 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
'אפטר' הוא אלבום הסולו השלישי של אישאן, לשעבר מנהיג להקת 'אמפרור' (1991-2001), הרכב בלאק-מטאל סימפוני חלוצי. אישאן (ולא 'איכסאן' או 'איסהאן' כפי שכותבים בטעות לעתים) הוא מוסיקאי ומלחין יליד 1975, ששמו האמיתי הוא וגארד טבאיטאן. הוא נולד בעיירה הקטנה נוטודן, בנורבגיה - המדינה שהפכה למלכת ה'בלאק-מטאל' של העולם. כיום הוא מגדיר את המוסיקה שלו בתור בלאק מטאל מתקדם (פרוג-בלאק מטאל).
ב'אפטר' מרחיב אישאן את היכולות שלו, משתמש לראשונה בגיטרות 8 מיתרים, מגוון את סגנון השירה שלו, מעצים את המנעד הרגשי של העיבודים, ומוסיף את הסקסופון של יורגן מאנקבי - השימוש האפקטיבי ביותר בסקסופון באלבום פרוגרסיבי מאז ואן דר גראף ג'נרייטור. כל מי שחושש מן התווית הוולגרית 'בלאק מטאל' יכול להפסיק לחשוש. זהו לא אלבום לאנשים חלשים, שמרנים או פחדנים -- אבל הוא מפגין אנינות-טעם מפתה, עדינות מפתיעה ומשאיר מספיק מקום לניואנסים אינסטרומנטליים.
Ihsahn - אישאן אישאן, שהפך לאגדה בז'אנר הבלאק-מטאל בתקופת 'אמפרור' הוא אכן אלוף הגראולים החורכים, ברג'יסטר גבוה-יחסית; אבל הוא מסוגל לשיר בצורה שפויה לחלוטין, ובכל קטע, שהוא למעשה שיר מורחב, הוא נע בין הקיצוני ובין המהורהר. אם באלבום הקודם שלו (Angl משנת 2008) המוסיקה נשמעה ממש כמו 'אמפרור', כאן מורגשת נטייה חזקה לאזן את האישי עם הסימפוני, את המונומנטלי עם השקט, ובכך למתן את הסערה החשמלית והגיצים הרושפים לטובת רגעים מפויסים הכוללים גיטרות אקוסטיות, ועיסוק במושג היופי דרך כלי נגינה שלהקות מטאל מתרחקות מהם כמו מספרייה ציבורית. ואולי בכל זאת יש כאן השפעה של אופת'.
זהו אלבום מיוסר, נושך ודוקר - אבל זה לא אלבום של אמן זועם או מתוסכל. אישאן מקפיד שלא ליפול בין הכיסאות של המטאל הקיצוני ובין הפרוגרסיב הקלאסי, אלא מספק הזדמנות חדשה לבחון את היכולת של הפרוג הישן להשתדך אל מלתעות המטאל השחור ביותר שיש כיום. דווקא אישאן, שהנסיון האולפני שלו כל כך עשיר, מסוגל להתמודד עם המשימה בצורה מכובדת. המיקס המקצועי מאפשר לכל הכלים להתבטא בלי לבלוע זה את זה, תופעה מצערת שהרבה כל כך הרבה אלבומי מטאל, פרוג-מטאל ובלאק-מטאל לאורך עשרות שנים.
באלבום שמונה קטעים, באורך כולל של 53 דקות. כבר מהשיר הראשון ברור שמר אישאן שידרג את יכולות ההפקה שלו, בהשוואה לשני אלבומי הסולו הקודמים שלו, 'דה אדוורסרי' משנת 2006, ו'אנג'ל' משנת 2008. אין הרבה אלבומי פרוגרסיב מטאל עם בסיסט פרטלס: זהו לארס נורברג, כוכב ההרכב הסופר-פרוגרסיבי ספיירל ארכיטקט, שמעניק סאונד פיוז'ני, עדין ומעניין הרבה יותר להקלטה. גם אין כמעט אף אלבום פרוג-מטאל עם סקסופוניסט ג'אזי. שני האלמנטים הללו צובעים את האלבום הזה בגוונים עדינים יותר, מורכבים יותר, פיוטיים יותר וקרובים למסורת הפרוגרסיבית הקלאסית. אישאן, יש לציין, לוקח על עצמו גם את כל תפקידי הקלידים, שלעתים נשמעים כמו תזמורת סימפונית המלווה את הלהקה.
