רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Hatfield and the North

Hatfield and the North

Hatfield and the North

1974 Virgin Records

UK

(54:12)

ויקיפדיה



ביקורת: אורי ברייטמן

01/11/2014

אלבום הבכורה של הטפילד אנד דה נורת', שיצא לאור במארס 1974 לאחר 4 חודשי הקלטה מאומצים, הוא אלבום-חובה לכל מי שמעוניין להכיר את סגנון ה'קנטרברי' הבריטי. המילה 'חובה' נזרקת לאוויר בקלות, אבל כאן היא נאמרת במלוא הרצינות והאיפוק: זה לא רק אלבום מוערך שנחשב אבן-דרך בהיסטוריה של הז'אנר, אלא אלבום שאפשר לאהוב במשך עשרות שנים. הוא פשוט כל כך חביב, שנון ומעניין - שהוא בלתי-מאיס.


זהו אלבום רוק מתקדם שאפתני ומושקע שרק מעמיד פני בלתי-יומרני, צנוע ואף אומלל. הוא אירוני בלי להיות ציני, מצחיק מאוד ולעתים פילוסופי ומטופש בעת ובעונה אחת. הוא חורפי, מנומנם ומתכרבל - אבל הוא גם מתוחכם ביותר, חריף וחרוץ בלי להפגין זיעה פומבית. יש בו וירטואוזיות רבה, אבל היא מהסוג המערב-אירופאי המופנם והעדין.


הטפילד היא הרכב איזוטרי ופרובינציאלי, אבל השפיע על מוסיקאים רבים באנגליה, במערב-אירופה ומחוצה לה. אצלנו, יוני רכטר הוא ללא ספק אחד המושפעים מהסגנון, כמו גם להקת סימפוזיון הישראלית. הטפילד, סוג של 'קרוואן למתקדמים', מעולם לא חדרה למצעדים או זכתה לחשיפה מיוחדת. היא איכשהו שרדה שנתיים, הוציאה שני אלבומים נהדרים והתפרקה מתוך ייאוש כלכלי מוחלט.


הטפילד אנד דה נורת' בשנת 1975
הטפילד אנד דה נורת' בשנת 1975; מימין: ריצ'רד סינקלייר, פיפ פייל, פיל מילר, דייב סטיוארט


כל חברי הטפילד הגיעו מלהקות מבוססות, כדי ליצור סופר-גרופ שאיננו מתייחס לעצמו כסופר-גרופ: פיל מילר (גיטרה) הוא יוצא מאצ'ינג מול, להקתו של רוברט וואייט לאחר שפוטר מסופט מאשין; המתופף פיפ פייל (1950-2006) היה בוגר מכללת גונג; ריצ'רד סינקלייר, סולן ובסיסט, הוא ממייסדי קרוואן; דייב סטיוארט, קלידן וירטואוזי ומלחין פורה, כבר צבר קילומטראז' עם אג (Egg) ועם קאהן (Khan). הם החלו לכתוב ולהופיע כבר ביולי 1972, אבל רק לאחר שעזב הקלידן דייב סינקלייר (אחיו של ריצ'רד) והגיע סטיוארט, התייצב ההרכב.


כל ההטפילדים אהבו ג'אז ולא רצו לעשות רוק רגיל, בטח לא כזה שמתבסס על בלוז. דייב סטיוארט, שכתב כמחצית מלחני האלבום, שילב גם את השכלתו הקלאסית. הקוורטט חתם ביוני 73' עם חברת התקליטים ורג'ן (Virgin) ובילה עשרות שעות באולפני 'מאנור' היקרים, שעלויות השימוש בהם יצרו חוב כספי כבד, שנדרשו 30 שנה רק כדי להיפטר ממנו. הם באמת לקחו כאן זמן שלא הוענק להם, ונתנו הרבה מעבר ממה שהיה להם בכיס.


רוברט ווייאט התארח באלבום לרצועה מקסימה אחת (מס' 4), 'קאליקס' (Calyx) אותה הקליט לפני התאונה שהפכה אותו לנכה; הוא מפליא בשירה תוך שימוש נכון בקולו המרגיע והנעים, בסגנון סקאט ג'אזי (ללא מילים). דידייה מאלרב (הצרפתי מלהקת 'גונג', עמיתו של פיפ פייל) תרם סולו סקסופון ברצועה מס' 7. שלישיית ה'נורת'ס' (אמנדה פרסונס, ברברה גסקין, אן רוזנבטל), מקהלה מאולתרת שהוקמה לצורך הפרוייקט, סיפקה ביצוע מצוין לתפקידים ווקאליים פוליפוניים שנכתבו ביד-האמן של סטיוארט.


השם השטותי והמוזר של ההרכב לקוח משלטי-תנועה מחוץ לכבישי לונדון, המכוונים לנתיבי A1 המובילים לעיר הקטנה האטפילד (Hatfield), כ-20 מייל צפונית ללונדון. הגישה הנון-סנסית לנושא השמות חלה גם על כל כותרות הקטעים, המבוססים על בדיחות פנימיות, משחקי מילים בריטיים טיפוסיים, משפטים משעשעים של ילדים וחיבור אקראי של מילים. ההטפילדים ביטאו זלזול עמוק בטקסטים תיאטרליים, אך לקחו את המוסיקה שלהם ברצינות, כל עוד יש בה הומור עצמי.




קולו של ריצ'רד סינקלייר מתייג את האלבום במחנה הרגוע והנעים של להקת קרוואן, והטקסטים ספוגים ב'בריטיות' טיפוסית. המילה 'תה', למשל (המשקה החמים ההוא), מוזכרת 7 פעמים בליריקה: בפעם הראשונה, משתוקק סינקלייר לשתות תה בים (tea in the sea); בשנייה ובשלישית, הוא מודה לכל האימהות שהכינו להם תה ומקווה שהמאזין יהנה מהמוסיקה תוך שהוא שותה את התה שלו.


