רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Affinity - Haken

Haken

Affinity

2016 Inside Out Music

UK

(61:26)

HakenMusic.com



ביקורת: אורי ברייטמן

24/04/16

אלבומה הרביעי של הייקן, 'אפיניטי', הוא אכזבה צפויה מראש. אחרי ההישג האדיר של 'דה מאונטן', אלבומם עטור-הפרסים מ-2013, היה קשה מאוד להאמין שהשישיה הלונדונית תצליח לשמור על אותה רמה. ואכן, 'אפיניטי' הוא לא אלבום רע, אבל הוא רחוק מלהגיע לאותן פסגות רגשיות ומוסיקליות של קודמו.


קיימת הסכמה כללית שהרצועה הטובה ביותר באלבום היא החמישית: 'דה ארכיטקט'. זהו אפוס הייקני טיפוסי, באורך 15 דקות, שממצה את היכולות הידועות של הלהקה הפרוגרסיבית המשובחת הזו. ב'דה ארכיטקט' קיים שילוב מעניין בין הסגנון ההייקני החדש ובין שנות השמונים של קינג קרימזון, כמו גם השפעות 'לפרוסיות' קלילות, המתבטאות בהופעת האורח הקצרה של סולן להקת לפרוס הנורבגית, מר איינר סולברג הדרמטי.


כל שאר הרצועות באלבום, למרבה הצער, פחות מרשימות. חלקן קצרות מכדי להותיר רושם חזק. חלקן, כמו למשל הרצועה השלישית '1985' באורך של 9 דקות, מציגות חזון מוסיקלי מעניין ברמה הטכנית וההפקתית, אך לא ברמה הרגשית. הרצועה התשיעית המסיימת, 'באונד ביי גרביטי' שבנוי כמו המנון סימפוני, אמנם לא משאירה את המאזין עם תחושה של החמצה עמוקה, אך גם אינה משעשעת, הרפתקנית ומסחררת כמו רוב רגעי 'דה מאונטן' המדהים.




אם יש דבר אחד ש'אפניטי' עושה ממש טוב, זה לשלוח את מעריצי הייקן חזרה אל נפלאות 'דה מאונטן', כדי להעריך שוב ושוב את סגולותיו הנדירות. לא רק ש'דה מאונטן' מרגיש הרבה יותר כמו אלבום של להקה מגובשת וחדורת מוטיבציה, אלא ש'אפיניטי' מצביע על שחיקה מתבקשת, עייפות-חומר שאין יותר טבעי ממנה.

קשה להאשים את הייקן. שנה לאחר 'דה מאונטן', הוציאה הלהקה את האלבום הקצר 'רסטוריישן', בפורמט אי-פי (EP) באורך 34 דקות בלבד. אפילו ב'רסטוריישן', שגם הוא לא היה אלבום טוב יותר מ'דה מאונטן', היתה תחושה שהלהקה שבויה בתוך הנוסחאות שבנתה לעצמה מאז אלבום הבכורה, 'אקווריוס' מ-2010.


'אפיניטי' כנראה יפלג את רוב מעריצי הייקן, שלא קיבלו את 'אלבום השנה' לו ציפו וקיוו בחודשים האחרונים. זאת, למרות כל ההייפ והביקורות המשולהבות של סוקרים פזיזים. בראיונות עם חברי הלהקה לקראת הוצאת האלבום, סיפרו על קונספט של חזרה לשנות ה-80 האבודות. זה מורגש בצורה טובה, כאמור, ברצועה '1985', שמשחזרת את הסאונד האיטייזי המסונתז, תוך הפגנת מיומנות טכנית גבוהה. תופים אלקטרוניים, סינתיים יפניים, סולואים בסגנון אלן הולדסוורת' עם רמזים ל'יס' בתקופת 90125 וכמובן קינג קרימזון בהרכב של 'דיסיפלין', כולל רמזים ליריים. הבעיה בכל זה? זה לא מרגש, זה קר כמו קרח יבש, צליל התופים יוצר ניכור אקוסטי, ולפעמים כל מגמת ה'רטרו' הזו נשמעת כמו בדיחה פרטית.


