 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
להקת אינדקטי הפולנית לקחה את הזמן בין אלבום הבכורה שלה, שיצא לאור בזרוע נטויה, באותות ובמופתים, בשנת 2005. ארבע שנים עברו, ההרכב הפרוג-מטאלי לקח את הזמן, אסף חומרים בשקדנות, ולא שיחרר החוצה את התוצר הסופי עד שהכל היה מוכן היטב. השורה התחתונה של הפרויקט החדש היא אלבום מאוזן להפליא, בוגר מאוד, מגוון, מפתיע לפרקים, נוטף השראה, ובעיקר - מתאפיין בשילוב נדיר בין רגישות, עומק ופואטיקה, ובין עוצמה אדירת-מימדים, קצביות ופראות פרה-היסטורית.
באלבום הבכורה (ס.א.ס.ר.) נהנתה אינדקטי מאלמנט ההפתעה. כאן, באלבום השני, תעודת הזהות של המחתרת הוורשאית כבר הוחתמה בכל מעברי הגבול הפרוגרסיביים. ארבעה מחברי ההרכב ידועים לשמצה בקרב רשויות הביטחון האירופאיות: הכוח המניע של הלהקה, המתופף מר וארז'נייץ' דראמוביץ' (השם אינו משחק מילים); הכנרת המעודנת אווה יבלונסקה; דואט הגיטרות החשמליות של הצמד קוצ'ימסקי את יסקייביץ; ובסיסט חדש, אנדריי קז'ינסק. החזון המוסיקלי האינדקטאי הוא תרכובת מהודקת של מקצבים מזרח-אירופאיים, השפעות קינג-קרימזוניות, עיבודים מטאליים רצחניים-אך-מדויקים ונגיעות של ג'אז אטמוספרי, מוסיקת עולם וכמובן פולק אירופאי.
כדי לא לשעמם את המאזינים, ובעיקר כדי לא לחזור על עצמם, מארחת אינדקטי שלושה סולנים שונים במהלך האלבום. נילס פריקדל מלהקת סליפיטיים גורילה מיוזיאום, הוא כוכב הערב. פריקדל, מפלצת קולית משוכללת מתוצרת אמריקנית, הופך את הקטע השני באלבום (טוסאן הומיצ'י טובוטה) ליצירת מופת בלתי צפויה. הטקסט מבוסס על הספר "עכבר השדה יוצא לקרב", שיצא לאור ב-1944 ומשחזר אגדה מסורתית של שבט ה'הופי' האינדיאני ("אמריקני ילידי" הוא הביטוי המדויק), על קרב של עכבר קטן ואמיץ מול נץ, דורס אכזרי הטורף את התרנגולות של השבט. הוירטואוזיות הקולית של פריקדל, בצירוף משקלים אסימטריים מרהיבים וריפים כבדים על הגיטרה, מובילה לפסגה המדממת של האלבום - אולי פסגה מעט מוקדמת מדי.
ההחלטה לשלב שלושה סולנים חיצוניים בתוך שמונת קטעי האלבום, ובכך לאזן בין קטעים אינסטרומנטליים וקוליים, הופכת לאחד מיתרונותיו הרבים של האלבום. כאשר להקה מעסיקה סולן במשרה מלאה, היא נוטה לתת לו תפקיד בכל שיר ושיר - גם כשלא צריך. אם יש דבר שסולנים עם אגו בריא שונאים, זה להישאר מחוץ למיקס הסופי. אינדקטי, שאינה מעסיקה זמר מתוך עיקרון, היתה שוב חופשית להשתמש ביצירות שעוצמתן טמונה באפס מילים לדקה. לכן האלבום, כמוצר בלתי-תלוי, עובד מעולה בכללותו. בהופעות חיות, מן הסתם, אינדקטי מתקשה להתמודד עם ביצוע הקטעים כפי שהוקלטו בפולין: אי אפשר להביא שלושה סולנים ממדינות שונות להופעה אחת קטנה.
