רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Pictures of an Exhibitionist - Keith Emerson

Keith Emerson

Pictures of an Exhibitionist

2004 John Blake Publishing

England / UK

324 pages, paperback

keithemerson.com

ביקורת: אורי ברייטמן


06/06/08

מצחיק, חסר גבולות, חושפני והוגן, שטחי לעתים, בלתי ממצה אך קריא ביותר - זוהי ההתרשמות מן האוטוביוגרפיה של קית' אמרסון, תחת הכותרת "תמונות של אקסהביציוניסט". הקלידן הבריטי, יליד 1944, שהתפרסם בזכות שלישיית אמרסון לייק ופאלמר בשנות ה-70, הוציא לאור את קורות חייו בהיותו בן שישים. הוא כתב על ילדותו בתור בן יחיד, על אביו המוסיקאי, על ההתחלה הקשה בעולם הרוק, על להקת דה נייס, על ההצלחה האדירה של ELP ועל הכישלונות שלאחריה.


ב-21 פרקים, המתפרשים על פני 324 עמודים, ניסה אמרסון להעניק לקוראיו דיווח נאמן-לאמת, ככל שניתן, של חייו מלאי התהפוכות. הוא לא חסך בפרטים מביכים, אך נראה שנאלץ לוותר על סיפורים רבים במהלך הדרך, וכנראה אף שכח לא מעט במרוצת הזמן. הוא לא תמיד ריחם על מושאי כתיבתו, כמו למשל התיאור הבלתי-מחמיא של גרג לייק, שותפו ללהקה. במיטב המסורת של אוטוביוגרפיות רוק, יש פה הרים וגבעות של סקס, אלכוהול וסמים. לפעמים התיאורים פלסטיים עד כדי כאב, ולעתים נדמה שאמרסון צינזר את עצמו כדי לא לשרוף יותר מדי גשרים לאורך הדרך; ועדיין, קשה להפסיק את הקריאה.


אם לתמצת את הכל לפסקה אחת, הרי שמדובר בבחור אנגלי שנולד בעיירה שכוחת-אל, בסוף מלחמת העולם השנייה, למציאות כלכלית קשה. הוריו עבדו קשה כדי לממן את לימודיו המוסיקליים, והוא נאבק בשיניים כדי לפתח לעצמו קריירה מוסיקלית בלונדון של תחילת שנות ה-60. ההצלחה הכלכלית, והתהילה שבעקבותיה, תפסו אותו לחלוטין בלתי-מוכן. תוך זמן קצר בגד קית' אמרסון באשתו על ימין ועל שמאל, התמכר לאלכוהול, איבד את ביתו בשריפה, החל לצרוך סמים, נטל סיכונים מיותרים בקריירה, להקתו התפרקה, הוא סבל מבעיות בריאות (ניתוח ביד ימין), נקלע למשבר פיננסי ענק ונאלץ להיפרד מאשתו. בשנות האלפיים, לפי תיאורו, הוא מנסה לחיות את המחצית השנייה של חייו, בלי ליפול בבורות עמוקים מדי.


אם יש דבר אחד שבולט מיד בתיאורו של אמרסון את חייו, זוהי הכנות הקיצונית שבה הוא דבק. הוא רחוק מאוד מלראות את עצמו בתור אדם מושלם, אלא להיפך: יצור עתיר חולשות, אפילו מטופש, פזיז וקצר-רואי. אמרסון לא חושש להודות בכך שהוא נפל קורבן לצריכה מזיקה של קוניאק, קוקאין, גרופיות ומהירות מופרזת. לכן גם בולטים הקטעים בספר שבהם הוא מדלג על נושאים רגישים אף יותר, כגון הסיבות המדויקות להתפרקות להקתו, בריחתה של אשתו והתמוטטותו הפיננסית.


