 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
הייקן מחזירה את הכתר לממלכה המאוחדת. 'דה מאונטן' (ההר), אלבום האולפן השלישי של השישייה הלונדונית הצליח לעקוף בעלייה את רוב האלבומים שיצאו בז'אנר הפרוגרסיבי ב-2013, ולהביס במצעדי הביקורות הרכבים מפורסמים ומנוסים בהרבה. הלהקה הצעירה הזו פרצה באלגנטיות את מגבלות הפרוגרסיב-מטאל, ומתרוצצת כעת בחופשיות במרחבי הפרוג-רוק הקלאסי, תוך הפגנת כישרון ומיומנות יוצאי-דופן.
'דה מאונטן' גובר על מתחריו הרבים בעזרת ארבעה עוגנים משמעותיים: יכולת הלחנה יוצאת מן הכלל של ריצ'רד הנשל (קלידים וגיטרה), אדם בעל מוח וירטואוזי במיוחד; עיבודים עשירים, יצירתיים, בלתי-צפויים ומלאים בפרטים קטנים; הפקה מוסיקלית מושלמת - מיקס ומאסטר דינמיים, בשרניים ומבריקים של ינס בוגרן, הטכנאי השבדי הגדול; ומעל לכל - קונספט לירי שקל לכל אחד להזדהות איתו, בעל התחלה, אמצע וסוף ברורים.
תקציר הקונספט המילולי: החיים הם חלום, ואנחנו צועדים בתוך שביל ארוך כדי להתהוות - להפוך את עצמנו ל'מישהו'. אנו נושאים את מלוא כובד משקלו של כדור הארץ על כתפינו. חשוב לא להקשיב לעצות אחיתופל של נוכלים, שמוכרים לנו זהב של טיפשים. אנו לוקחים על עצמנו אתגרים גדולים, כמו טיפוס על הר גבוה. לעתים אנחנו חוטאים ביומרה, נכשלים כמו איקרוס, ונופלים אל מדבר יבש של חוסר תקווה. משם אנו בונים את עצמנו מחדש, נחושים להגשים את עצמנו יום אחד, למרות אכזבות וצלקות העבר. זה, פחות או יותר, מה שכתוב כאן בליריקס.
להקת הייקן בשווייץ - 18 ספטמבר 2013
מילת המפתח ב'ההר' היא למעשה אחת - גיוון. זה אלבום מאוד מגוון, מכל בחינה אפשרית: כל קטע משקף סיפור אחר במצב רוח ייחודי, מאופיין במבנה חד-פעמי, שואב ממסורת שונה ומתפתח בצורה אחרת. אך גם בתוך כל קטע קיימות אינספור הפתעות פנימיות, מהפכים מהירים, מתנות וירטואוזיות ועיקולים בלתי צפויים. כאן צריך לתת קרדיט מלא למר הנשל, המכונה בקיצור 'הן' (Hen). ניתן לו להסביר את הרעיון בעצמו, מתוך ראיון שנתן בספטמבר 2013 לרגל יציאת האלבום:
דוגמה טובה לגיוון המוסיקלי המפתיע אפשר למצוא בקטע השלישי, 'קקרואץ' קינג' (Cockroach King). זוהי מחווה מרתקת ללהקות אגדיות כמו ג'נטל ג'ייאנט (Gentle Giant) וקווין (Queen), אבל היא לוקחת את המורשת המוסיקלית החשובה שלהן לכיוונים חדשניים, בין השאר לתת-סגנון מטאלי המכונה דג'נט (Djent). התוצאה היא סוג של ד'גנטל דג'איינט (Djentle Djiant), שנובע מתוך חוש הומור בריטי טיפוסי, אבל יוצא מגבולות הקוריוז אל מחוזות וירטואוזיים, מצ'ואיסטיים ורציניים. ה'שיר' המוצלח גם זכה לקליפ מבדר וכאילו-נוסטלגי בכיכובן של חבובות, במהדורה מקוצרת.
'דה מאונטן' גובר על מתחריו הרבים בעזרת ארבעה עוגנים משמעותיים: יכולת הלחנה יוצאת מן הכלל של ריצ'רד הנשל (קלידים וגיטרה), אדם בעל מוח וירטואוזי במיוחד; עיבודים עשירים, יצירתיים, בלתי-צפויים ומלאים בפרטים קטנים; הפקה מוסיקלית מושלמת - מיקס ומאסטר דינמיים, בשרניים ומבריקים של ינס בוגרן, הטכנאי השבדי הגדול; ומעל לכל - קונספט לירי שקל לכל אחד להזדהות איתו, בעל התחלה, אמצע וסוף ברורים.