להקת אינדקטי - הרכב פרוגרסיב פולני משובח
הסולן מסייז טאף (Taff) מלהקת רוטווטר, הרכב מטאל וורשאי, מתארח בקטע הרביעי ומוסיף לו גוונים שחורים משחור. אורח שווייצרי, מיכאל לוגינבל, מייצג את הגוון השברירי-יותר של הלהקה, ומזכיר בסגנונו את מריוס דודה -- סולן ובסיסט להקת ריוורסייד הפולנית -- שהתארח באלבום הקודם. אם להשוות בין השלושה, הרי שפריקדל מאפיל על כולם, אבל השוני בטכניקה ובגישה של השלושה יוצר קוקטייל מרהיב של פרסונות, המדגישות צבעים שונים במוסיקה הלקטנית של אינדקטי.
למרות ש"אידמן" הוא אלבום גדוש בעבודת גיטרות אינטנסיבית, התופים תמיד נמצאים בחזית. זה בולט במיוחד כבר בקטע הראשון ("סנסרה") ונמשך עד הדקה ה-63 והאחרונה. דראמוביץ' סוחב את שאר ארבעת הפולנים על גבו הרחב. הוא מצטיין בפיתוח משקלים אסימטריים מפתיעים, ומצליח להוציא את המאזין משיווי-משקל בכוונה תחילה, ברשעות ובקלילות בלתי-מנומקת. דראמוביץ' פיתח יכולת חשובה נוספת עבור מתופף בלהקת פרוג-מטאל: הוא מסוגל לגדל זוג ידיים נוסף ברגעים אסטרטגיים, בהם הוא נשמע כמו יחידת כלי הקשה סימפונית ששתתה שלושה ארגזים גדולים של משקאות אנרגיה. ההפקה המוסיקלית המצויינת קולטת את העבודה של דראמוביץ' ברזולוציה עתירת פרטים, ומעניקה לו מנעד דינמי רחב כדי להשתולל ולככב.
הכינור של יבלונסקה לא משתלט אף פעם על המיקס, ובמקום לדחוף סולואים כפויים הוא מוסיף את הצבע שלו בתוספת אפקט 'אקו' בעוצמות משתנות. אך הכינור אינו לבד בחגיגה, ומצטרפים אליו כלים אקזוטיים נדירים בקרב להקות רוק, כגון סאז (Saz), דולצימר פטישים (המכונה גם צימבלום - סוג של קורדופון) וכמה אפקטיים מצמררים. הסאז, באלבום זה, מחליף את הנבל עליו ניגנה אנה פאבר באלבום הקודם. ובקטע האחרון בולטת חצוצרה ג'אזית בסגנון מיילס דיוויס, עליה מנגן רוברט מייבסקי. כך שאפשר להבין שחברי להקת אינדקטי רחוקים מאוד מלקפוא על השמרים.
במחצית השנייה של האלבום, ובעיקר בקטעים החמישי והשישי, בולטת הנטייה של אינדקטי למצות עד תום את טכניקת המתח וההרפייה. רגע אחד הם סוערים קדימה במלוא השצף והקצף, כאילו מהירות הנגינה תעלה בטור הנדסי בלתי-מוגבל; וברגע אחר הם עוצרים הכל, לוקחים הפסקה מתודית, נרגעים מעט, משחררים כמה צלילים חידתיים - וחוזרים לסורם. די ברור שקטעים כמו "אינדקטד" (הקטע הכי קרימזוני באלבום) ו"אאמאט" (מאה קרנפים במנוסה) צמחו מתוך ג'אמים בחדר החזרות, וטוב שכך.
