רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Jethro Tull - Minstrel in the Gallery

Jethro Tull

Minstrel In the Gallery

1975 Chrysalis Records

2002 Chrysalis-EMI (Remaster)

UK

(45:10)

jethrotull.com



ביקורת: אורי ברייטמן

28/03/12

השילוב האטרקטיבי והמוזר בין רוק, פולק (Folk) ובארוק נמשך גם כאן, באחד מאלבומיה המוכרים של ג'טרו טאל. איאן אנדרסון, כרגיל, שולט בהפקה. קשה לומר שהלהקה שינתה כיוון או הפתיעה את מאזיניה הותיקים עם אוסף השירים הזה. חליל-הצד של אנדרסון, הסמל המסחרי שלו, מופיע שוב ושוב, לצד הגיטרה הקלאסית וסגנון השירה הייחודי שלו. גם איאן לא יכול לעשות הכל: דיויד פאלמר חתום על העיבודים התזמורתיים, שמוסיפים לא-מעט למוסיקה. זהו אלבומו האחרון של הבסיסט ג'פרי האמונד-האמונד עם הלהקה: בנובמבר 1975 הוא פרש מעסקי המוסיקה וחזר לצייר.


הנוסחה המנצחת של הלהקה מנסה לעבוד גם כאן: שירים בעלי נופך עממי, השאובים מן התרבות הקלטית ומוסיקת-העם של אירלנד, וויילס וצפון-מערב אירופה, שהזריקו לתוכם מנה של בלוז ודיסטורשן, אבל לא יותר מדי. אנדרסון ושותפיו מציגים את עצמם כזמרים-נודדים, המופיעים בפני האצולה (המאזין המודרני). זו דוגמה נוספת לאבולוציה תרבותית מואצת, שבה תרבויות שונות לא מתנגשות זו-בזו אלא מולידות יצור-כלאיים חדש ששרידותו מחוזקת.


בקטע השלישי, 'בלאק סאטין דאנסר' (Black Satin Dancer), למשל, הדמיון של ג'טרו טאל ל'דיפ פרפל' איננו מוטל בספק. הם מתחרים על אותו קהל-יעד, אלא שאנדרסון נהנה יותר להציג את עצמו כטרובדור עממי. האירוניה הקלילה שלו, שנעדרת כמעט לחלוטין מכל אלבום של ה'פרפלים', לא יורדת מסדר היום של האלבום. גם במעברים התוקפניים ביותר בהקלטה, הוא ממשיך לקרוץ למאזיניו. רוב הזמן הדבר מבוצע בחינניות, אך לפעמים נדמה שזה בא על חשבון התלהבות אותנטית או סוג של היגד משמעותי ובעל ערך.


זה אלבום אקוסטי מאוד, והנוכחות של הגיטרה החשמלית חלשה בהשוואה לאלבומים של הלהקה משנים קודמות. יצירת הנושא ('מינסטרל אין דה גאלרי') והקטע השני ('קולד ווינד טו וולהלה') הם היחידים ששרדו את מבחן הזמן, וממשיכים להיות מבוצעים בהופעות שונות של ג'טרו טאל ואיאן אנדרסון. שאר הקטעים כמעט ונשכחו, בין השאר בגלל הליריקה האישית-מאוד של אנדרסון, שהתאושש באותה תקופה מגירושיו לאשתו הראשונה. 'רקוויאם', למשל, הוא כל כך אינטימי עד שזה מביך. אפשר להרגיש את המלנכוליה שולטת במוחו של אנדרסון בקטע השישי והארוך, 'בייקר סיינט מיוז'.


'מינסטרל' עבר רימסטר (Remaster) של חברת קריסליס ב-2002. הסאונד אכן שופר, אבל לא בצורה דרמטית. לאלבום בעל 7 הקטעים, שאורכו היה 45 דקות, נוספו 5 קטעי בונוס. הללו האריכו אותו לכמעט 58 דקות, אך לשווא: כל הבונוסים לא תורמים דבר לאלבום, ואפשר היה להסתדר יפה בלעדיהם. הדבר נכון במיוחד לשני הבונוסים האחרונים, שלקוחים מהופעה חיה ונקטעים באכזריות בדיוק כשהם מתחילים ליצור עניין.

לסיכום, חובבי הלהקה מן הסתם יהנו גם מן ההפקה הזו, אבל זה לא פריט חיוני. האלבום שייך לקבוצת האלבומים המוכרת והמקובלת של ההרכב, בתקופתו הרעננה, אבל הוא לא בחירה ראשונה. באלבומים כמו אקוואלאנג או ת'יק אז א בריק, אפשר להבחין בבירור בהמשכיות של היצירה הכוללת, כשהשלם גדול מסכום חלקיו. כאן, לעומת זאת, השירים עצמם אולי טובים, אך מסרבים להתחבר זה לזה. הצד הראשון של תקליט הויניל המקורי היה לא רע, אבל הצד השני קצת עצוב מכדי להלהיב.

הציון: 8/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על מינסטרל בגלריה





איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")