רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Free Hand + Interview - Gentle Giant

Gentle Giant

Free Hand + Interview

1975 + 1976 Chrysalis Records

UK

(73:33)

Blazemonger.com/gg

ביקורת: אורי ברייטמן

אלו שני אלבומים שונים ברמתם של ג'נטל ג'ייאנט, שיצאו כתקליטי ויניל באמצע שנות השבעים. אורכם המוגבל איפשר לדחוס אותם ב-1998 על גבי דיסק נדיב וגדוש אחד של הלייבל בי-ג'י-או (BGO) באנגליה. הקונצנזוס הביקורתי (והחיובי) כלפי האלבום השביעי, 'פרי האנד' מ-75 הוא כמעט מוחלט. לגבי 'אינטרוויו' השמיני שיצא אחריו ב-76, הדעות חלוקות עד היום.


"פרי האנד" (יד חופשית) הוקלט לאחר שהלהקה עזבה בטריקת-דלת את חברת התקליטים הקודמת שלה, וורלד ווייד ארטיסטס (WWA). העזיבה היא למעשה שיאו של סכסוך משפיל, שנפתח בעקבות התעקשותם של מנהלי החברה להחביא מן הציבור בארה"ב את האלבום 'אין איי גלאס האוס' (In A Glass House). סירובם של המנהלים להפיץ את האלבום היה מהלך עסקי גרוע, שהכניס את הלהקה לקיפאון, ופגע באופן אנוש בקריירה של המוסיקאים הנמרצים.


ג'נטל ג'ייאנט בחרה לעבוד עם טרי אליס, המנכ"ל האנרגטי של הלייבל 'קריסליס', משכנה החם של להקת ג'טרו טאל. הטקסטים באלבום מתייחסים בהרחבה למהפך המקצועי שעברה: התהילה המזויפת של חיי הרוקנרול (Just The Same), כאב הפרידה מן העבר (On Reflection) הזעם כלפי מנהלי התעשייה והשמחה הנלווית להשגת חופש אמנותי מלא (Free Hand), חיי הנוודות האקראיים (Time to Kill) והבלבול האופייני לסיבובי ההופעות הבלתי-נגמרים (Mobile).


פרי האנד - ג'נטל ג'ייאנט


פרי האנד: ג'נטל ג'ייאנט משתחררת

האלבום נפתח ביצירה קלילה-יחסית, ג'אסט דה סיים (Just The Same), מפוייסת ואמריקנית מתמיד: מחיאות כפיים, מצב-רוח קופצני, עיבוד קונבנציונלי אך הדוק. הקטע השני, 'און רפלקשן' (On Reflection), נפתח בקטע א-קאפלה מתוסבך-בכוונה, המשך ישיר לקטע המופתי 'נוטס' באלבום 'אוקטופוס'; הדיאלוג באלבום התזזיתי בין השירה העדינה של קרי מיניר ובין המקהלה הוא חביב ביותר, וקהל המעריצים של הלהקה דרש לקבל את הביצוע הבימתי של היצירה כמעט בכל הופעה.


הקטע השלישי, 'פרי האנד' (Free Hand), ראוי בהחלט לשאת את שם האלבום: תערובת מאוזנת בין המוטיבים הקלאסיים והאקצנטריים של מיניר על הקלידים (שימו לב לקונטרפונקט!) ובין הבלוז התוקפני של דרק שולמן, הסולן. אפילו הבאס של ריי שולמן מצליח לייצר כמה קוים מפתיעים. הליריקה עוסקת, כמצופה, בהשגת החופש האמנותי המושלם ('יד חופשית'). הקטע כולו הוא מלחמה מאוזנת בין מוטיבים מנוגדים: זעם מצ'ואיסטי ופיוס מעודן.


הקטע הרביעי, 'טיים טו קיל' (Time To Kill), מתעד בזריזות את משחק הוידאו הראשון ('פונג'), אך הלחן הבינוני והעיבוד השבלוני מכתיבים התעלמות. היז לאסט ווייאג' (His Last Voyage), בלדה בריטית טיפוסית על בחור שיצא להפלגה ממנה לא יחזור, ממחישה את העדינות האופיינית ללהקה, עם קרי מיניר בשירה, ויברפון וקלידים. תלת-השיח השקט בין הגיטרה, הויברפון והבאס מעיד על כשרונות ההלחנה של מיניר ועל בגרותו הכללית של ההרכב, שהיה בשיא גיבושו הקבוצתי.


'טליבונט' (Talybont) העליז והקצר היה אמור להיכנס לפסקול סרט כלשהו על רובין הוד. מכיוון שהסרט מעולם לא יצא לאור, הנעימה הפכה בין השאר למוסיקת הפתיחה של תוכנית רדיו ישראלית עלומה (אם מישהו יודע את שם התוכנית, אנא שלחו מייל בהקדם). כדאי לשים לב שהמלודיה המרכזית בקטע היא למעשה שיכתוב של תפקיד השירה בקטע הראשון, ג'אסט דה סיים. שמו של הקטע מבוסס על כפר קטן בוויילס, לא רחוק ממקום מגוריו של המתופף ג'ון וות'רס.


