחר מכן מגיע "נו גודס א מאן" (No God's A Man), בו העם מתפכח ומבין שוב כי המלך אינו אלוהים, ולמעשה אף אדם אינו כזה. זה הקטע הכי אקוסטי ו"קלאסי" באלבום, כשריבוי הגיטרות הקלאסיות והמעברים המוסיקליים היפים מזכירים רגעים מתוך מ"טיובלר בלז", היצירה המופתית של מייק אולדפילד, ומקטעים שונים של ג'נסיס המוקדמת בדואטים של גיטרות 12 המיתרים. המלך מבין שהוא צריך להחליט - האם להמשיך בדרכו המושחתת, או להיענות לעם ולשנות את צורת שלטונו בקטע אנרגטי ומהיר מאד (דה פייס / The Face), המכיל את הדבר הכי קרוב לג'ם-סשן באלבום האנטי-ספונטני הזה.
הקטע האחרון, "ולדיקטורי" (Valedictory) מחזיר אותנו למוטיב הראשוני של "פרוקלמיישן", רק הפעם בעיבוד רוק כבד אמיתי וזועם, כשכמובן המלך המושחת בוחר בדרכו הישנה, ומוכיח כי השחיתות היא מחזורית. שמו של הקטע גם הוא לקוח מן העולם הפוליטי, ומשמעותו הוא "נאום פרידה" של תלמיד, מרצה או מנהיג.
לחלק קטן מגרסאות האלבום צורף שיר תשיעי, סינגל הנושא את שמו של האלבום. השיר הופק אחרי סיום הקלטת האלבום, ובלחץ חברת התקליטים, כדי לקדם את מכירות האלבום, תוך התנגדות קשה מצד חברי הלהקה. הוא לא היה אמור לצאת לאור, ולמרות שהוא קליל ונחמד, הוא לא מתאים לקונספט הפרוגרסיבי של האלבום ולמבנה ההדוק שלו. אם יש משהו שמסמל את חוסר ההתפשרות המוסיקלית והפרפקציוניזם של הלהקה, הוא התעקשותם להשאיר מחוץ לאלבום את הסינגל שהיה אמור לעזור לו להימכר טוב יותר.
עם או בלי קשר, האלבום הצליח לא רע בארה"ב, ונכנס לרשימת ה-"טופ 50". הלהקה ניצלה את המומנטום המסחרי, וטסה פעמיים לסיבוב אמריקני, בינואר ובאוקטובר 1975; במקביל, נאלצה לבטל את סיבוב ההופעות הבריטי שלה בגלל סכסוך עם ההנהלה. מחיקת הסיבוב באנגליה, מולדתה של הלהקה, גרם לפגיעה קשה בפופולאריות של ג'נטל ג'ייאנט, ממנה לא התאוששה עד פירוקה העצוב ב-1980.
האלבום אמנם קצר, אך הוא שלם ביותר. הוא מסתיים בדרך מספקת ביותר, כשסרט ההקלטה מורץ במהירות אחורנית; צפוי, אך מתבקש להשלמת הקונספט של האלבום. לעומת אלבום הקונספט הקודם, עושה רושם שחברי הלהקה למדו את הלקחים מ"ת'רי פרנדז" (Three friends) ומיקסמו את הקונספט שלהם לסיפור מובן, שלם, ומרתק הן מוסיקלית והן קונספטואלית.
הסאונד של TPATG תמיד חי ודינמי. הלכלוך שהופיע בהוצאת תקליט הויניל המקורי עבר ניקוי רימסטר מוצלח מאד כבר בשנות ה-90, וההקלטה נשמעת כאילו היא לקוחה מן העידן הדיגיטלי - בקטעים הרבים בהם אין תופים ויש הפסקות, תמיד ניתן לשמוע את השקט שבין הכלים. גם הבחירה בהרבה כלים אקוסטיים לצד סינת'ים שנשמעים טוב גם היום, עזרה לאלבום להישמע רלוונטי בימינו.
לסיכום, הלהקה הגיעה כאן למיצוי מופתי של היכולות שלה - מורכבות, שלמות, הקיצוניות של הרוק לעמות הקיצוניות של הקלאסי, וקונספט מובן אך רציני ומעמיק ביותר. כדאי לקנות את גרסת הרימסטר של חברת די-אר-טי (DRT) שיצאה ב-2005, או את זו שיצאה ב-2009 על ידי 'אלוקארד' (Alucard), הלייבל של חברי הלהקה; הרימסטרים החדשים הופכים את האלבום רק למופתי יותר ומהנה יותר. אין שום דבר רע להגיד על האלבום הזה, והוא מצטרף לסדרת הקלאסיקות הרצופה שהקליטה ג'נטל ג'ייאנט בין השנים 1971-1975.
הציון: 9/10
ביקורת-אורח מאת איתמר קציר