רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Jericho
Jericho

1972 Red Bus Records
1990 Repertoire Records
London / West Germany
(37:39)


ביקורת: אורי ברייטמן

09/04/2003

Jericho - יריחו

אלבומה האחרון של להקת הצ'רצ'ילים, ששינתה את שמה לג'ריקו ג'ונס ולבסוף ל"ג'ריקו" (יריחו), הוא לדעתי הטוב מבין השלושה שהפיקה. במרץ 2003 הוציאה הד-ארצי את שני האלבומים הראשונים באריזה חגיגית, אבל ככל הנראה מסיבות כלכליות לא קנתה את הזכויות על האלבום הזה. לכן רוב הציבור הישראלי לא מכיר אותו, מלבד קומץ אספנים וחובבי רוק נוסטלגי.


יואב קוטנר, אולי המתעד הנמרץ ביותר של הלהקה, כתב עליה ביוגרפיה באנציקלופדיה "מומה", במסגרתו סיכם את האלבום "ג'ריקו" בכך שהוא כלל "יצירות ארוכות ומורכבות". גם ערן דינר, שסיכם את תולדות הלהקה ב'מעריב', כתב שהוא "הכיל חמישה קטעים ארוכים ומורכבים". קשה לי להסכים עם הקביעות הללו - מורכבות היא עניין יחסי מאוד, גם ברוק המתקדם.


ראשית, הקטע הראשון באלבום, 'אתיופיה', הוא אמנם מטאלי, אינסטרומנטלי, מהיר ונועז, אבל מורכב הוא לא. הוא לא מסובך לנגינה, ואפילו די קצר (4:34). הקטע השני, "דונט לט מי דאון" (Don't let me down) הוא גם קצר עוד יותר (3:40) וגם פשוט.


הקטע השלישי, "פד'רבד" (FeatherBed) הוא אמנם ארוך במובן הטכני (9:40) אבל גם הוא פשוט, אפילו שגרתי. וגם הקטע הרביעי, "ג'סטין אנד נובה" (Justin and Nova), חובה לציין, הוא אמנם ארוך (8:29) אבל אפילו הוא איננו מורכב; הוא פשוט מציג לראווה עיבוד תזמורתי סימפוני נאה. הקטע החמישי, "קיל מי ווית' יור לאב" (Kill me with your love) גם הוא לא ארוך ולא מורכב, למרות הפתיחה הדרמטית, חליל-הצד והאפקטים הקוליים החביבים.


אפשר להגיד הרבה דברים טובים על הצ'רצ'ילים, ג'ריקו ג'ונס ומה שנקרא בסוף ג'ריקו, אבל דבר אחד אסור לטשטש: זו בסך הכל להקה ישראלית חביבה אך זניחה, שהיתה מושפעת מלהקות גדולות בהרבה כמו לד זפלין, דיפ פרפל ובלאק סבאת'. הנגנים טובים -- אין מה לעשות, חיים רומנו יודע לנגן גיטרה -- אבל אם זה לא היה הרכב ישראלי, ספק רב אם הייתי מתייחס אליו כלל כאן. הם עשו הארד-רוק לא רע בכלל, והיו להם שאיפות מוסיקליות רציניות - אבל עצם העובדה שקטע מסוים הוא ארוך, לא הופכת אותו למורכב, וגם לא הופכת אותו בהכרח ל'פרוגרסיבי'.


למעשה, ג'ריקו היתה זקוקה לעזרה חיצונית כדי להמריא אל מחוץ לקונטקסט הבלוזי שבה היא פעלה. הפסנתרן הבריטי רוב יאנג, שניגן באלבום הזה, סייע לדני שושן ורוב האקסלי בעיבוד התזמורתי המוצלח של הקטע הרביעי. אם היתה לצ'רצ'ילים פסגה מוקלטת כלשהי בקריירה, הקטע "ג'סטין אנד נובה" מתעד אותה יפה. הלחן מצוין, ההתפתחות המלודית מושלמת, וההקלטה טובה יחסית, למרות שבשנת 1972 העפילה לונדון לשיאים טכנולוגיים חדשים באלבומים מקבילים של להקות אחרות.


אז מה 'פרוגרסיבי' באלבום האחרון של הצ'רצ'ילים? למעשה, זהו השילוב בין מוסיקה קלאסית לרוקנרול, הנוסחה הבסיסית של הפרוג; השימוש בנוסחה הזו קיים כאן ב-2 קטעים, לא יותר. וכמובן, לא האורך קובע כאן. מלבד רומנו, הצ'רצ'ילים לא התברכו בנגנים יוצאי-דופן, שיכלו לספק הברקות אינסטרומנטליות ייחודיות. שוב, זו הפרובינציאליות הישראלית שאיפשרה להם להפוך למיתולוגיה של רוק מקומי, בעוד בחו"ל הם היו בסך הכל עוד הרכב אחד מבין מאות.


בתעשיית המוסיקה הבריטית היה נהוג לפתוח את צד א' של האלבום עם שירים קליטים-יחסית. זה מסביר את ההגיון הפנימי: שלושת הקטעים הראשונים הם פשוטים-יחסית. צד ב' מכיל את שתי היצירות המעניינות-יותר באלבום, בעיקר בגלל הנכונות לשלב תזמורת, לחרוג ממשקל ארבעת-הרבעים השחוק, ולמעט בהשפעות בלוזיות. לפעמים זה נשמע קצת כמו לד זפלין בלי רוברט פלאנט; יש להניח שג'ימי פייג' היה המודל של רומנו באותה תקופה.

אז מה היה לנו? אלבום טוב, גאווה מקומית מסוימת, שניים-שלושה שירים מצוינים, סאונד סביר וכמה רגעים פרוגיים מספקים. "ג'סטין אנד נובה" היא בהחלט יצירה שניתן להתגאות בה.

הציון: 8/10

 הוסיפו תגובה


 עוד רוק מתקדם ישראלי







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")