 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
איאן אנדרסון הוציא ב-2 באפריל 2012 את אלבום ההמשך לקלאסיקה של ג'טרו טאל, 'תיק אז א בריק' משנת 1972. זהו פרויקט-סולו של אנדרסון, כי ג'טרו טאל כבר לא קיימת עוד, כלהקה אמיתית שמקליטה ומופיעה. הגיטריסט הוותיק מרטין באר לא הוזמן להשתתף בפרויקט, ואת מקומו מחליף פלוריאן אופל הצעיר-יחסית, שעובד מספר שנים עם אנדרסון. הקלידן ג'ון אוהרה מלווה את איאן כבר זמן רב, כמו גם הבסיסט דיויד גודייר. המתופף סקוט האמונד הוא תוספת חדשה לגמרי לחבורת השכירים של אנדרסון, שאינה מתיימרת להיות דמוקרטיה.
ההשוואה בין האלבום מ-1972 ובין האלבום מ-2012 היא קשה ובעייתית בכל היבט. ג'טרו טאל של תחילת שנות השבעים היא בוודאי לא אנדרסון המבוגר של היום. האלבום המקורי היה פארודיה על אלבומי קונספט, שיצרה דמות של משורר צעיר מאוד, ביישן וממושקף, בשם ג'רלד בוסטוק. האלבום החדש מנסה לעקוב אחרי צעדיו של אותו בוסטוק אלמוני, ומשרטט מספר תסריטים אפשריים לקורות חייו. בפועל, משתמש אנדרסון בדמותו של בוסטוק כתירוץ להביע את דעתו על מצבה של החברה כיום, ומתייחס למגוון נושאים אקטואליים.
הרעיון להוציא אלבום-המשך לא נולד במקרה: היצירה המקורית מ-1972 חוגגת 40 שנים להיוולדה ב-2012, ומר אנדרסון החליט לצאת לסיבוב הופעות שיקדם שלושה דברים במקביל: 1) קריירת הסולו שלו, שלמעשה מחליפה את ג'טרו טאל, שאינה קיימת עוד, כאמור; 2) הגרסה המחודשת של האלבום הישן, עם כל הרימסטרים והבונוסים המתלווים לפרויקט כזה; 3) האלבום החדש, שמאפשר לאנדרסון להעלות מופע קונספטואלי באורך מלא, בו מבוצעים שני האלבומים בזה אחר זה.
אין ספק שאנדרסון לקח על עצמו משימה קשה, כיוון שמעריצי ג'טרו טאל לא יהיו סלחניים כאשר בנסיון לרכוב על המוניטין של יצירת מופת אהובה כל כך. ועדיין, אנדרסון עצמו בוודאי מודע לעובדה שהשימוש במותג TAAB, כפי שהוא עצמו מכנה את כותרת האלבום בקיצור, אינו יכול להיות קל-דעת. כל יוזמה שתנצל את המשיכה המסחרית של צרכני ג'טרל טאל אל השם TAAB צריכה לקיים את ההבטחה שטמונה במותג הפרוגרסיבי האגדי.
לרוע המזל, במבחן הקונספטואלי (הרעיון) ובמבחן המוסיקלי (האוזניים שלנו), אנדרסון נכשל פעמיים. מבחינה רעיונית, האלבום החדש מבוסס על 'מה היה קורה אילו' (What-if), ולא על מה שקורה בפועל. מי שרוצה ליצור אלבום קונספט מעניין, צריך ליצור עלילה מושכת, ולא עיסוק תיאורטי בדברים שאולי התרחשו ואולי לא. זו אולי החולשה הגדולה ביותר של האלבום: כשיש יותר מדי גיבורים, אין אף גיבור להזדהות איתו.
לאורך כל 52 דקותיו של האלבום, אנדרסון לא מצליח לשרטט דמות אמינה שיוצרת עניין, כיוון שהוא עסוק מדי בבריאת גרסאות שונות ומשונות של אנשים שונים בעלי אותו שם: ג'רלד הבנקאי המושחת שהיה מעורב בסקנדל המשכנתאות והפסיד את הונו; ג'רלד הכוהן הדתי שמנהל מקהלה וחי מאיסוף תרומות מביש; ג'רלד איש הצבא שראה יותר מדי מוות בעירק; ג'רלד הסוחר הבריטי הזעיר שהחמיץ את חייו בחנותו המשמימה; ג'רלד ההומלס, שעבר התעללות מינית בילדותו וחי בחרפה, עד שניצל בזכות נדיבותו של איש זר. מרוב ג'רלדים, לא רואים את השירים שביער.