תקציר הקונספט המילולי: החיים הם חלום, ואנחנו צועדים בתוך שביל ארוך כדי להתהוות - להפוך את עצמנו ל'מישהו'. אנו נושאים את מלוא כובד משקלו של כדור הארץ על כתפינו. חשוב לא להקשיב לעצות אחיתופל של נוכלים, שמוכרים לנו זהב של טיפשים. אנו לוקחים על עצמנו אתגרים גדולים, כמו טיפוס על הר גבוה. לעתים אנחנו חוטאים ביומרה, נכשלים כמו איקרוס, ונופלים אל מדבר יבש של חוסר תקווה. משם אנו בונים את עצמנו מחדש, נחושים להגשים את עצמנו יום אחד, למרות אכזבות וצלקות העבר. זה, פחות או יותר, מה שכתוב כאן בליריקס.
להקת הייקן בשווייץ - 18 ספטמבר 2013
מילת המפתח ב'ההר' היא למעשה אחת - גיוון. זה אלבום מאוד מגוון, מכל בחינה אפשרית: כל קטע משקף סיפור אחר במצב רוח ייחודי, מאופיין במבנה חד-פעמי, שואב ממסורת שונה ומתפתח בצורה אחרת. אך גם בתוך כל קטע קיימות אינספור הפתעות פנימיות, מהפכים מהירים, מתנות וירטואוזיות ועיקולים בלתי צפויים. כאן צריך לתת קרדיט מלא למר הנשל, המכונה בקיצור 'הן' (Hen). ניתן לו להסביר את הרעיון בעצמו, מתוך ראיון שנתן בספטמבר 2013 לרגל יציאת האלבום:
"איזון הוא מרכיב קריטי במוזיקה שלנו. אני מרגיש שזה מאוד חשוב לא להפציץ את המאזין עם יותר מדי מוסיקה שיש לה אותו מרקם או רגש, אחרת הדברים יכולים להכביד על המאזינים. כשאני כותב מוסיקה, אני אוהב לחשוב על כל שיר כמסע בנוף של צלילים, ומנסה לכלול מגוון של צבעים ומצבי רוח כדי לייצג את זה. כמאזין, אני אוהב לשמוע שירים עם פיתולים ו'טוויסטים' עם תחושה דרמטית וגדולה מחיים".
דוגמה טובה לגיוון המוסיקלי המפתיע אפשר למצוא בקטע השלישי, 'קקרואץ' קינג' (Cockroach King). זוהי מחווה מרתקת ללהקות אגדיות כמו ג'נטל ג'ייאנט (Gentle Giant) וקווין (Queen), אבל היא לוקחת את המורשת המוסיקלית החשובה שלהן לכיוונים חדשניים, בין השאר לתת-סגנון מטאלי המכונה דג'נט (Djent). התוצאה היא סוג של ד'גנטל דג'איינט (Djentle Djiant), שנובע מתוך חוש הומור בריטי טיפוסי, אבל יוצא מגבולות הקוריוז אל מחוזות וירטואוזיים, מצ'ואיסטיים ורציניים. ה'שיר' המוצלח גם זכה לקליפ מבדר וכאילו-נוסטלגי בכיכובן של חבובות, במהדורה מקוצרת.
כרגיל אצל הייקן (ולא 'האקן' כפי שנהוג לחשוב - זו לא להקה גרמנית), הפרוג המסורתי והפרוג-מטאל שלהם זוכה להרחבה סימפונית אדירה בעזרת השפעות קולנועיות מבורכות: מלחיני פסקולים דגולים כמו ג'ון ויליאמס (מלחמת הכוכבים), האוורד שור (שר הטבעות), ברנרד הרמן (היצ'קוק) והנס זימר (אינספשן ('התחלה'), האביר האפל וכו'). לשיא הבומבסטיות התזמורתית מעפיל הקטע התשיעי והאחרון: המתופף של הייקן, ריי הרן, הוא גם נגן טובה (כלי נשיפה גדול; באנגלית: Tuba) - הוא גייס את חבריו לתזמורת כדי ליצור 'סוללת טובות', המפיקה קליימקס הוליוודי קולוסאלי בסוף האלבום.
שני האפוסים הגדולים באלבום הם הקטע ה-6 ('נופל בחזרה לכדור הארץ') וה-8 ('פראידוליה'). שניהם עוברים את מחסום 10 הדקות, אבל אי אפשר לומר שהם 'מוקד' האלבום. ההיפך הוא הנכון: באלבום מרתק ומגוון כמו זה, קשה להבחין בין האפוסים הפרוגרסיביים באופן מובהק, ובין 'השירים הרגילים' שאמורים להימצא ביניהם. אצל הייקן אין 'פילרים', אין מריחות, אין סולואים אינסופיים ואין סינגלים ריקים מתוכן. ועדיין, אפשר לומר שהמערבולות העמוקות ביותר ממוקמות בקטע 6 ו-8. הדיסק יצא גם בגרסה מורחבת, ארוכה ב-7 דקות, עם שני בונוסים חביבים שאינם הכרחיים.