'אפטר' הוא חיה נדירה בגן החיות של הפרוג-מטאל הכבד, שחלקו שחור (בלאק), וחלקו קיצוני (אקסטרים). אישאן כנראה יודע שאסור לו לחקות להקות מפורסמות כמו אופת' (מנהיג אופת', מיקאל אקרפלת, תרם שיר לאלבומו הקודם), דרים ת'יאטר או משוגע (Meshuggah). הוא נע בטריטוריה פרטית לחלוטין, מעוררת כבוד בגלל בגרותה. קחו לדוגמה את התיפוף של אסגיר מיקלסון (גם הוא חבר-לשעבר בלהקת ספיירל ארכיטקט) בקטע השביעי (הבנ'ס בלאק סי): הוא מתפקד כמו יחידת כלי הקשה גדולה וממושמעת של תזמורת פילהרמונית, ובכך גם מחזק את הנטייה הסימפונית של אישאן. זו לא הפתעה, בהתחשב בשמו של האולפן הביתי בניהולו של אישאן: סימפוניק (Symphonique Studio).
האלבום פרומתיאוס
של להקת אמפרור אם משווים את 'אפטר' לפסגת יצירתה של 'אמפרור', האלבום 'פרומתיאוס' משנת 2001, הרי שאפשר להצביע על התבגרותו של אישאן כמוסיקאי וכאדם. התופים הרבה פחות היפר-אקטיביים; המוסיקה פחות קודחת ויותר זורמת; יש מקום לנשימה ויש זמן לחשוב; העיבודים נותרו גרנדיוזיים וסימפוניים, אבל התוצאה הסופית מתעכלת הרבה יותר טוב, במיוחד למי שרוצה להנות מן הצלילים, ופחות להטיח את ראשו באוויר. כאמור, גם בהשוואה לאלבום הקודם של אישאן, 'אפטר' מתרחק מן הסגנון של 'אמפרור' ובוחר לחצוב את הפסל המוסיקלי שלו.
מעבר לביצועים המדויקים והמקצועיים של כל חברי ההרכב, חשוב לציין את ההפקה המוסיקלית האימתנית של אישאן ועמיתו ינס בוגרן (Jens Bogren), האחראי על המיקס, שעבד בין השאר עם להקות אופת' וקטטוניה. יוצרי האלבום הצליחו לטוות יחדיו גיטרות חשמליות ואקוסטיות, מערכת תופים דומיננטית, בס פרטלס עדין וגם להשאיר מקום לזעקות השבר של אישאן -- ובכל אוקיינוס הצלילים הזה לתת נפח גם לסקסופון הרב-תכליתי של מאנקבי. מדי פעם, כאשר אישאן רוצה להדגיש נקודה חזקה במיוחד, הוא מעמיס על המיקס כמה זעזועי היפר-באס כבירים, מהסוג שנוחת על האוזניים כמו גל-הדף.
בלי להרחיב יותר מדי על הליריקה, שמושרת באנגלית עם מבטא נורבגי קל - אפשר רק להגיד עליה שהיא לא חורגת הרבה ממה שנהוג בז'אנר הבלאק-מטאל, אך היא לא לעולם לא מפריעה למוסיקה לתפוס את המקום המרכזי. הריפים, הסולואים והנגינה הקבוצתית המהודקת נמצאת במרכז העניינים, ולא הליריקה. אישאן מעריך את כתביהם של ניטשה וגתה, ועוסק בקונפליקט שבין הפרט ובין סביבתו. רק עיון בחוברת המילים המצורפת מאשר להתמקד בטקסטים, אך הם אינם תופסים חלק משמעותי מן האלבום.
הטקסטים של אישאן מציירים נופים שוממים וקודרים, שתמיד משולבת בהם אימה עם יופי ('אגמים קפואים במאדים', 'זרם תחתי', 'אדמות צחיחות', 'הים השחור בגן-עדן'). הם נובעים, ללא ספק, מן העיירה הקטנה והמבודדת בה הוא מתגורר, בנורבגיה הקרה. בעולם של אישאן אין הרבה אנשים מסביב, והאדם ניצב מול הטבע כמעט לבדו. לחובבי מזג האוויר, זהו אלבום חורפי מובהק, לא משהו שאפשר לקפץ איתו בקיץ הישראלי הלח. או כפי שאישאן ציין בראיון מ-2008 למגזין 'גיטר וורלד': "זה יהיה מוזר לשבת במקום חם מאוד ושטוף-שמש, וליצור מוסיקת בלאק-מטאל עצובה".