גם מבחינה מוסיקלית, אנדרסון נכשל עם TAAB2: ראשית, הוא משתמש בסאונד של 1972 כדי להביא סיפור שמתרחש ב-2012. זו טעות לכתוב עיבודים שמרניים עם אורגן האמונד, חליל-צד והסאונד האנלוגי והנאיבי של פעם, כאשר מנסים לגולל את סיפורה של אנגליה בימינו. סטיבן וילסון אמנם היה אחראי על המיקס והמאסטר, אבל הוא קיבל הוראות ברורות - לא להפוך את האלבום למודרני. לכן נשארנו עם הפקה מיושנת, שלא מחדשת דבר.
שנית, וחשוב מכך, הלחנים אינם מספיק משכנעים או מקוריים, וחלקם 'משאילים' יותר מדי מוטיבים מהקריירה של ג'טרו טאל. ניכר שאנדרסון, כמלחין, לא מאזין למוסיקה עכשווית, או למוסיקה מודרנית בכלל. ייתכן שאנדרסון, למרות הכל, זקוק למוסיקאי נוסף שייתן לו 'קונטרה', יסייע בהלחנה ולא רק בעיבודים. לאנדרסון יש יותר מדי שכירי-חרב פסיביים כמו ג'ון אוהרה, ופחות מדי מוסיקאים אמיתיים שיידעו להבריק, להפתיע ולחדש.
איאן ואנדרסון ולהקתו, 2012
מימין לשמאל: סקוט האמונד (תופים), ג'ון גודייר (בס), איאן אנדרסון (למטה), ג'ון אוהרה (קלידים), פלוריאן אופל (גיטרה)
שלישית, הביצועים של ההרכב החדש לוקים בחסר, הם ממושמעים מדי, חסרי-חיים ויבשים. הלהקה היתה צריכה להשתפשף עם החומר מול קהל, לפני שנכנסה לאולפן. זה בולט במיוחד בתיפוף העייף והמשועמם של סקוט האמונד, שממש מחוויר בהשוואה לעבודה הנהדרת שבה ברימור בארלו ב-72. הקלידים של ג'ון אוהרה פשוט מנומסים מדי והאקורדיון שלו אנכרוניסטי. הבס הבלתי-נשמע של גודייר מעורר געגועים חמורים לעבודתו של ג'פרי האמונד, והגיטרה הבינונית של אופאל מעידה על חסרונו הברור של מרטין באר. רוב הקטעים זזים לאט מדי (טמפו נמוך), כאילו הנגנים מאיטים את עצמם כדי להקל על סבא-איאן. השורה התחתונה היא שקשה לצלוח את האלבום בהאזנה אחת רצופה, מבלי לשקוע בתנומה נעימה.
רביעית, קולו של איאן אנדרסון איבד את החיוניות והאנרגיות של פעם, ורוב הזמן הוא נשמע כמו מנחה של קונצרט או הרצאה בבית קפה, ולא כמו סולן של להקת רוק. חמישית, אנדרסון משתמש מדי פעם בדיבור במקום בשירה, ובכך מנטרל את המשיכה של האלבום בתור יצירה מוסיקלית חיה, להבדיל מהרצאה מדוברת.
אפשר לומר בביטחון, שמכל קטעי האלבום, רק שניים שווים האזנה: הקטע השני, 'פבלז' האינסטרומנטלי; והקטע החמישי, 'בנקר בטס, בנקר ווינס' שמתקרב ברמתו לג'טרו של פעם. האלבום מחולק ל-17 רצועות, הבדל גדול מ-2 הרצועות שהרכיבו את TAAB הראשון. ובניגוד ל-1972, כאן נדמה שאנדרסון כתב יותר מדי ליריקה (2,500 מילים) ופחות מדי מוסיקה חדשנית ומעניינת. לעזאזל, אין כאן אפילו ריף-גיטרה אחד שהייתי רוצה לשמור ולשמוע שוב ושוב.
עד כמה שזה אומלל לחבוט באנדרסון הקשיש, נדמה שכישלונו של TAAB השני הוא חיזוק נוסף להצלחתו הנדירה והמפתיעה של TAAB הראשון. ייתכן שזה נשמע מוזר, אבל זה נכון מתמיד: איאן אנדרסון ולהקתו הנאמנה עשו היסטוריה עם האלבום הפרוגרסיבי הגדול שלהם, Thick as a Brick, ומעמדו הקלאסי רק מתחזק עם השנים. זו הזדמנות טובה לתת סיבוב נוסף לאלבום ההוא, ולהתרשם מן היופי, הגיוון, הרעננות והמרדנות המשעשעת שהוא מציג בחינניות כה רבה.