המאזין הישראלי אולי ימצא עניין מיוחד ב'פראידוליה', הקטע התשיעי, שלמעשה מתרחש במדבר שומם. הבחירה המוסיקלית של הייקן היא להשתמש בהרמוניות מזרח-תיכוניות, לפחות בחלק הפותח של היצירה. הייקן עוברת כאן דרך הטריטוריה האוריינטלית של אורפנד לנד, דרים ת'יאטר ואפילו מייראת' (Myrath) הטוניסאית. מעבר לגיטרת הבוזוקי שריצ'רד הנשל קנה באתונה, ותוף הדרבוקה הצפוי, הייקן ממזגת בקלילות יתרה בין חצאי-טונים, מקהלות ליטורגיות, צעד תימני ות'ראש-מטאל - טריק לא פשוט הדורש וירטואוזיות נדירה, שרבים נכשלו בהשלמתו.
בהשוואה לשני אלבומיה הקודמים של הייקן, אפשר לומר ש'מאונטן' נהנה מכל העולמות: הוא לא איטי ומעייף כמו אלבום הבכורה (אקווריוס), וגם הקונספט שלו, שנכתב על ידי כל חברי הלהקה במשותף, הרבה יותר אנושי ומרגש בהשוואה לסיפור הרעוע והסבוך שכתב ג'נינגס לבדו עבור האלבום השני (ויז'נס). המלודיות עדיין במרכז, אבל הן מתוגברות בהרבה יותר ביצים, קצב מהיר ואנרגיה של להקה שרוצה להוכיח את עצמה. מייק פורטנוי (מתופף דרים ת'יאטר לשעבר) הכתיר את 'ההר' כאלבום השנה, ואפילו ג'ורדן רודס (קלידן דרים ת'יאטר) הודה בראיון שזה האלבום האהוב עליו ביותר ב-2013.
ניכר גם שיפור במיקס של ערוצי התופים, מה שהופך את האלבום כולו לחוויה הרבה יותר מענגת ומתגמלת. הבסיסט המוכשר טום מקלין זוכה לכמה רגעי-עדנה אחרונים, בין השאר גם על בס-מגע שנשמע כמו צ'פמן סטיק. מקלין מעניק השפעות ג'אזיות, פיוז'ניות ופ'אנקיות לאלבום - תרומה חשובה שהופכת את הסאונד הכולל קליל יותר, מרחף וזריז. חבל שהוא עזב את הייקן, חודש לאחר הירידה מן 'ההר'.
ברוק המתקדם המודרני לא חסרות להקות שמנסות להישמע כמו טוב כמו הייקן. רק אנסמבלים מעטים מגשימים את המטרות האמנותיות שהוצבו ב'דה מאונטן'. אין חוליה חלשה בין חברי הסיירת האלפיניסטית הזאת, שמציגה לראווה שני גיטריסטים ושני קלידנים (ריצ'רד הנשל עושה את שני התפקידים לסירוגין, כדי לעבות את הסאונד שלהם). הזמר המוביל, רוס ג'נינגס, רק משתפר ומתבגר מאלבום לאלבום. בגלל המורכבות והעושר של המוסיקה המוקלטת, נראה שהייקן מתקשה כעת (ותתקשה בעתיד) לממש את החזון המוסיקלי המלא שלה בהופעות חיות. במילים פשוטות: באלבום הכל נשמע מושלם - אך במועדון מאולתר, עם סאונד מטושטש וזיופים קלים, זה לא זה.
שני האפוסים הגדולים באלבום הם הקטע ה-6 ('נופל בחזרה לכדור הארץ') וה-8 ('פראידוליה'). שניהם עוברים את מחסום 10 הדקות, אבל אי אפשר לומר שהם 'מוקד' האלבום. ההיפך הוא הנכון: באלבום מרתק ומגוון כמו זה, קשה להבחין בין האפוסים הפרוגרסיביים באופן מובהק, ובין 'השירים הרגילים' שאמורים להימצא ביניהם. אצל הייקן אין 'פילרים', אין מריחות, אין סולואים אינסופיים ואין סינגלים ריקים מתוכן. ועדיין, אפשר לומר שהמערבולות העמוקות ביותר ממוקמות בקטע 6 ו-8. הדיסק יצא גם בגרסה מורחבת, ארוכה ב-7 דקות, עם שני בונוסים חביבים שאינם הכרחיים.