'מובייל' (Mobile) מכניס לפעולה את הכינור המהיר של ריי שולמן, המשתלב בכמה מן המעברים האינסטרומנטליים המבריקים ביותר של כל המעורבים. סיום מוצלח במיוחד לאלבום קליל באורך של כ-37 דקות, משעשע, שנון וקופצני של הענק העדין. הפסקה קלה, ואנחנו כבר באלבום השני, אינטרוויו (Interview).


אינטרוויו - ג'נטל ג'ייאנט


אינטרוויו: ג'נטל ג'ייאנט מוציאה כעסים על התקשורת

"ראיון", האלבום השמיני בקריירה של אנשי ג'נטל ג'ייאנט, ממוקד בחלקו בתקשורת האמריקנית השיטחית, בה נפגשו שוב ושוב במהלך סיבוב ההופעות המתיש שלהם בארה"ב.

אם 'פרי האנד' היה היה עליז וקופצני, הרי ש'אינטרוויו' הוא זועף, עצבני ופשוט יותר להאזנה. העיבודים מקוטעים ונוירוטיים, השלווה מהם והלאה. הקטע הראשון, שנושא את שם האלבום, הוא תשובה ניצחת לכל המראיינים המשעממים שלא הפסיקו לשאול את חברי הלהקה את אותן השאלות. האלבום כולו מעוטר בקטעים קצרים מתוך ראיון בדיוני (ומגוחך) שהסכים לערוך, כבדיחה, העיתונאי הבריטי פיל סאטקליף (Phil Sutcliffe) מהמגזין הבריטי 'סאונדס' (Sounds). סאטקליף העריץ את הלהקה, ושמח לגחך על עמיתיו מעבר לאוקיינוס.


'גיב איט בק' (Give It Back) יירשם בהיסטוריה הקטנה של הלהקה כקטע הרגאיי הראשון והאחרון שלהם. העיבוד האקסצנטרי לא מצליח להסתיר את הבלבול הכללי; למרות שזה נחמד לשמוע את הלהקה מתמודדת עם סגנונות חדשים, התוצאה אינה מחמיאה להם. 'דיזיין' (Design) היא יציאה ווקאלית תיאטרלית, נגועה בטירוף אמיתי; הטקסט המלנכולי, על אדם זקן שהחמיץ את חייו, מתנגש בחדווה עם עיבוד נוירוטי, עמוס כלי הקשה אקזוטיים. לא להחמיץ.


אנאד'ר שואו (Another Show) מעבירה הילוך קדימה, אך הטקסט שב ומטפל בתלונותיו של ההרכב על חיי הכלב של הרוקרים העלובים בדרכים; הסיפור נשמע, פחות או יותר, כמו גירסה עצבנית של רוב היצירות באלבום הקודם. גם 'אמפטי סיטי '(Empty City) הוא שיר פופ חביב, ספוג בלוז, שהולך כלעומת שבא. הדקה-וחצי הראשונות של 'טיימינג' (Timing) אולי מרמזות על יצירה שגרתית, אך ההפתעה מגיעה בתזמון 1:37 והלאה, כשקופצים מן הדיסק ניצוצות נדירים של כישרון ומקוריות, בהם מככבים הכינור והבאס של ריי שולמן, אחד המוחות המבריקים בלהקה.


היצירה המסיימת, 'איי לוסט מיי הד' (I Lost My Head) משאירה טעם טוב של דה-ז'ה-וו בין האוזניים. רמת הנגינה של הגיטרה, החליל והקלידים גבוהה מתמיד; החלק הראשון מורכב ועדין, כמו תמיד אצל מיניר. החלק השני מזכיר מאוד את 'פיל דה פיינט' מתוך האלבום 'ת'רי פרנדז', בעיקר בגלל ריף הגיטרה התוקפני. הלהקה לא מחדשת כאן בעצם שום דבר, אבל הטקסט החושפני אומר בפשטות למאזינים: אנחנו לא התכוונו לעשות קריירה מהעניין הזה, פשוט נפלנו קצת על הראש. עוד 36:44 דקות חלפו בלי שניפול מן הכסא בתדהמה.

לסיכום, זהו הסיפור של ג'נטל ג'ייאנט, בשורה אחת: באמת צריך להיות מטורף בשביל לעשות מה שהם עשו. הציון לאלבום 'פרי האנד' הוא 8.5 מתוך 10 והציון ל'אינטרוויו' הוא 8 מתוך 10. הדיסק המאוחד מתעד את השינויים בשלהי הקריירה של להקה מוכשרת, שנשחקה תחת לחציה של תעשיית המוסיקה העולמית. למרות שמדובר באחת הלהקות המפורסמות והמהוללות ביותר ברוק המתקדם, החומר שלהם בתקופה הזאת כבר לא חידש הרבה, ובחלקו סבל משטחיות מוגזמת, במטרה להתאים את עצמו לטעם האמריקני.

הציון הכולל של המארז: 8.5/10

 הוסיפו תגובה

***

 אלבומים מומלצים של ג'נטל ג'ייאנט







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")