ההשוואה בין האלבום מ-1972 ובין האלבום מ-2012 היא קשה ובעייתית בכל היבט. ג'טרו טאל של תחילת שנות השבעים היא בוודאי לא אנדרסון המבוגר של היום. האלבום המקורי היה פארודיה על אלבומי קונספט, שיצרה דמות של משורר צעיר מאוד, ביישן וממושקף, בשם ג'רלד בוסטוק. האלבום החדש מנסה לעקוב אחרי צעדיו של אותו בוסטוק אלמוני, ומשרטט מספר תסריטים אפשריים לקורות חייו. בפועל, משתמש אנדרסון בדמותו של בוסטוק כתירוץ להביע את דעתו על מצבה של החברה כיום, ומתייחס למגוון נושאים אקטואליים.
הרעיון להוציא אלבום-המשך לא נולד במקרה: היצירה המקורית מ-1972 חוגגת 40 שנים להיוולדה ב-2012, ומר אנדרסון החליט לצאת לסיבוב הופעות שיקדם שלושה דברים במקביל: 1) קריירת הסולו שלו, שלמעשה מחליפה את ג'טרו טאל, שאינה קיימת עוד, כאמור; 2) הגרסה המחודשת של האלבום הישן, עם כל הרימסטרים והבונוסים המתלווים לפרויקט כזה; 3) האלבום החדש, שמאפשר לאנדרסון להעלות מופע קונספטואלי באורך מלא, בו מבוצעים שני האלבומים בזה אחר זה.
אין ספק שאנדרסון לקח על עצמו משימה קשה, כיוון שמעריצי ג'טרו טאל לא יהיו סלחניים כאשר בנסיון לרכוב על המוניטין של יצירת מופת אהובה כל כך. ועדיין, אנדרסון עצמו בוודאי מודע לעובדה שהשימוש במותג TAAB, כפי שהוא עצמו מכנה את כותרת האלבום בקיצור, אינו יכול להיות קל-דעת. כל יוזמה שתנצל את המשיכה המסחרית של צרכני ג'טרל טאל אל השם TAAB צריכה לקיים את ההבטחה שטמונה במותג הפרוגרסיבי האגדי.
לרוע המזל, במבחן הקונספטואלי (הרעיון) ובמבחן המוסיקלי (האוזניים שלנו), אנדרסון נכשל פעמיים. מבחינה רעיונית, האלבום החדש מבוסס על 'מה היה קורה אילו' (What-if), ולא על מה שקורה בפועל. מי שרוצה ליצור אלבום קונספט מעניין, צריך ליצור עלילה מושכת, ולא עיסוק תיאורטי בדברים שאולי התרחשו ואולי לא. זו אולי החולשה הגדולה ביותר של האלבום: כשיש יותר מדי גיבורים, אין אף גיבור להזדהות איתו.
לאורך כל 52 דקותיו של האלבום, אנדרסון לא מצליח לשרטט דמות אמינה שיוצרת עניין, כיוון שהוא עסוק מדי בבריאת גרסאות שונות ומשונות של אנשים שונים בעלי אותו שם: ג'רלד הבנקאי המושחת שהיה מעורב בסקנדל המשכנתאות והפסיד את הונו; ג'רלד הכוהן הדתי שמנהל מקהלה וחי מאיסוף תרומות מביש; ג'רלד איש הצבא שראה יותר מדי מוות בעירק; ג'רלד הסוחר הבריטי הזעיר שהחמיץ את חייו בחנותו המשמימה; ג'רלד ההומלס, שעבר התעללות מינית בילדותו וחי בחרפה, עד שניצל בזכות נדיבותו של איש זר. מרוב ג'רלדים, לא רואים את השירים שביער.
גם מבחינה מוסיקלית, אנדרסון נכשל עם TAAB2: ראשית, הוא משתמש בסאונד של 1972 כדי להביא סיפור שמתרחש ב-2012. זו טעות לכתוב עיבודים שמרניים עם אורגן האמונד, חליל-צד והסאונד האנלוגי והנאיבי של פעם, כאשר מנסים לגולל את סיפורה של אנגליה בימינו. סטיבן וילסון אמנם היה אחראי על המיקס והמאסטר, אבל הוא קיבל הוראות ברורות - לא להפוך את האלבום למודרני. לכן נשארנו עם הפקה מיושנת, שלא מחדשת דבר.
