רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

בבית זכוכית - ג'נטל ג'ייאנט

Gentle Giant

In A Glass House

1973 Vertigo / WWA

2000 Alucard Music

UK

(58:04)

Blazemonger.com/gg

ביקורת: אורי ברייטמן

יותר מדי אנשים לא יודעים שלהקת ג'נטל ג'ייאנט (להלן GG), אחת מלהקות הרוק המתקדם החכמות בהיסטוריה, בכלל הקליטה את האלבום 'אין איי גלאס האוס'. הכל בגלל תקרית עצובה שאירעה לה עם חברת התקליטים: הסניף האמריקני של 'קולומביה' החליט שהאלבום החמישי מכיל חומר 'לא מסחרי', וסירב להוציא אותו בארה"ב, קהל היעד העיקרי של GG ולהקות רבות אחרות. באירופה הוא הצליח לא רע, אבל השוק היה קטן מדי. בארה"ב הוא נמכר כתקליט-ייבוא בלבד, אבל בכמויות קטנות בהרבה ממה שהיה מוכר אם היה מופץ שם כהלכה, כמוצר מקומי במחיר סביר.


'בבית של זכוכית' הוקלט בתקופה שבה היתה הלהקה במסלול המראה הדרגתי, והיתה נחושה לפרוץ בגדול כמו עמיתותיה הפרוגרסיביות. היא השקיעה מאמצים רבים להישמע במיטבה, אבל לא היתה מוכנה לוותר על התיחכום והתעוזה; אחרי הכל, כמה להקות רוק מכניסות סולו ויברפון סוער בשיר הראשון? רק בשנת 2000 יצא האלבום במהדורה סבירה, מטעם הלהקה ובמימונה הישיר, דרך הלייבל 'אלוקרד'. זה זמן טוב מאוד לבחון אותו מקרוב, באיכות משופרת, ובתוספת שני קטעי בונוס.


In a Glass House - עיצוב העטיפה הפנימי
עיצוב העטיפה הפנימי של האלבום


את המוסיקה כתבו ביחד קרי מיניר, דרק שולמן וריי שולמן (כן, הם אחים). האח פיל שולמן, שהיה אחראי על מחלקת כלי הנשיפה, נטש את הלהקה לטובת קריירה בהוראה. העיבודים נותרו דינמיים ותזזיתיים: רגע אחד הם קופצים לכל הכיוונים, רגע שני הם מנמנמים, ורגע שלישי הם מתמרנים בין שינויי משקלים וסולואים בלתי-צפויים שמופיעים ונעלמים בזריזות. חוש ההומור האופייני להם מתאפיין במעברים מהירים בין מצבי רוח מנוגדים. זה לא בגלל שהם באים לזעזע את המאזינים. הם פשוט לא יכולים לעבוד אחרת: שיגרה זה משעמם.


אם באלבום ת'רי פרנדז (Three Friends) היה אפשר לדבר על קונספט דרמטי רציני, כאן קשה לאבחן קו כזה. נדמה כאילו מיניר מנסה לשבור כל מוסכמה אפשרית בכל תיבה. אפשר אפילו לטעון שהלהקה מגחכת על הקלישאות של הרוק המתקדם עצמו, בזמן אמת. בעוד להקה כמו קווין (Queen) הקפידה לרגש את מאזיניה תוך שימוש בפרודיות עליזות, 'הענק העדין' מסרב כאן בתוקף לסחוף את מעריציו אל מערבולת של יצרים בסיסיים. בכל רגע נתון חייב המאזין/צופה להישאר רגוע ועירני אל מול ההתפתחויות הרבות - אלבום תובעני למדי.


שיר-הנושא החותם את האלבום הוא היצירה החזקה ביותר מתוך השש. המתח המוסיקלי בין ריפים בועטים של רוקנרול אמריקני כוחני (עם שירה של דרק שולמן) ובין הקונטרפונקט הקלאסי והביישני (עם שירה של קרי מיניר), מתמצת את גדולת ההרכב באותה תקופה בלתי מתפשרת.


שני קטעי הבונוס, שנוספו במיוחד למהדורה מאוחרת זו, כוללים כמה אילתורים מעולים של הלהקה (ובמיוחד של הגיטריסט גארי גרין) בהופעה חיה בגרמניה. על הבמה הם נשמעים הרבה יותר שמחים ואנרגטיים מבאולפן. מצחיק במיוחד לשמוע את דרק שולמן אומר לקהל 'דנקה שיין' ('תודה רבה', בגרמנית).

לסיכום, רק מאנגליה יכולה לצאת להקה עם חוש הומור כל כך מטורף, אך גם צונן ומנומס. רק מוסיקאים בריטים יכולים לקחת את הבלוז, להפוך אותו לקרקס מעונב שבו הנדריקס ובאך קופצים דרך חישוק בוער, ועדיין להישמע מכובדים כמו לורדים במסיבת קוקטייל. אז אולי 'בבית של זכוכית' נשמע קצת פחות 'קלאסי' מאחרים (כמו 'אוקטופוס' או 'שלושה חברים'), אבל עדיין זהו אלבום טוב מאוד שלא התיישן כלל, גם אחרי שלושים שנה.

הציון: 8.5/10

 הוסיפו תגובה

***

 אלבומים מומלצים של ג'נטל ג'ייאנט







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")