"אמנות איננה מראה, אלא פטיש". זה אמנם נשמע יותר טוב באנגלית (Mirror/Hammer), אבל בהחלט הולם את אלבומה השני של להקת 'הנרי קאו'. זו אחת הלהקות היותר-קשות לעיכול בעולם הרוק המתקדם: תערובת של מוסיקה מורכבת וטקסטים רדיקליים איננה מבטיחה מכירות טובות, ולכן נותר רק לתהות אם היה זה אומץ, או שמא רשלנות, שבגללה העניקה חברת ורג'ן הבריטית אולפן ללהקה במשך חודשיים, כדי שתוכל להקליט את 'בשבחי הלמידה'.

 

בניגוד לשני אלבומיה הקודמים מהשנים 1973-1974, שנגעו בג'אז ובפיוז'ן אינסטרומנטלי, כאן שינתה 'הנרי קאו' את הכיוון האמנותי שלה. ראשית, ההרכב 'בלע' לתוכו הרכב נוסף בשם 'סלאפ האפי' (Slap Happy) על כל צוותו.

 

כך הצטרפו אל הצוות הקיים [פרד פרית': גיטרות וכינור, טים הודג'קינסון: אורגן וקלרינט, ג'ון גריווס: באס ופסנתר, כריס קאטלר: תופים ופסנתר, לינדסי קופר: באסון ואבוב] שלושה חברים חדשים [דאגמר קראוזה: שירה, אנת'וני מור: פסנתר, פיטר בלגוואד: גיטרה וקלווינט]. שנית, הפעם נגע ההרכב המורחב באוונגארד סימפוני, עם מטרות פוליטיות מוצהרות.

 

הגרב האדומה על העטיפה מסגירה את הזיהוי האידיאולוגי. צריך לזכור ששורשיו של הסוציאליזם נטועים עמוק מאוד באנגליה, ולכן הוא חדר היטב גם לתעשיית המוסיקה ולרוקנרול.

 

אומרים שאם קשה באימונים, קל בקרב; באותה צורה, קשה להאזין ל'הנרי קאו', אבל אם מתמודדים באומץ עם המוסיקה שלהם, קל מאוד להתמודד כמעט עם כל אלבום אחר בעולם. קצת כמו בעקרון-היסוד של הדת הנוצרית, צריך לסבול כדי להנות בסוף הדרך. חדירה לעומקה של היצירה מגלה עולמות שלמים של ניכור, סבל ומכאוב; אך בסופה מתוגמל המאזין בסוג של סיפוק משונה.

 

הנרי קאו, כמו להקות אחרות בתנועת רוק באופוזיציה, תוקפים נואשות את המצב החברתי הקיים. בטקסטים שנשמעים לעתים כמו מניפסטים קומוניסטיים, הם מסרבים להתמודד עם המציאות כפי שהיא. בעזרת הפטיש ששמו 'אמנות' הם מנסים לעורר מחשבה, לנתץ דעות קדומות ולשנות את מצבו של האדם מן היסוד. זו יומרה בלתי-נסבלת, כמעט מיותרת, אבל מכיוון ש'הנרי קאו' היא לא מפלגה אלא קובץ מוסיקאים, מותר לה להתבטא ולומר את אשר על ליבה.

 

הקטע השני, למשל, "לחיות בליבה של החיה" (16 דקות), דרמטי ואפקטיבי. המוסיקה עשויה היטב ואף קליטה, למרות מספר מעברים דיסוננטיים וקווים אנטי-מלודיים מפתיעים. הוא מאתגר, מסרב להיות מלוטש וסגור. המסרים שהוא מעביר נשמעים כנים ומרגשים. לעומת זאת, הקטע שבא אחריו, "ההתחלה: התהלוכה הארוכה" (6 דקות), בלתי-נגיש לחלוטין. ושוב, הקטע שבא אחריו, "יפהפה כמו הירח, נורא כמו צבא עם דגלים" (7 דקות), מקסים ומפחיד בו-זמנית.

 

הנרי קאו ניסו, בקטעים המופשטים, לתאר מציאות תעשייתית מנוכרת, שבה מפעל מתכתי מייצר הוויה בלתי נסבלת; אבל התוצאה הסופית, שילוב קשה בין ג'אז חופשי ו'נויז', חורגת מגבולות המוסיקה אל עבר הרעש הסתמי, במיוחד בגלל אורכו המוגזם של הקטע. ניתן היה להשיג אותו אפקט ב-40 שניות. מפיק מוסיקלי שפוי היה זורק את הקטע השלישי והחמישי אל רצפת חדר העריכה. ללהקה לא היה מפיק מוסיקלי. היא עשתה כל מה שרצתה.

 

האלבום כולו נע בין אנרכיזם אוונגארדי לבין יופי מפעים. רגע אחד הם מכים באוזניים בלי לחשוב על התוצאות, ורגע אחר הם יוצרים מוסיקה אסתטית ורעננה. הפער העצום בין הקטעים מקומם לעתים, אך גם מעורר כבוד; זאת כיוון ש'הנרי קאו' לא נותנים לעצמם הנחות.

 

הם מן הסתם ידעו שהמוסיקה שהם עושים עשויה ליצור חיץ בינם ובין הציבור. במילים אחרות, זו מוסיקה כמעט ללא קהל, ו/או אמנות בלבושה הקיצוני ביותר. לכן חשוב לציין כי הטריו 'ארט ברז' (Art Bears), שהוקם לאחר מותה של 'הנרי קאו' והורכב מקאטלר/פרית'/קראוזה, הפיק את הלקחים הנדרשים והקליט מוסיקה לא פחות אפקטיבית, אך גם אזינה יותר.

לסיכום, 'הנרי קאו' אולי מנצחים כאן בקרב - אבל כמעט מפסידים במלחמה כולה: הם מצליחים להגשים חזון אמנותי קודר ומושלם, אך שילמו מחיר יקר בתביעתם המוגזמת מן המאזין הסובלני ביותר. מכיוון שקשה לעשות מהפיכה בלי מהפכנים, סביר להניח שיש כאן כישלון פוליטי מתוכנן-מראש, או שמא חרקירי. מבחינה מוסיקלית טהורה, האלבום מכיל בתוכו מספר פנינים והברקות, שערכן רב.

הציון: 8/10

 עוד ביקורות על אלבומי רוק באופוזיציה