שנית, וחשוב מכך, הלחנים אינם מספיק משכנעים או מקוריים, וחלקם 'משאילים' יותר מדי מוטיבים מהקריירה של ג'טרו טאל. ניכר שאנדרסון, כמלחין, לא מאזין למוסיקה עכשווית, או למוסיקה מודרנית בכלל. ייתכן שאנדרסון, למרות הכל, זקוק למוסיקאי נוסף שייתן לו 'קונטרה', יסייע בהלחנה ולא רק בעיבודים. לאנדרסון יש יותר מדי שכירי-חרב פסיביים כמו ג'ון אוהרה, ופחות מדי מוסיקאים אמיתיים שיידעו להבריק, להפתיע ולחדש.
איאן ואנדרסון ולהקתו, 2012
מימין לשמאל: סקוט האמונד (תופים), ג'ון גודייר (בס), איאן אנדרסון (למטה), ג'ון אוהרה (קלידים), פלוריאן אופל (גיטרה)
שלישית, הביצועים של ההרכב החדש לוקים בחסר, הם ממושמעים מדי, חסרי-חיים ויבשים. הלהקה היתה צריכה להשתפשף עם החומר מול קהל, לפני שנכנסה לאולפן. זה בולט במיוחד בתיפוף העייף והמשועמם של סקוט האמונד, שממש מחוויר בהשוואה לעבודה הנהדרת שבה ברימור בארלו ב-72. הקלידים של ג'ון אוהרה פשוט מנומסים מדי והאקורדיון שלו אנכרוניסטי. הבס הבלתי-נשמע של גודייר מעורר געגועים חמורים לעבודתו של ג'פרי האמונד, והגיטרה הבינונית של אופאל מעידה על חסרונו הברור של מרטין באר. רוב הקטעים זזים לאט מדי (טמפו נמוך), כאילו הנגנים מאיטים את עצמם כדי להקל על סבא-איאן. השורה התחתונה היא שקשה לצלוח את האלבום בהאזנה אחת רצופה, מבלי לשקוע בתנומה נעימה.
רביעית, קולו של איאן אנדרסון איבד את החיוניות והאנרגיות של פעם, ורוב הזמן הוא נשמע כמו מנחה של קונצרט או הרצאה בבית קפה, ולא כמו סולן של להקת רוק. חמישית, אנדרסון משתמש מדי פעם בדיבור במקום בשירה, ובכך מנטרל את המשיכה של האלבום בתור יצירה מוסיקלית חיה, להבדיל מהרצאה מדוברת.
אפשר לומר בביטחון, שמכל קטעי האלבום, רק שניים שווים האזנה: הקטע השני, 'פבלז' האינסטרומנטלי; והקטע החמישי, 'בנקר בטס, בנקר ווינס' שמתקרב ברמתו לג'טרו של פעם. האלבום מחולק ל-17 רצועות, הבדל גדול מ-2 הרצועות שהרכיבו את TAAB הראשון. ובניגוד ל-1972, כאן נדמה שאנדרסון כתב יותר מדי ליריקה (2,500 מילים) ופחות מדי מוסיקה חדשנית ומעניינת. לעזאזל, אין כאן אפילו ריף-גיטרה אחד שהייתי רוצה לשמור ולשמוע שוב ושוב.
עד כמה שזה אומלל לחבוט באנדרסון הקשיש, נדמה שכישלונו של TAAB השני הוא חיזוק נוסף להצלחתו הנדירה והמפתיעה של TAAB הראשון. ייתכן שזה נשמע מוזר, אבל זה נכון מתמיד: איאן אנדרסון ולהקתו הנאמנה עשו היסטוריה עם האלבום הפרוגרסיבי הגדול שלהם, Thick as a Brick, ומעמדו הקלאסי רק מתחזק עם השנים. זו הזדמנות טובה לתת סיבוב נוסף לאלבום ההוא, ולהתרשם מן היופי, הגיוון, הרעננות והמרדנות המשעשעת שהוא מציג בחינניות כה רבה.
לסיכום, אין כאן אלבום-המשך של ממש, אלא נסיון מיותר, אולי אפילו ציני, לרכוב על הצלחתו המסחרית והאמנותית של אלבום אגדי מ-1972. איאן אנדרסון הוא אכן זקן מדי לרוקנרול וצעיר מדי למות, והיעלמותה של ג'טרו טאל מחיינו היא אירוע מצער. האלבום לא פונה לצעירים המחפשים מוסיקה מרעננת, אלא לוחץ בחוזקה על בלוטות הנוסטלגיה וה'רטרו' של הקשישים כדי להוציא מהם כמה פאונדים בכרטיסים ודיסקים. התוצאה היא אלבום מאכזב, מביך, מצער ומעליב.
הציון: 7/10