ב'אפטר' מרחיב אישאן את היכולות שלו, משתמש לראשונה בגיטרות 8 מיתרים, מגוון את סגנון השירה שלו, מעצים את המנעד הרגשי של העיבודים, ומוסיף את הסקסופון של יורגן מאנקבי - השימוש האפקטיבי ביותר בסקסופון באלבום פרוגרסיבי מאז ואן דר גראף ג'נרייטור. כל מי שחושש מן התווית הוולגרית 'בלאק מטאל' יכול להפסיק לחשוש. זהו לא אלבום לאנשים חלשים, שמרנים או פחדנים -- אבל הוא מפגין אנינות-טעם מפתה, עדינות מפתיעה ומשאיר מספיק מקום לניואנסים אינסטרומנטליים.
Ihsahn - אישאן אישאן, שהפך לאגדה בז'אנר הבלאק-מטאל בתקופת 'אמפרור' הוא אכן אלוף הגראולים החורכים, ברג'יסטר גבוה-יחסית; אבל הוא מסוגל לשיר בצורה שפויה לחלוטין, ובכל קטע, שהוא למעשה שיר מורחב, הוא נע בין הקיצוני ובין המהורהר. אם באלבום הקודם שלו (Angl משנת 2008) המוסיקה נשמעה ממש כמו 'אמפרור', כאן מורגשת נטייה חזקה לאזן את האישי עם הסימפוני, את המונומנטלי עם השקט, ובכך למתן את הסערה החשמלית והגיצים הרושפים לטובת רגעים מפויסים הכוללים גיטרות אקוסטיות, ועיסוק במושג היופי דרך כלי נגינה שלהקות מטאל מתרחקות מהם כמו מספרייה ציבורית. ואולי בכל זאת יש כאן השפעה של אופת'.
זהו אלבום מיוסר, נושך ודוקר - אבל זה לא אלבום של אמן זועם או מתוסכל. אישאן מקפיד שלא ליפול בין הכיסאות של המטאל הקיצוני ובין הפרוגרסיב הקלאסי, אלא מספק הזדמנות חדשה לבחון את היכולת של הפרוג הישן להשתדך אל מלתעות המטאל השחור ביותר שיש כיום. דווקא אישאן, שהנסיון האולפני שלו כל כך עשיר, מסוגל להתמודד עם המשימה בצורה מכובדת. המיקס המקצועי מאפשר לכל הכלים להתבטא בלי לבלוע זה את זה, תופעה מצערת שהרבה כל כך הרבה אלבומי מטאל, פרוג-מטאל ובלאק-מטאל לאורך עשרות שנים.
באלבום שמונה קטעים, באורך כולל של 53 דקות. כבר מהשיר הראשון ברור שמר אישאן שידרג את יכולות ההפקה שלו, בהשוואה לשני אלבומי הסולו הקודמים שלו, 'דה אדוורסרי' משנת 2006, ו'אנג'ל' משנת 2008. אין הרבה אלבומי פרוגרסיב מטאל עם בסיסט פרטלס: זהו לארס נורברג, כוכב ההרכב הסופר-פרוגרסיבי ספיירל ארכיטקט, שמעניק סאונד פיוז'ני, עדין ומעניין הרבה יותר להקלטה. גם אין כמעט אף אלבום פרוג-מטאל עם סקסופוניסט ג'אזי. שני האלמנטים הללו צובעים את האלבום הזה בגוונים עדינים יותר, מורכבים יותר, פיוטיים יותר וקרובים למסורת הפרוגרסיבית הקלאסית. אישאן, יש לציין, לוקח על עצמו גם את כל תפקידי הקלידים, שלעתים נשמעים כמו תזמורת סימפונית המלווה את הלהקה.
'אפטר' הוא חיה נדירה בגן החיות של הפרוג-מטאל הכבד, שחלקו שחור (בלאק), וחלקו קיצוני (אקסטרים). אישאן כנראה יודע שאסור לו לחקות להקות מפורסמות כמו אופת' (מנהיג אופת', מיקאל אקרפלת, תרם שיר לאלבומו הקודם), דרים ת'יאטר או משוגע (Meshuggah). הוא נע בטריטוריה פרטית לחלוטין, מעוררת כבוד בגלל בגרותה. קחו לדוגמה את התיפוף של אסגיר מיקלסון (גם הוא חבר-לשעבר בלהקת ספיירל ארכיטקט) בקטע השביעי (הבנ'ס בלאק סי): הוא מתפקד כמו יחידת כלי הקשה גדולה וממושמעת של תזמורת פילהרמונית, ובכך גם מחזק את הנטייה הסימפונית של אישאן. זו לא הפתעה, בהתחשב בשמו של האולפן הביתי בניהולו של אישאן: סימפוניק (Symphonique Studio).