מבחינת המאזין הפרוגרסיבי, מדובר ביצירות מוסיקליות שבינם ובין המילה "שיר" אין אפילו פירור משותף. אם באלבום הקודם היה משהו שהתקרב להגדרת "סינגל" באורך ארבע דקות, כאן זו כבר חיה שנכחדה מן הספארי. ההאזנה היא למעשה חוויה דרמטית, מטלטלת, לעתים קיצונית - אך אף פעם לא וולגרית, לא מוגזמת ולא מרעישה לשם ההרעשה. אינדקטי, למרות היותה להקת פרוג-מטאל בהגדרתה הכללית, שואבת דליים של השראה מן המזרח הרחוק והמוסיקה הקלאסית המודרנית, ומתרחקת מן הטראש, הדום, המטאל הטיפוסי והנטייה להישאב אל בלאסטביטים ריקים מתוכן.
ועדיין, למרות צרור השבחים שהופיע עד כה, יש שתי בעיות שמונעות מ"אידמן" להמריא אל היכל השלמות הקדוש. ראשית, מדובר במוסיקה שרוב האפקט שלה הוא אווירתי. במילים אחרות, אף אחד מן המוסיקאים -- מלבד המתופף -- אינו וירטואוז ברמה בינלאומית. ללהקה אין קלידן, והקוים המלודיים של כל צובטי המיתרים אינם מבריקים. ללהקה עצמה אין מלחין ראשי, ולמרות שהקטעים זורמים בטבעיות מופלגת, למוסיקה אין מוח-על שמכוון אותה באופן מתוחכם ומורכב באופן יוצא-דופן. אינדקטי היא אנסמבל מבוסס-אילתור, המקפיד על שוויון זכויות וחובות, ולא תזמורת קפדנית הנשלטת בידי קומפוזיטור גאון. שנית, מי שכבר חווה את אלבום הבכורה במלואו, לא ייפול מרגליו לנוכח המאמץ שבא בעקבותיו; זה אלבום צבעוני ומעניין, אבל בתחרות עם קודמו קשה לקבוע כי הוא המנצח.
באלבום הבכורה (ס.א.ס.ר.) נהנתה אינדקטי מאלמנט ההפתעה. כאן, באלבום השני, תעודת הזהות של המחתרת הוורשאית כבר הוחתמה בכל מעברי הגבול הפרוגרסיביים. ארבעה מחברי ההרכב ידועים לשמצה בקרב רשויות הביטחון האירופאיות: הכוח המניע של הלהקה, המתופף מר וארז'נייץ' דראמוביץ' (השם אינו משחק מילים); הכנרת המעודנת אווה יבלונסקה; דואט הגיטרות החשמליות של הצמד קוצ'ימסקי את יסקייביץ; ובסיסט חדש, אנדריי קז'ינסק. החזון המוסיקלי האינדקטאי הוא תרכובת מהודקת של מקצבים מזרח-אירופאיים, השפעות קינג-קרימזוניות, עיבודים מטאליים רצחניים-אך-מדויקים ונגיעות של ג'אז אטמוספרי, מוסיקת עולם וכמובן פולק אירופאי.
כדי לא לשעמם את המאזינים, ובעיקר כדי לא לחזור על עצמם, מארחת אינדקטי שלושה סולנים שונים במהלך האלבום. נילס פריקדל מלהקת סליפיטיים גורילה מיוזיאום, הוא כוכב הערב. פריקדל, מפלצת קולית משוכללת מתוצרת אמריקנית, הופך את הקטע השני באלבום (טוסאן הומיצ'י טובוטה) ליצירת מופת בלתי צפויה. הטקסט מבוסס על הספר "עכבר השדה יוצא לקרב", שיצא לאור ב-1944 ומשחזר אגדה מסורתית של שבט ה'הופי' האינדיאני ("אמריקני ילידי" הוא הביטוי המדויק), על קרב של עכבר קטן ואמיץ מול נץ, דורס אכזרי הטורף את התרנגולות של השבט. הוירטואוזיות הקולית של פריקדל, בצירוף משקלים אסימטריים מרהיבים וריפים כבדים על הגיטרה, מובילה לפסגה המדממת של האלבום - אולי פסגה מעט מוקדמת מדי.
