אייקיו היא אחת מלהקות הניאו-פרוג המובהקות ביותר שהופיעו באנגליה. היא צמחה בשנות השמונים, אחרי שמהפיכת הפאנק החלה כבר לאבד מכוחה. הלהקה לקחה את נוסחת הרוק המתקדם הבסיסית (שילוב של רוק עם מוסיקה קלאסית), ניקתה אותה מאלמנטים קשים לעיכול וארזה אותה בעיבודים נוחים להאזנה. ברגעיה המביכים או הבוסריים, היא נשמעת רק כמו הרכב-מחווה (Tribute Band) ליצור מיתולוגי ושמו ג'נסיס. ברגעיה הטובים, היא פשוט עושה רוק מתקדם מלודי ונגיש, שקל להתחבר אליו, בכל הרמות.


כשרכשתי את הדי-וי-די הזה במחיר: 107 שקלים הייתי משוכנע שאפגוש הרכב מזדקן, זחוח, שמן וסנילי. הופתעתי לגלות הרכב דינמי, חרוץ, רציני, שנראה כאילו הוא נלחם על חייו בכל רגע נתון. ההפקה כולה מקצועית ומאומצת, וכל המעורבים מראים אכפתיות גדולה כלפי התוצאה הסופית. חברי הלהקה מספרים במדור ה"קומנטרי" בדי-וי-די על הקשיים התקציביים מאחורי ההפקה, ואפילו מוכנים להודות שהיו להם רעיונות יצירתיים שפשוט נבלמו בגלל מחסור במזומנים. עצוב, אבל זו המציאות וצריך להתחשב בכך.


הסרט מתעד את ההופעה החיה האחרונה של אייקיו במסגרת סיבוב ההופעות של "סאבטרייניה". היא צולמה במועדון הולנדי ושמו 013, בעיר טילבורג של 1999. ההופעה היא למעשה אופרת רוק מסורתית, ברוחו התיאטרלית של פיטר גבריאל בשנים 1971-1974.


כדי להמחיש את הקונספט, אפשר לומר שזוהי תוצאת המפגש בין האלבום הכפול "דה לאמב לייז דאון און ברודוויי" (The Lamb Lies on Broadway) מאת ג'נסיס בעידן פיטר גבריאל, ובין "אופריישן מיינדקריים" של קווינסרייך, עם כמה השפעות בולטות מצד ענקים תרבותיים כמו הביטלס (מלודיות) ואנדרו לויד וובר (המנוני-במה). רעיונות דומים, אולי דומים מדי, של מפגש ראשון עם ניכור עירוני, טירוף, מניפולציות של מנהיגים, רצח ובריחה מן התרבות המודרנית מככבים ביצירות של ג'נסיס, קווינסרייך ואייקיו.

 

ה"מחזמר" המתון נועד להמחיש את הרעיונות הספרותיים מאחורי אלבומה הכפול של הלהקה, "סאבטרייניה". בדיוק כמו המקור האולפני, גם ההופעה המוסרטת והארוכה (שעה ו-45 דקות, לא פחות) נהנית וסובלת מאותן תכונות: מוסיקה טובה, טקסטים בעייתיים. חברי הלהקה עבדו שנתיים כדי להנציח את המופע בפורמט דיגיטלי איכותי, והתוצאה הסופית מדגימה כהלכה את מהות עבודתם, על פגמיה וקסמיה.

העלילה

להלן סיפור העלילה בשלמותו: זהו סיפורו של אדם חסר-שם, שנולד בתוך מוסד סגור, מבודד לחלוטין מן העולם המציאותי. הוא משמש כשפן-נסיון אחד בתוך קבוצה מופרדת של אנשים אבודים. מתכנני הניסוי משחררים אותו יום אחד לחופשי, עוקבים אחריו, נותנים לו לשוטט בעיר מודרנית, והכל כדי לחקור את תגובותיו לשינוי הקיצוני.


גיבורנו, שלא במפתיע, מרגיש אבוד בתרבות העירונית. הוא נזקק לעזרה, וכמעט מוצא אותה בדמותה של כת נוצרית תמוהה. מנהיג הכת מנסה לשכנע אותו להצטרף, אבל הגיבור נמלט מן המקום. הוא מוצא בחורה בשם מאיה, מתאהב בה נואשות אך נזרק לאנחות. הוא נכנס לדיכאון, משם מתדרדר להתקף של זעם, ורוצח את אחד הנסיינים שעוקב אחריו. הוא מנסה לארגן מרד של כל שפני הנסיון, אך המרד נכשל בנסיבות טרגיות והוא מחליט לחזור, מרצונו החופשי, אל הצינוק המבודד והבטוח במוסד הסגור. זהו סיפור של כישלון אנושי: אדם שניצב מול סיכוי להתמודד עם החיים, ובוחר בתבוסה.


שתי האזנות לדיסק הכפול ו-3 צפיות בהופעה לא עזרו לי להבין כמעט כלום ממה שהולך שם. לכן נאלצתי לפנות ל"קומנטרי" (בונוס של הדי-וי-די) כדי לזכות בסיוע דחוף, ואכן שם סוף סוף נמסר לי המידע הרלוונטי. לא ברור מדוע זקוק מאזין ממוצע לעבור את שיעור הפרשנות המפרך הזה כדי להתמודד עם היצירה. הסולן פיטר ניקולס כתב את כל הטקסטים, והוא "אשם" בעירפול הספרותי. רק בזכות ההסברים המלומדים שלו אפשר היה להיכנס אל תוך הסיפור. למעשה, זהו כישלונו של ניקולס, שכן אופרת רוק אמורה להיות מובנת כבר בתום הצפייה הראשונה.

