רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

The Road of Bones

IQ

The Road of Bones (2CD)

2014 Giant Electric Pea (GEP)

UK

(53:08)+(49:03)

iq-hq.co.uk



ביקורת: אורי ברייטמן

14/02/15

'רואד אוף בונז' של איי-קיו הוא אחד האלבומים המעניינים והמשמעותיים שיצאו ברוק המתקדם של 2014. אחר למעלה מ-30 האזנות, מתבהר יותר ויותר שמדובר בלהקה שחייבת להגיע לישראל להופעה. הישראלים עדיין לא גילו את IQ אבל נראה שעכשיו הגיע הזמן.


ביום שבת, 10 ביולי 1976, נפגשו במקרה שני בחורים בני 17 לפני הופעה של ג'נסיס, בעיר סטאפורד. היה זה סיבוב ההופעות של 'א טריק אוף דה טייל'. הם החליפו כתובות והבטיחו להמשיך לשמור על קשר. פיטר ניקולס לא שר מעולם באף להקה, אבל מאוד רצה לעשות זאת. מייק הולמס, גיטריסט מתחיל, הקים כמה להקות-נעורים, והציע לניקולס להצטרף לאחת מהן. ב-1 ביוני 1982 עלה ניקולס לשיר בפעם הראשונה עם להקת איי-קיו, במועדון מונלייט, באיזור ווסט המפסטד, לונדון.


33 שנים מאוחר יותר, מוציאה להקת איי-קיו, המזוהה כיום עם זרם הניאו-פרוג ביחד עם מריליון, את 'דה רואד אוף בונס', אלבומה האולפני ה-11. ב'כביש העצמות', ארבעה מתוך חמשת חברי איי-קיו המקוריים עדיין כאן: ניקולס על תפקידי השירה, הולמס על הגיטרות וההפקה, טים אסאו על הבס ופול קוק (לא להתבלבל עם חבר להקת סקס פיסטולז) על התופים. החבר החדש הוא הקלידן ניל דוראנט, שהחליף את מרטין אורפורד הוותיק ומרק ווסטוורת' הזמני, וצייד את עצמו בסוללת סינתים מכובדת.


להקת איי-קיו - הרכב 2014
להקת איי-קיו בהרכב של 2014
מימין לשמאל: פול קוק (מתופף); מייק הולמס (גיטריסט); פיטר ניקולס (סולן); טים אסאו (בסיסט); ניל דוראנט (קלידן)


האלבום יצא לאור בשתי גרסאות: האחת של דיסק אחד בלבד באורך 53 דקות; השנייה, מורחבת במארז כפול, כאשר הדיסק השני (בונוס) מוסיף 49 דקות. עיקר הביקורת תתייחס לדיסק הראשון, שהוא גם המעניין מבין השניים. 'כביש העצמות' נהנה מהפקה מוסיקלית מודרנית ומושקעת של מייקל הולמס, שהוא כבר מזמן הרבה יותר מסתם גיטריסט. ההקלטות התקיימו בין דצמבר 2014 עד מרץ 2015, בעיר סאות'המפטון, באולפנו של רוב אוברי, שברשימת לקוחותיו הפרוגרסיביים מופיעים בגאווה גם שמותיהם של הרכבים מפורסמים כמו טרנסאטלניק, אסיה, ביג ביג טריין, ספוק'ס בירד, פנדרגאון ועוד.


איי-קיו לקחה לעצמם כאן הפסקה מכובדת של 5 שנים בין אלבום לאלבום. איסוף החומרים הסבלני והאיטי הוכיח את עצמו: הלהקה בונה מתחים ביסודיות ומפרקת אותם ביד-אמן של אדריכל מדופלם בשיא כוחו; כל יצירה מפותחת בקפדנות פינק-פלוידית, תוך שימוש מושכל במנוחות-ביניים בין התפרצות אחת לשנייה. ניקולס, הולמס ודוראנט ממשיכים את מורשת ג'נסיס הקלאסית, בלי חוש ההומור הפרחוני והנאיבי של פעם.


שתי היצירות המרכזיות באלבום האינטליגנטי, האפל והדרמטי הזה הן יצירת הנושא (The Road of Bones) באורך 8:32 והאפוס המונומנטלי שבא אחריה, 'ללא קירות' (Without Walls), באורך 19:16. רוב הלחנים והעיבודים הגיעו ממר הולמס, המוח המלודי הנוכחי של ההרכב. ההובלה הבוגרת והמקצועית של פיטר ניקולס, אחד מן הסולנים הטובים ביותר בפרוג הבריטי העכשווי, זוכה לגיבוי מעולה מצידו של ניל דוראנט, שמתגלה כסוג של טוני באנקס מודרני. דוראנט, שלא היה שותף לכתיבה עצמה, משתמש המון במלוטרון והאמונד, אבל מאזן את צלילי ה'רטרו' במערבולת מופקת-היטב של סינתים מודרניים, במטרה ליצור אווירה היפר-ריאליסטית, כמו סרט-מתח משובח של דיויד לינץ'.


הליריקה הרב-משמעית של ניקולס, המאופיינת בשנינות עדינה ומסתוריות מרומזת, מספרת ביצירת הנושא על רוצח סדרתי ששולט בעיירה קטנה בכוח הזרוע. למרות הפיתוי לחשוב כך, שם היצירה אינו קשור בשום צורה לדרך קולימה של רוסיה (R504), שגם היא קיבלה עם השנים את השם המצמרר והמקולל 'כביש העצמות'. אכן, עצמותיהם של חלק מפועלי הכפייה שבנו אותו שימשו כחלק אינטגרלי מיסודותיו של הכביש בתקופת סטאלין. ב'ללא קירות' הטקסט מעורפל עוד יותר, ומספר על התאוששות מטראומת ילדות, נסיון להתחיל מחדש בלי רוחות העבר.