בפרקים הראשונים של הספר, בהם משרטט אמרסון את חייו העלובים-למדי בפריפריה, הוא מקפיד לתעד את הרקע הביוגרפי המדויק של כוכב רוק בריטי, אולי כדי להסביר מדוע כה התקשה להסתגל אל החיים היפים במסלול המהיר. יש ערך רב בסיפוריו על ההתפתחות ההדרגתית שלו בתור קלידן, שהחלה בזכות אביו כבר בגיל שבע. התפתחות זו נמשכה בסדרה ארוכה של תחרויות מוסיקה מפרכות וקונצרטים מקומיים, שלמעשה הפכו אותו למקצוען אמיתי. בעידודו המתמשך של אביו, חובב ג'אז מושבע, חרש קית' הצעיר את כל הסטנדרטים של התקופה, והפך לג'אזיסט בלב ובנפש.


הספר עונה מהר מאוד על השאלה המתבקשת - כיצד הפך אמרסון למומחה גדול לנגינה על אורגני האמונד? התשובה היא האורגניסט האפרו-אמריקני ג'ימי סמית' והשיר "ווק און דה וויילד סייד" מ-1962. הכלי המסורבל והכבד, שנחשב חדשני מאוד באנגליה של התקופה, קיבע את אמרסון בתודעה בתור נגן מבוקש, בעל מיומנות נדירה וכישרון אמיתי להופעות פרועות ומקוריות. אמרסון מפרט כיצד חי ונשם את ההאמונד, הופיע אותו בכל רחבי אירופה, סחב אותו ממקום למקום, הכיר בו כל סנטימטר, למד את מגבלותיו וידע כיצד לפרוץ אותן.


בתחילת שנות העשרים לחייו, ובאמצע שנות השישים, כבר היה אמרסון חבר בלהקת טי-בונז, ובדרך להקמת "דה נייס", הלהקה שהוקמה בזכות הזמרת האפרו-אמריקנית פי-פי ארנולד, ושהביאה את אמרסון למרכז תשומת הלב העולמית. אמרסון מעניק לתקופה שלו ב"דה נייס" את רוב דפי הספר, ומספק הצצה אינטימית, מפורטת ומשעשעת במיוחד על שני חבריו להרכב, לי ג'קסון (בס, שירה) והמתופף בריאן 'בלינקי' דייויסון, שנפטר ב-2008.


אמרסון ללא ספק היה המוכשר שבין שלושת חברי "דה נייס", ממש כפי שהיה המוכשר מבין שלושת חברי "אמרסון לייק ופאלמר" כמה שנים אחר כך. הוא מציין לחיוב ארבעה אורגניסטים בריטיים שהיו, באותה תקופה, גם מתחרים וגם מקורות השראה: בריאן אוגר (Brian Auger) שהקים את להקת אובליביאן אקספרס (Oblivion Express); ג'ורג'י פיים (Georgie Fame), אלן פרייס (Alan Price) ואחרון חביב - דון שין (Don Shin).


אחד הרגעים היותר-מעניינים בקריאת הספר הוא תיאור הופעה הזויה של אמרסון ועמיתיו ללהקת VIP's בצרפת, שבה החלו יושבי הפאב ללכת מכות איש עם רעהו. בתגובה להתנהגות הקהל, פיתח אמרסון השיכור והמתוסכל את טכניקת ההתעללות הפיזית באורגן (טילטולים, קפיצות, מכות וזריקות, תקיעת סכינים ועוד), טכניקה שהפכה עם השנים לסמל המסחרי-בידורי שלו בכל ההופעות החיות.


פרנק זאפה הוא מקור השראה נוסף שאמרסון לא חושש לציין, שוב ושוב. הוא אפילו מתאר פגישה קצרה עם זאפה, כמה שנים אחר כך, באיזור 1970. אמרסון מציין כי גם עמיתו קרל פאלמר היה זאפאיסט נלהב, ואף התייחס אליו בתור סמכות ריתמית בלתי מעורערת. רבים ממעריציה של להקת אמרסון לייק ופאלמר אינם יודעים עד היום עד כמה הושפעו אמרסון ופאלמר מן העבודה החלוצית של פרנק זאפה הגדול, במחצית השנייה של שנות ה-60.