ההחלטה לשלב שלושה סולנים חיצוניים בתוך שמונת קטעי האלבום, ובכך לאזן בין קטעים אינסטרומנטליים וקוליים, הופכת לאחד מיתרונותיו הרבים של האלבום. כאשר להקה מעסיקה סולן במשרה מלאה, היא נוטה לתת לו תפקיד בכל שיר ושיר - גם כשלא צריך. אם יש דבר שסולנים עם אגו בריא שונאים, זה להישאר מחוץ למיקס הסופי. אינדקטי, שאינה מעסיקה זמר מתוך עיקרון, היתה שוב חופשית להשתמש ביצירות שעוצמתן טמונה באפס מילים לדקה. לכן האלבום, כמוצר בלתי-תלוי, עובד מעולה בכללותו. בהופעות חיות, מן הסתם, אינדקטי מתקשה להתמודד עם ביצוע הקטעים כפי שהוקלטו בפולין: אי אפשר להביא שלושה סולנים ממדינות שונות להופעה אחת קטנה.
להקת אינדקטי - הרכב פרוגרסיב פולני משובח
הסולן מסייז טאף (Taff) מלהקת רוטווטר, הרכב מטאל וורשאי, מתארח בקטע הרביעי ומוסיף לו גוונים שחורים משחור. אורח שווייצרי, מיכאל לוגינבל, מייצג את הגוון השברירי-יותר של הלהקה, ומזכיר בסגנונו את מריוס דודה -- סולן ובסיסט להקת ריוורסייד הפולנית -- שהתארח באלבום הקודם. אם להשוות בין השלושה, הרי שפריקדל מאפיל על כולם, אבל השוני בטכניקה ובגישה של השלושה יוצר קוקטייל מרהיב של פרסונות, המדגישות צבעים שונים במוסיקה הלקטנית של אינדקטי.
למרות ש"אידמן" הוא אלבום גדוש בעבודת גיטרות אינטנסיבית, התופים תמיד נמצאים בחזית. זה בולט במיוחד כבר בקטע הראשון ("סנסרה") ונמשך עד הדקה ה-63 והאחרונה. דראמוביץ' סוחב את שאר ארבעת הפולנים על גבו הרחב. הוא מצטיין בפיתוח משקלים אסימטריים מפתיעים, ומצליח להוציא את המאזין משיווי-משקל בכוונה תחילה, ברשעות ובקלילות בלתי-מנומקת. דראמוביץ' פיתח יכולת חשובה נוספת עבור מתופף בלהקת פרוג-מטאל: הוא מסוגל לגדל זוג ידיים נוסף ברגעים אסטרטגיים, בהם הוא נשמע כמו יחידת כלי הקשה סימפונית ששתתה שלושה ארגזים גדולים של משקאות אנרגיה. ההפקה המוסיקלית המצויינת קולטת את העבודה של דראמוביץ' ברזולוציה עתירת פרטים, ומעניקה לו מנעד דינמי רחב כדי להשתולל ולככב.
הכינור של יבלונסקה לא משתלט אף פעם על המיקס, ובמקום לדחוף סולואים כפויים הוא מוסיף את הצבע שלו בתוספת אפקט 'אקו' בעוצמות משתנות. אך הכינור אינו לבד בחגיגה, ומצטרפים אליו כלים אקזוטיים נדירים בקרב להקות רוק, כגון סאז (Saz), דולצימר פטישים (המכונה גם צימבלום - סוג של קורדופון) וכמה אפקטיים מצמררים. הסאז, באלבום זה, מחליף את הנבל עליו ניגנה אנה פאבר באלבום הקודם. ובקטע האחרון בולטת חצוצרה ג'אזית בסגנון מיילס דיוויס, עליה מנגן רוברט מייבסקי. כך שאפשר להבין שחברי להקת אינדקטי רחוקים מאוד מלקפוא על השמרים.