אחד משיאיו הגדולים של האלבום ממוקם בדקה ה-7 של יצירת הנושא, כאשר ריף דיסטורשן מצידו של הולמס מתמקם בחזית התקפת המלוטרון של דוראנט, בעוד ניקולס מפעפע אל ראש הר-הגעש בשירה אגדית. ביצירה 'ללא קירות', דרכי בניית האפוס ופירוק המתחים מזכירים מאוד את רגעיו הטובים ביותר של האפוס הג'נסיסאי 'סאפר'ס רדי' מ'פוקסטרוט' של 1972. תענוג לשמוע את הליריקה של איי-קיו כפי שמבצע אותה מר ניקולס בצלילות, בהירות ובמבטא אנגלי נהדר. ברור לחלוטין שאין איי-קיו בלי ניקולס, הפרונט-מן שרק הולך ומבסס את אחיזתו האמנותית מדיסק לדיסק.




הדרמה הגרנדיוזית של שתי היצירות המרכזיות לא אומרת ששאר דקות האלבום מבוזבזות. רחוק מכך: גם היצירה הפותחת, 'פרום דה אאוטסייד אין', שכוללת ציטוט קולי נחמד של שחקן האימה הקולנועי המהולל בלה לוגוסי, נהנית מאנרגיה נפלאה שבוודאי גם מתרגמת את עצמה להופעה חיה ללא קושי. הקטע הרביעי, 'אושן' (Ocean), שומר על הסולם המאז'ורי המרגיע, ונשמע קצת כמו ג'נסיס הרומנטית באיזור 1976. היצירה הסוגרת, 'אנטיל דה אנד' (Untill The End) משתמשת במבנה הפואמה הסימפונית ל-12 דקות ומכילה בתוכה את כל מה שיפה, מעניין ומרגש בלהקה כמו איי-קיו, וכל זאת בלי לשבור או לכופף את חוקי הניאו-פרוג.


בהשוואה לאלבומים קודמים של הלהקה, הסגנון האפל והמסתורי של ההפקה והטקסטים מתיישב היטב עם 'דארק מאטר' מ-2004 ועם 'פריקוונסי' מ-2009. זה לא אלבום קונספט עלילתי כמו 'סאבטרנייה' מ-1997, ובהחלט לא הניאו-פרוג המוקדם של אלבומים כמו 'אוור' (Ever) מ-1993 או 'דה ווייק' מ-1985. אין בו עיסוק מוחשי בחומרים פוליטיים כמו ביצירה 'הארווסט אוף סולז' (Harvest of Souls) מ'דארק מאטר', אך למרות האפלוליות הרצחנית של לפחות שניים מקטעיו, הוא רחוק מלהיות מרתיע או שונא-אדם (מיזנתרופי). הגשתו הבוטחת של ניקולס חפה ממאניירות, והסולן המנוסה מעביר את הטקסטים בצורה נקייה וישירה.


דיסק הבונוס של 'דה רואד אוף בונז' מכיל 6 קטעים, כאשר כל אחד מהם פחות מרשים מקודמו. השניים הראשונים ('נאקלהד' המיליטנטי-מטאלי ו-'1312 אוברטור' האינסטרומנטלי והקיצבי) מרשימים יותר, בין השאר מפני שהם מתחברים בצורה אורגנית לקו הקודר של הדיסק הראשון והמרכזי. גם באלבום הבונוס בולטת המעורבות החזקה של הקלידן ניל דוראנט, שבדיסק השני נותן להשפעות הג'נסיסאיות שלו להתבלט באופן קצת יותר חופשי. אם בדיסק הראשון אנחנו מקבלים איי-קיו מקורית ומובדלת מבחינה אמנותית, הרי שבחומרי הבונוס החברים משחררים את הבלמים, ומעניקים כמה מחוות מוצהרות לאבות המייסדים של הז'אנר; זה כמובן בא על חשבון המקוריות והחדשניות. הדמיון וההשאלות ממש זועקים לאוזן בקטע 'קונסטליישנז' (Constellations), למשל.

לסיכום, מאוד מומלץ להשקיע זמן ומחשבה בגרסת הדיסק היחיד של 'רואד אוף בונז', האלבום הנהדר של איי-קיו לשנת 2014. זהו גם אחד מאלבומי הפרוג המוצלחים של אותה שנה. תענוג להיווכח שהרכב כה מנוסה ואף 'זקן' מצליח לשמור על איכות הפקה גבוהה, מבלי לאבד את חוט השדרה האמנותי שלו. התברכנו בכך שחברי הלהקה לקחו לעצמם מרווח נשימה ארוך בין אלבומים, כדי לא להתבזות בשיחרור חומרים בינוניים. איי-קיו היא עדיין אנסמבל מעולה של מוסיקאים מיומנים, החל בשירה המושלמת של פיטר ניקולס ועד לסוללת הקלידים המאובזרת של דוראנט. האפילה הקודרת של הטקסטים והמלוטרונים לא פוגעת בנגישות ובידידותיות של האלבום, שפונה לקהל רחב של מאזינים, לא רק לנישה המצומצמת של חובבי ג'נסיס משנות ה-70.

הציון: 8.5/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה

***

 עוד ביקורות ומידע







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")