המאזין הישראלי אולי ימצא עניין מיוחד ב'פראידוליה', הקטע התשיעי, שלמעשה מתרחש במדבר שומם. הבחירה המוסיקלית של הייקן היא להשתמש בהרמוניות מזרח-תיכוניות, לפחות בחלק הפותח של היצירה. הייקן עוברת כאן דרך הטריטוריה האוריינטלית של אורפנד לנד, דרים ת'יאטר ואפילו מייראת' (Myrath) הטוניסאית. מעבר לגיטרת הבוזוקי שריצ'רד הנשל קנה באתונה, ותוף הדרבוקה הצפוי, הייקן ממזגת בקלילות יתרה בין חצאי-טונים, מקהלות ליטורגיות, צעד תימני ות'ראש-מטאל - טריק לא פשוט הדורש וירטואוזיות נדירה, שרבים נכשלו בהשלמתו.
בהשוואה לשני אלבומיה הקודמים של הייקן, אפשר לומר ש'מאונטן' נהנה מכל העולמות: הוא לא איטי ומעייף כמו אלבום הבכורה (אקווריוס), וגם הקונספט שלו, שנכתב על ידי כל חברי הלהקה במשותף, הרבה יותר אנושי ומרגש בהשוואה לסיפור הרעוע והסבוך שכתב ג'נינגס לבדו עבור האלבום השני (ויז'נס). המלודיות עדיין במרכז, אבל הן מתוגברות בהרבה יותר ביצים, קצב מהיר ואנרגיה של להקה שרוצה להוכיח את עצמה. מייק פורטנוי (מתופף דרים ת'יאטר לשעבר) הכתיר את 'ההר' כאלבום השנה, ואפילו ג'ורדן רודס (קלידן דרים ת'יאטר) הודה בראיון שזה האלבום האהוב עליו ביותר ב-2013.
ניכר גם שיפור במיקס של ערוצי התופים, מה שהופך את האלבום כולו לחוויה הרבה יותר מענגת ומתגמלת. הבסיסט המוכשר טום מקלין זוכה לכמה רגעי-עדנה אחרונים, בין השאר גם על בס-מגע שנשמע כמו צ'פמן סטיק. מקלין מעניק השפעות ג'אזיות, פיוז'ניות ופ'אנקיות לאלבום - תרומה חשובה שהופכת את הסאונד הכולל קליל יותר, מרחף וזריז. חבל שהוא עזב את הייקן, חודש לאחר הירידה מן 'ההר'.
ברוק המתקדם המודרני לא חסרות להקות שמנסות להישמע כמו טוב כמו הייקן. רק אנסמבלים מעטים מגשימים את המטרות האמנותיות שהוצבו ב'דה מאונטן'. אין חוליה חלשה בין חברי הסיירת האלפיניסטית הזאת, שמציגה לראווה שני גיטריסטים ושני קלידנים (ריצ'רד הנשל עושה את שני התפקידים לסירוגין, כדי לעבות את הסאונד שלהם). הזמר המוביל, רוס ג'נינגס, רק משתפר ומתבגר מאלבום לאלבום. בגלל המורכבות והעושר של המוסיקה המוקלטת, נראה שהייקן מתקשה כעת (ותתקשה בעתיד) לממש את החזון המוסיקלי המלא שלה בהופעות חיות. במילים פשוטות: באלבום הכל נשמע מושלם - אך במועדון מאולתר, עם סאונד מטושטש וזיופים קלים, זה לא זה.
לסיכום, 'דה מאונטיין' הוא אלבום הרוק המתקדם הבולט של 2013. זו יצירה פילוסופית סוחפת, שאינה פונה בהכרח לחובבי פרוג-מטאל מסורתי, ויכולה להכניס כל אדם סקרן אל עולם הפרוג העדכני. אבל מעבר לכך - זה אלבום מרתק ('מדביק לכיסא' הוא תיאור מדויק יותר), מלודי, מהפנט לפרקים, וירטואוזי, רב-גוני, דרמטי, קצבי, עמוס בתהפוכות סגנוניות ותרגילי אקרובטיקה הררית בשטח בנוי שימנעו מכם להשתעמם, להירדם, לגלות אדישות או לדלג לקטע הבא.
הציון: 9/10
|
עוד המלצות על הייקן ודומותיה
 האלבום הקודם של הייקן - וי'זנס מ-2011 |
 אלבום הבכורה של הייקן - אקווריוס - 2010 |
 אנימלס אז לידרס - ווייטלס עוד אלבום דג'נט וירטואוזי |
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")