במחצית השנייה של האלבום, ובעיקר בקטעים החמישי והשישי, בולטת הנטייה של אינדקטי למצות עד תום את טכניקת המתח וההרפייה. רגע אחד הם סוערים קדימה במלוא השצף והקצף, כאילו מהירות הנגינה תעלה בטור הנדסי בלתי-מוגבל; וברגע אחר הם עוצרים הכל, לוקחים הפסקה מתודית, נרגעים מעט, משחררים כמה צלילים חידתיים - וחוזרים לסורם. די ברור שקטעים כמו "אינדקטד" (הקטע הכי קרימזוני באלבום) ו"אאמאט" (מאה קרנפים במנוסה) צמחו מתוך ג'אמים בחדר החזרות, וטוב שכך.
מבחינת המאזין הפרוגרסיבי, מדובר ביצירות מוסיקליות שבינם ובין המילה "שיר" אין אפילו פירור משותף. אם באלבום הקודם היה משהו שהתקרב להגדרת "סינגל" באורך ארבע דקות, כאן זו כבר חיה שנכחדה מן הספארי. ההאזנה היא למעשה חוויה דרמטית, מטלטלת, לעתים קיצונית - אך אף פעם לא וולגרית, לא מוגזמת ולא מרעישה לשם ההרעשה. אינדקטי, למרות היותה להקת פרוג-מטאל בהגדרתה הכללית, שואבת דליים של השראה מן המזרח הרחוק והמוסיקה הקלאסית המודרנית, ומתרחקת מן הטראש, הדום, המטאל הטיפוסי והנטייה להישאב אל בלאסטביטים ריקים מתוכן.
ועדיין, למרות צרור השבחים שהופיע עד כה, יש שתי בעיות שמונעות מ"אידמן" להמריא אל היכל השלמות הקדוש. ראשית, מדובר במוסיקה שרוב האפקט שלה הוא אווירתי. במילים אחרות, אף אחד מן המוסיקאים -- מלבד המתופף -- אינו וירטואוז ברמה בינלאומית. ללהקה אין קלידן, והקוים המלודיים של כל צובטי המיתרים אינם מבריקים. ללהקה עצמה אין מלחין ראשי, ולמרות שהקטעים זורמים בטבעיות מופלגת, למוסיקה אין מוח-על שמכוון אותה באופן מתוחכם ומורכב באופן יוצא-דופן. אינדקטי היא אנסמבל מבוסס-אילתור, המקפיד על שוויון זכויות וחובות, ולא תזמורת קפדנית הנשלטת בידי קומפוזיטור גאון. שנית, מי שכבר חווה את אלבום הבכורה במלואו, לא ייפול מרגליו לנוכח המאמץ שבא בעקבותיו; זה אלבום צבעוני ומעניין, אבל בתחרות עם קודמו קשה לקבוע כי הוא המנצח.
לסיכום, האלבום השני של אינדקטי הוא חוויה אודיופילית מרנינה, שאותה אפשר להשוות לטיול לילי בנקיק מדברי, בין חיות טורפות וציידים שבטיים - בלי פנס ובלי רובה. תיפוף גאוני בטכניקות אסימטריות, סולנים מתחלפים, כלי נגינה מפתיעים, הפקה מוסיקלית מושלמת ואיזון בין יצירות כליות וקוליות -- כל זה מרכיב מכלול משתלם ומהנה, עוכר-שלווה אך גם מרהיב ביופיו הקודר. עם זאת, כיוון שלא מדובר בהפתעה מוסיקלית מושלמת, ומכיוון שלעתים חסרה מעט מורכבות מלודית מצידם של הכינור או אחת הגיטרות (ובכלל - מגע-ידו של מלחין מנוסה), אפשר לקבוע בשלווה שללהקת אינדקטי עדיין יש לאן להתקדם.
הציון: 8.5/10
אלבומים מומלצים נוספים
אלבום הבכורה של אינדקטי - ס.א.ס.ר.
סליפיטיים גורילה מיוזיאום - אין גלוריאס טיימס
|
איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
|