האיזכור הרביעי באלבום מדבר על 'מגש תה בשמיים', התייחסות ברורה ללהקת גונג והאלבום המפורסם 'פליינג טיפוט' (Flying Teapot) שיצא כמה חודשים קודם לכן (מאי 73); גונג והטפילד הופיעו יחד פעמים רבות על אותה במה. בסינגל 'בואו נאכל ממש מהר', שצורף כבונוס הראשון לדיסק, מנסה סינקלייר לשווק את עצמו והמוסיקה שלו כ'מזינים', ומשכנע את המאזין לנסות אותו בארוחת התה שלו. בסינגל השני, 'פיטר סטוק עושה אמבטיה', מזכיר פיפ פייל את אשתו פאמלה, המכינה כוסות תה ומכבסת בגדים.


האלבום הוא פאזל מוסיקלי של רעיונות ומסעות המתחברים זה לזה בצורה אסוציאטיבית, כמו קולאז' מונטי-פייטוני שרירותי וקופצני. לכל קטע צבע ייחודי משלו, כאשר מורגשת נטייה לנסות ולאזן אילתורים ג'אזיים חופשיים ומוסיקה אינסטרומנטלית 'ליברלית' עם תבניות פרוג-רוקיות מסודרות יותר, הכוללות גם מילים מושרות. הרצועה החמישית, 'הבן של אין מקום כמו הומרטון', היא היצירה המרכזית במחצית הראשונה של האלבום, ומזקקת את כל היופי ההטפילדי ל-10 דקות.


רוב הזמן, לא ניתן לחזות לאן המוסיקה תתפתח - תכונה שאמנם הקטינה את מכירות האלבום, אך הגדילה את ההערכה להרכב מצד קולגות ומאזינים אניני-טעם; באחד הקטעים, למשל, מצלצל פעמון של טלפון-חוגה, סינקלייר עונה לו ושומע כמה אנשים שרים את אחת המלודיות בשיר, דרך הטלפון. צד א' של תקליט הויניל מסתיים בקהל מתפקע מצחוק; צד ב' נפתח בהכרזה מונטי-פייטונית, במבטא מגוחך: "ועכשיו - הטפילד אנד דה נורת'". הטקסטים מלאי האירוניה מפגינים ספקנות מכוחן של מילים להשפיע, ונראה כאילו ההטפילדים כפו על עצמם לשלב ליריקה מסיבות של הישרדות כלכלית גרידא.


הרצועה שבה מורגשת ההשפעה ה'גונגית' בצורה הבולטת ביותר היא התשיעית ('שייבינג איז בורינג'): ריף אוסטינטו מהיר מוביל את ההקלטה לכיוונים פסיכדליים מבעבעים, אך נקטע בברוטאליות לטובת מה שנראה כמו פארודיה על האלבום פרג'ייל של יס (יצא בתחילת 72'); נשמעים צעדי נעליו של אדם המתרוצץ בפרוזדור ופותח דלתות מוסיקליות שונות, עד שסולו גיטרה המלווה בקלידים פורץ פנימה, ממש בסגנון של פרוייקט קאהן (Khan) עם סטיב הילאג', שנה קודם (1972).


ההשוואה בין אלבום הבכורה של הטפילד אנד דה נורת' ובין 'רוטרס קלאב' שבא אחריו (1975), לא קלה. 'רוטרס' קצת יותר קל לעיכול, קצת יותר מהודק. אם הראשון הוא מסע דילוגים חסר-בושה בין נקודות שונות בתכלית, השני הוא כבר 'אלבום' במובן המסורתי של המושג. 'רוטרס קלאב' מבליט את נקודות החוזקה של ההרכב (השיא הוא ביצירה 'מאמפס' בת 20 הדקות), אך פחות נועז ומפתיע. הראשון מתאים יותר לאוהבי-סיכון, השני מעיד על בגרות אך גם על פשרה מסוימת. בכל מקרה, בלתי אפשרי להתעלם מן השני (שהונצח בספר וסדרה שנקראו על שמו), כפי שזה לא נכון להסתפק רק בו ולשכוח את ה'סלף-טייטלד' שקדם לו.


לאחר פירוקה של הטפילד אנד דה נורת', המשיכו החברים בלי ריצ'רד סינקלר אל הרכב יצירתי לא פחות, תחת השם הממלכתי נשיונל הלת' (כן, כמו 'בריאות לאומית': National Health). גם להקה משובחת זו, שרוב המוסיקה שלה היתה אינסטרומנטלית, התפרקה די מהר. אך היא הספיקה להוציא אלבום בכורה ב-1977, אלבום שני ב-1978 ואלבום-מחווה ב-1982 לאחד המייסדים, אלן גואן, שנפטר מלוקמיה ב-1981.

לסיכום, אלבום הבכורה של הטפילד אנד דה נורת' הוא אחד האלבומים החיוניים, המבריקים והחשובים ביותר של תחילת שנות ה-70 בבריטניה. מבחן ההאזנות החוזרות הופך אותו ל'חבר-לחיים', מהסוג הבלתי-מאיים שמעורר מחשבה אך לא בא לפגוע או להעליב. הוא מצחיק, שנון, בלתי צפוי לגמרי, מתוק ומקסים, צנוע ומופרע בעת ובעונה אחת. למרות שהוא חוסה בצילו של האלבום השני והמפורסם-יותר ('רוטרס קלאב'), מגיעים לו כל הסופרלטיבים האפשריים.

הציון: 9/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על האלבום של הטפילד

***

 עוד ביקורות על אלבומי קנטרברי חשובים



איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il