רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Gentle Giant - The Missing Piece

Gentle Giant

The Missing Piece

1977 Chryslis Records

UK

(36:29)

Blazemonger.com/gg

ביקורת: אורי ברייטמן

נוסחת הניצחון של ג'נטל ג'ייאנט, שילוב בין טכניקות קלאסיות מתוחכמות ובין רוקנרול אמריקאי, הגיעה למיצוי בשלל אלבומיהם הקודמים. למרות נסיונות חוזרים ונשנים, הם לא הצליחו להחדיר סינגל למצעדים. במאמץ להרחיב את קהל המעריצים של ההרכב, הפיקו את אחד מאלבומיהם הזניחים ביותר, שנפל בין הכיסאות המוסיקליים: מצד אחד, האלבום לא היה אטרקטיבי מספיק כדי להתחרות עם ההרכבים הגדולים של ההארד-רוק והפאנק, ומצד שני, לא תאם את טעמם של חובבי הרוק המתקדם באירופה.


הלהקה ניסתה להגיב אל עליית הפאנק-רוק (Punk-Rock) באמצעות כמה קטעים קצרים וזועמים משלה. אפשר לשמוע את זה, למשל, בקטע השלישי (Betcha thought we couldn't do it) שהוא מוצר הארד-רוק עם אנרגיות פאנקיות מתונות המעביר את המסר המילולי: 'מתערבים איתך שלא חשבת שאנחנו יכולים לעשות את זה'. עם זאת, אפילו בקטע הזה החדיר קרי מיניר 10 שניות תמימות של סולו סינתיסייזר אקסצנטרי, כהרגלו. יש דברים שאי אפשר להרוג, כנראה. בכל זאת, מדובר במוסיקאים שחיו את תור הזהב של הפרוג-רוק.


אי אפשר לומר שזה לא אלבום כיפי, בדרכו העקומה. ה'גרובים' עובדים, הלהקה מנגנת טוב, הצליל נשמע חזק ומהודק. סגנון ההגשה הקולני של דרק שולמן מסתדר היטב עם האנרגיות המאצ'ואיסטיות של יחידת הקצב שולמן-וות'רס. עם זאת, ניכר שקרי מיניר הוא הקורבן המרכזי: בז'אנר הפאנק אין כמעט קלידים. לכן עיקר הפוקוס עובר לגיטרה לסולן.


ריי שולמן, על פי מאמר מאת אלן קינסמן שצורף לדיסק, הסתדר טוב עם השינויים החברתיים-מוסיקליים בסביבתו, ולא התלונן על ההסבה הסגנונית. מיניר, לעומתו, הפך פתאום לסוג של מכונת אקורדים בסיסית. מעמדו של מיניר כקלידן מוביל צנח לדרגת מלווה, בזבוז משווע של מלחין מחונן.


שני הקטעים היחידים שבהם מתגנבת ג'נטל ג'ייאנט הישנה והטובה הם השישי והשביעי. קרי מיניר לוקח את תפקיד הזמר ביצירה המוצלחת 'אז אולד אז יו אר יאנג' (As old as you're young), שבה חוזרים הקווים הפוליפוניים לככב, כולל דיאלוג ווקאלי בטכניקת קונטרה-פונקט טיפוסית. גם ההשפעות הקלאסיות בולטות, לא רק בסולואים אלא גם במבנה הבסיסי של מעברי האקורדים. אבל אפילו כאן, התפניות הסהרוריות והמפתיעות שיצרו אפקט סכיזופרני ומשעשע באלבומים קודמים, נמוגו לחלוטין. המבנה של השיר נותר מסורתי, מתחילתו ועד סופו.


הקטע השביעי והארוך מכולם, 'ממוריז אוף אולד דייז' (Memories of old days), נשמע כמו יצירה שהיתה צריכה להופיע באלבום ת'רי פרנדז (Three Friends) אך לא נכנסה מטעמים של קוצר-זמן: הוא מתמקד במוטיב זכרונות הילדות, ומתאים כמו כפפה לאלבום השלישי של הלהקה. אפילו אפקט של ילדים משחקים בחצר מופיע בדקה הרביעית. רב-שיח מוצלח בין גיטרות אקוסטיות וחשמליות, חלילית מהדהדת, בנייה מרשימה של מיני-סוויטה – כל האלמנטים האהובים על הקהל הפרוגרסיבי מתייצבים בקטע הזה כמו חיילים ביום פקודה, אבל שום דבר לא מפתיע ממש.


בהשוואה לחיפושי הדרך הבתוליים אך המפרכים, גם לאמנים וגם למאזין, של אלבום כמו אקוויירינג דה טייסט (Acquiring The Taste), כאן חברי הלהקה קופאים לגמרי על השמרים. מסתבר שג'נטל ג'ייאנט הצליחה, למרות הכל, להרגיל את מאזיניה למנה קצובה של הרפתקנות מוסיקלית: סוג של חינוך תרבותי. כשהמכורים לא מקבלים את מנת האוונגארד שלהם, הם קצת כועסים.


הקטע השמיני, 'ווינינג' (Winning), שרובו מפהיק למדי (מפהיק = גורם לפיהוקים), מכיל קטע אינסטרומנטלי חביב (תזמון 3:36) שבו הדיאלוג בין הגיטרה לקלידים מעלה געגועים לימים טובים יותר. הקטע התשיעי, 'פור נובודי' (For Nobody) אנרגטי ומהיר, הריפים חביבים וזורמים-היטב, אבל התוצאה הסופית מעט חסרת רגישות, שלא לומר דורסנית. חסר במיוחד תת-פרק פנימי שמאזן את הנימה הכעסנית באמירה מופנמת יותר. התוצאה היא כמעט ארינה-רוק (Arena-Rock), תבשיל כוחני לאצטדיונים בארה"ב. הקטע מתאים יותר ללהקות כמו Rush או דיפ פרפל.

לסיכום, 'דה מיסינג פיס' היא לא בדיוק החתיכה החסירה. האלבום מכיל צד ראשון חלש וצד שני מעניין. התוצאה קצרה ומאכזבת למדי, המעידה על להקה שחוקה, שאיבדה את יצר ההרפתקנות, שינתה את פניה כמעט ללא היכר וירדה מכל נכסיה הייחודיים בדרך העקלקלה אל המיינסטרים שלא קיבל אותה.

הציון: 7/10

 הוסיפו תגובה

***

 אלבומים מומלצים של ג'נטל ג'ייאנט







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")