אופרה ואמצעים חזותיים

לכתוב אופרת-רוק זו לא משימה פשוטה בכלל. תשאלו את "דה הו" (The Who) שכתבו את "טומי" החלוצית, רוג'ר ווטרס שכתב את "החומה" המפורסמת, פיטר גבריאל שכתב את "דה לאמב" היומרנית, דיויד בואי שכתב את "זיגי סטארדאסט" הקלאסית, או להקת קווינסרייך שכתבו את "אופריישן מיינדקריים" האפקטיבית.


כדי לכתוב אופרת-רוק לא צריך להיות משורר רגיש ומורכב, אלא לכתוב טקסטים ברורים ופשוטים על נושאים שבאמת מעניינים אנשים. במקביל, צריך גם להבין כמה יסודות באמנות התיאטרון ולשלוט בטכניקות ההפקה הבימתיות. המשימה הזו גדולה על אייקיו בכמה מספרים, גם במישור הטקסטואלי אבל גם במישור הכלכלי-הפקתי. הסיפור שבנה ניקולס פשוט איננו מספיק מעניין, הבמה דלה וספרטנית, והתוצאה הויזואלית לא מספיק מעניינת.


בניגוד לפעלולי התחפושות והמסיכות של פיטר גבריאל בתקופת ג'נסיס הקלאסית, על הבמה של איי-קיו לא קורה הרבה. הצופה רואה את הגיבור הראשי "יוצא" אל מחוץ לסורגים בעזרת אפקט תאורה של כלא; מסתובב בעיר באמצעות הקרנת וידאו של לונדון; זוכה להטפה של כומר - זהו ניקולס חובש משקפי שמש גדולים וגלימה שחורה; לובש מסיכת עור, רוצח שחקן אילם שמופיע לדקה ונעלם, ובסוף -- לאחר שעה של טקסט לא מובן -- חוזר אל הסורגים עם אותו אפקט תאורה. לא ברור אם ניקולס סירב ללכת רחוק כמו פיטר גבריאל, או שהוא בכלל לא העלה על דעתו את הרעיון.


חברי להקת איי-קיו כבר יודעים שהם לא שייכים לליגת-העל של התיאטרון הבריטי, ובוודאי שלא לצמרת הרוק המתקדם האירופאי. לכן הם מפצים על כך בחריצות של פועלים שחורים, בצניעות מעוררת כבוד, ובבניה מוצלחת ושיטתית של שירים מלודיים, סוחפים ומאוזנים - שעובדים טוב יותר בדיסק הכפול מאשר בדיוידי המצולם.


הטקטיקה היא של איזונים ובלמים: "עכשיו כועס ועכשיו מפויס, עכשיו מהיר ועכשיו איטי, עכשיו דיסטורשן ועכשיו פסנתר, עכשיו הרבה אור ועכשיו חושך". זה לא קל לצלוח הופעה ארוכה של שעתיים כולל שני הדרנים, אבל איכשהו זה עובר, רק בזכות הלחנים, העיבודים, ההפקה המוסיקלית והביצועים המדויקים.


עיקר הקרדיט על המוסיקה הולך לשני אנשים: 1) הקלידן המשכיל מרטין אורפורד, שהוא גם מורה לפסנתר כהשלמת הכנסה; שולט היטב בנרטיב הסימפוני ובונה מספר מוטיבים מוסיקליים ברורים; 2) הגיטריסט המשופם מייק הולמס, שתרם חלק משמעותי מן הלחנים, הוסיף אנרגיה, סולואים מדויקים, 'ריפים' חזקים וגם כמה רגעים יפים על הקלידים לצד אורפורד. השימוש החכם והיעיל במוטיבים המוסיקליים לכל אורך היצירה מאפשר לשמור על מתח בסיסי, ולמנוע משלד העלילה הרופף מלהתפרק לחלוטין. למעשה, איכות המוטיבים ויישומם האלגנטי מצילים את "סאבטרייניה" מכישלון.

לסיכום, "סאבטרנייה" היא אסופה ארוכה מדי של שירים מוצלחים ברובם, כתובים-היטב ברמה המוסיקלית, קליטים באופן יחסי, דרמטיים בחלקם, לעתים מרגשים, ומופע ניאו-פרוג טיפוסי של להקה שנאבקת כדי לשרוד בתקופה צוננת. אין ספק שלא מדובר ביצירת מופת - בעיקר לא ברמה הקונספטואלית ובוודאי לא ברמה החזותית. כמו כן, הדמיון ללהקת ג'נסיס בתקופת גבריאל גדול מדי, ומוריד ללהקה נקודות רבות במבחן המקוריות. ברמה המוסיקלית, זו הופעה נדיבה, מגוונת, מלודית ונגישה גם לפרוגרים מתחילים. אך ברמה האמנותית, מדובר בחוויה לא מספיק משכנעת ולא מספיק מרגשת.

הציון: 8/10

 עוד ביקורות על להקת איי-קיו (IQ)