מרתק לקרוא את ההתנסות הקצרה של אמרסון עם סם ה-אל-אס-די (LSD), אותו כינו באותה תקופה פשוט "אסיד". קית' ודייבי או'ליסט לקחו מנה אחת ביחד, ונדהמו כאשר נסיונו של או'ליסט לקטוף פרח בגינה הסתיים בכך שהפרח צעק עליהם והבריח אותם מן המקום. מה שמעניין במיוחד בתיאור החוויה הפסיכדלית הזאת היא העובדה ששניהם חוו בדיוק את אותו הדבר, באותו הרגע: פרח צועק. למרבה מזלו, אמרסון לא התמכר ל-LSD ולכן לא סיים את חייו כמו סיד בארט, למשל.


אמרסון והמוג
אמרסון והמוג
ההתייחסות של אמרסון לחלק מעמיתיו המפורסמים לעולם המוסיקה היא לעתים מביכה: הוא מכנה את חברי פינק פלויד בתור "סנובים של אוניברסיטה", מגחך על נסיונו של ריק ווייקמן ללמוד ממנו ולחקות אותו, קוטל בארסיות את שדרן הרדיו ג'ון פיל (שנפטר) ומתאר פגישה מסוממת וילדותית עם ג'ון בונהאם, המתופף של לד זפלין, בשווייץ.

לעומת זאת, אמרסון מתייחס באהבה ובכבוד לד"ר רוברט מוג, ממציא הסינתיסייזר המפורסם, ונופל לרגליהם של ליאונרד ברנשטיין ("לני בייבי", כינה אותו לייק בפניו), פסנתרן הג'אז אוסקר פיטרסון (איתו הופיע אמרסון בשידור טלוויזיוני), המלחין אלברטו ג'ינסטרה (אותו פגש כדי לאשר ביצוע של אחת מיצירותיו) וג'ימי הנדריקס (איתו הופיע ברחבי אנגליה, זמן קצר לפני מותו).


ככל שהזמן עובר, כך מתבהר עד כמה סיכן אמרסון את חייו שוב ושוב במהלך סיבובי ההופעות האינסופיים שעבר עם השנים. מלבד תאונות דרכים, מחלות משונות, קלקולי קיבה, תאונות במה שהסתיימו בצלעות שבורות, כוויות חמורות וריחוק מכאיב מן המשפחה והבית, הוא עבר אירועים מאוד לא נעימים כמו הופעה באיטליה שהסתיימה במהומות, משטרה, אובדן ציוד ואי-תשלום מצד האמרגן.


אמרסון מקפיד לציין סדרת הופעות בצרפת שהסתיימה בבריחתו של האמרגן עם הכסף. הופעה בפראג המבודדת, זמן קצר לאחר ההשתלטות הסובייטית (סוף 1968), גם היא מתוארת בתור סיכון כלכלי ומקצועי, למרות אהדת הקהל. ביקור ראשון מסוגו ביפן הסתיים במפגש אלים עם מעריצות היסטריות, בריחה של אמרסון משדה התעופה, גשם בהופעה הראשונה והתנגשויות עם המשטרה בהופעה השנייה, שהסתיימו בהפסקת החשמל וההופעה. אפילו המפגש בדנמרק עם אשתו-לעתיד (למשך 22 שנה), אלינור, נקרא כאילו נולד מתוך בדידות מדכדכת, האופיינית לסיבוב הופעות סקנדינבי נוסף.