האלבום פרומתיאוס
של להקת אמפרור אם משווים את 'אפטר' לפסגת יצירתה של 'אמפרור', האלבום 'פרומתיאוס' משנת 2001, הרי שאפשר להצביע על התבגרותו של אישאן כמוסיקאי וכאדם. התופים הרבה פחות היפר-אקטיביים; המוסיקה פחות קודחת ויותר זורמת; יש מקום לנשימה ויש זמן לחשוב; העיבודים נותרו גרנדיוזיים וסימפוניים, אבל התוצאה הסופית מתעכלת הרבה יותר טוב, במיוחד למי שרוצה להנות מן הצלילים, ופחות להטיח את ראשו באוויר. כאמור, גם בהשוואה לאלבום הקודם של אישאן, 'אפטר' מתרחק מן הסגנון של 'אמפרור' ובוחר לחצוב את הפסל המוסיקלי שלו.
מעבר לביצועים המדויקים והמקצועיים של כל חברי ההרכב, חשוב לציין את ההפקה המוסיקלית האימתנית של אישאן ועמיתו ינס בוגרן (Jens Bogren), האחראי על המיקס, שעבד בין השאר עם להקות אופת' וקטטוניה. יוצרי האלבום הצליחו לטוות יחדיו גיטרות חשמליות ואקוסטיות, מערכת תופים דומיננטית, בס פרטלס עדין וגם להשאיר מקום לזעקות השבר של אישאן -- ובכל אוקיינוס הצלילים הזה לתת נפח גם לסקסופון הרב-תכליתי של מאנקבי. מדי פעם, כאשר אישאן רוצה להדגיש נקודה חזקה במיוחד, הוא מעמיס על המיקס כמה זעזועי היפר-באס כבירים, מהסוג שנוחת על האוזניים כמו גל-הדף.
בלי להרחיב יותר מדי על הליריקה, שמושרת באנגלית עם מבטא נורבגי קל - אפשר רק להגיד עליה שהיא לא חורגת הרבה ממה שנהוג בז'אנר הבלאק-מטאל, אך היא לא לעולם לא מפריעה למוסיקה לתפוס את המקום המרכזי. הריפים, הסולואים והנגינה הקבוצתית המהודקת נמצאת במרכז העניינים, ולא הליריקה. אישאן מעריך את כתביהם של ניטשה וגתה, ועוסק בקונפליקט שבין הפרט ובין סביבתו. רק עיון בחוברת המילים המצורפת מאשר להתמקד בטקסטים, אך הם אינם תופסים חלק משמעותי מן האלבום.
הטקסטים של אישאן מציירים נופים שוממים וקודרים, שתמיד משולבת בהם אימה עם יופי ('אגמים קפואים במאדים', 'זרם תחתי', 'אדמות צחיחות', 'הים השחור בגן-עדן'). הם נובעים, ללא ספק, מן העיירה הקטנה והמבודדת בה הוא מתגורר, בנורבגיה הקרה. בעולם של אישאן אין הרבה אנשים מסביב, והאדם ניצב מול הטבע כמעט לבדו. לחובבי מזג האוויר, זהו אלבום חורפי מובהק, לא משהו שאפשר לקפץ איתו בקיץ הישראלי הלח. או כפי שאישאן ציין בראיון מ-2008 למגזין 'גיטר וורלד': "זה יהיה מוזר לשבת במקום חם מאוד ושטוף-שמש, וליצור מוסיקת בלאק-מטאל עצובה".
לסיכום, אלבום הסולו השלישי של 'אישאן' הוא אחד מאלבומי המטאל הפרוגרסיביים הטובים ביותר שיצאו ב-2010. אישאן ניצל היטב את הנסיון המצטבר שלו בהפקת אלבומים, והצטייד בחבורה איכותית של מוסיקאים מהליגה הראשונה. הוא הבריק סופית כאשר הוסיף לתרכובת הבלאק-פרוג שלו את הסקסופון, כלי נגינה שכל-כך הוחמץ בז'אנר הפרוגריסיבי לאורך השנים, אולי בגלל הנטייה לשייך אותו לעולם הג'אז. זה אלבום לא קל להאזנה ראשונה, אך ככל שהוא מחלחל עם הזמן, הוא הופך ממכר יותר ויותר. המאזין נשאב בעל-כורחו אל העולם הקודר-אך-יפהפה שטווה אישאן, מוסיקאי שזכה למוניטין משובח בגלל עבודתו בלהקת אמפרור, אך ממשיך להצדיק את השם שיצא לו בעולם.
הציון: 8.5/10
|
תגובות על האלבום של אישאן- דיסאילוז'ן - חזרה לימי תפארת
- חיות בתור מנהיגים
- פרדריק ת'ורדנדאל ספיישל דיפקטס
- אופת' - ווטרשד
- מסטודון - קראק דה סקיי