הייקן עשתה כברת-דרך ארוכה בשנים האחרונות, וככל שהתפרסמה יותר ויותר, שמה דגש חזק על הופעות חיות ובניית קהילת מעריצים בינלאומית (כולל ביקור בישראל). אז נכון, פשוט אי אפשר לומר שב'אפיניטי' הייקן עשתה לעצמה נופש פעיל באולפן; אך בהחלט ייתכן שהזמר רוס ג'נינגס, הקלידן ריצ'רד הנשל, הגיטריסט צ'רלי גריפית', המתופף ריי הרן, הקלידן דייגו טהידה והבסיסט החדש קונר גרין - פשוט החליטו לשנות כיוון, להתאמץ קצת פחות עם הפירוטכניקה ולהתמקד קצת יותר בשירים שקל יותר לבצע על במה.





הליריקה של 'אפיניטי' אפוקליפטית ברובה. קיים עיסוק מסיבי בשאלות של סוף החיים כפי שאנו מכירים אותם, דעיכת כדור הארץ, מותה של השמש מול האנושות שמאבדת את עצמה לדעת. לצד המוטיבים הגלקטיים והחלליים, יש לנו כאן עיסוק מוכר בשאלות של התחדשות אישית, התחזקות לאחר משבר, פירוק מערכות יחסים ומבט אל הנצח.


לראשונה באלבומיה של הייקן, 'אפיניטי' לא מרגיש כמו מכלול שלם. אולי מכיוון שהלהקה נתנה לכל חבר להקה לתרום רצועה משלו, 'אפיניטי' נשמע כמו אסופה אקראית של שירים בלתי-קשורים, ולא כמו קונספט אחיד. אם משווים את זה לאלבום כמו ויז'נס (Visions), למשל, מתקבל הרושם שב-2016 הייקן לא מקפידה על זרימה טבעית מקטע לקטע, אלא בוחרת בגישה אקלקטית יותר, מבוזרת ומנותקת יותר.


שינוי משמעותי נוסף במוסיקה של הייקן הוא ה'טמפו' (tempo), דהיינו מהירות הנגינה. באלבום הבכורה 'אקווריוס' בנתה הייקן אפוסים שאפתניים באיטיות רבה, כך שנתנה למוסיקה לזרום ולהיספג בצורה אורגנית. כאן, ב'אפיניטי', העלתה הלהקה שלושה הילוכים קדימה. זה מורגש במיוחד ברצועה השנייה, 'אינישיאייט', וגם בשמינית, 'דה אנדלס נוט'; שתיהן מציגות פרוג-מטאל מהיר ואינטנסיבי מאוד, מהסוג שקצת מקשה על המאזין לטבוע בתוך עולם מימי של צלילים מלטפים.


ואחרי שנאמרו כל השבחים וההסתייגויות, אנחנו נשארים כאן למעשה עם יצירה וירטואוזית ומבריקה אחת שכנראה תישאר בתודעה: 'דה ארכיטקט'. בכל מבחני התוצאה, ההתלהבות והזיכרון לטווח הארוך, זה האפוס הפרוגרסיבי שלמעשה מצדיק את לידתו של 'אפניטי'. לצרכן ההייקני צפויה הנאה רבה מן האדריכלות של הייקן, למרות שבקטע-הביניים של היצירה הזו קיים שימוש מעצבן-למדי בדגימות של תופים דיגיטליים.

לסיכום, 'אפיניטי' לא ראוי לגביעים ומדליות כמו 'דה מאונטן' של 2013, וזה בסדר גמור. הייקן סיפקו כאן אלבום מהנה בחלקו עם רצועה בולטת אחת, תוך השתעשעות אקראית בצליל הרוק והפרוגרסיב של שנות ה-80. בשורה התחתונה, זהו אלבום-מעבר שמוביל למסקנה אחת: הייקן צריכים זמן לנוח, להרהר, לצבור השראה ולעבוד באיטיות עד האלבום הבא ב-2018.

הציון: 8/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה

***

 אלבומים מומלצים דומים







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")