רק בסביבות עמ' 174 של האוטוביוגרפיה מתחיל המחבר לטפל בנסיבות היווסדה של להקת אמרסון לייק ופאלמר. גרג לייק מתואר על ידי אמרסון בצורה שלילית ביותר: אנוכי, חצוף, תאב-בצע, נצלן, וולגרי, שתלטן, עקשן ורחוק מלהיות מבריק כמוסיקאי. "תשמע, אני חשבתי על זה..." הוא משפט הפתיחה הקבוע של לייק מול אמרסון, סימן מבשר-רעות לרעיון מזיק של הסולן והמפיק. אמרסון נותן למר לייק קרדיט מוגבל בתור זמר טוב, מפיק מיומן ואיש עסקים משופשף. עם זאת, מערכת היחסים בין קית' לגרג לייק נותרת קודרת, מקוטעת, חידתית וסתומה עד האות האחרונה בספר. פאלמר, לעומת זאת, משורטט כבחור חביב, נטול תסביכים, בעל חוש הומור, פשרני ונוח לבריות.


לאורך כל פרקי הספר, מצייר אמרסון את תעשיית המוסיקה כאילו היתה אוסף של סרטים מצוירים. אינספור תקלות מביכות, קשיים לוגיסטיים מטורפים, תאונות בסגנון סלפסטיק, מפגשים תמוהים והזוים בין אנשים מעולמות שונים, טיולים מופרכים לכל קצוות תבל, עליות ומורדות נפשיות, גאות ושפל בצמידות זמנים מוגזמת - הכל נראה ונשמע בלתי מציאותי למי שחי לו חיים רגילים. אמרסון לא רק חווה על בשרו את החיים המוטרפים האלו, אלא אף הקצין את המצב כאשר שרף את עצמו על הבמה, בחר לרחף באוויר עם פסנתר מסתובב, לקח שיעורי טיסה והתרסק עם האופנוע שלו. אפילו פסנתרן הג'אז האגדי, דייב ברובק, הזהיר את אמרסון שהוא מסכן את חייו שם על הבמה.


חובבי הזוטות המוסיקליות יקבלו תשובות מהירות לשאלות מקצועיות, כמו למשל: למה גרג לייק לא השתמש בגיטרה כפולת-צוואר? כי היא היתה כבדה מדי, ולחצה לו על הצוואר; מתי מזכיר אמרסון את פטריק מוראז? כאשר האחרון הצליח להשיג מוג פוליפוני לפניו; ומדוע הפסיקה הלהקה להשתמש במערכת רמקולים קוואדרופונית להופעותיה? כי היה קשה למצוא מקום לרמקולים האחוריים בלי לחסום את פתחי היציאה מהאולם; וכמה שילמה להקת דיפ פרפל על הנזק שגרם הגיטריסט ריצ'י בלקמור, שדחף את צוואר הגיטרה שלו אל תוך עדשת מצלמת הטלוויזיה שצילמה את מופע ה"קליפורניה ג'אם" ב-1974? בערך 30 אלף דולר, כל ההכנסות שלהם מהמופע.


הקונצ'רטו לפסנתר של אמרסון זוכה להתייחסות נרחבת מן הצפוי, כאשר המלחין מפרט על תלאותיו בכתיבת היצירה, השלמת התיזמור, השגת התזמורת וההתמודדות עם התנגדויותיהם של לייק ופאלמר. אמרסון מפרש את הפרויקט בתור מחווה מוסיקלית לאביו, שאהב מאוד מוסיקה קלאסית ורצה שבנו יהיה מלחין מכובד. חבל שדווקא הקונצ'רטו, שעבורו הקריב אמרסון כל כך הרבה זמן ומשאבים, נחשב כיום לאחת היצירות הכי פחות זכורות שלו, וכנראה בצדק. האם התיזמור של "אבאדונ'ס בולרו" הצדיק 52 נסיונות הקלטה רצופים? כנראה שלא. אמרסון מציין מפגש עם ג'ימי פייג', הגיטריסט של לד זפלין, שבו סיפר לו פייג' שכתב קונצ'רטו לגיטרה אך פחד להקליט אותו.


התקנות החדשות והמחמירות של משרד האוצר הבריטי, שהחל לגבות 81% מס הכנסה מן המשכורת של אמרסון לייק ופאלמר, גרמו להם לברוח אל עיירת הנופש מונטרו, שווייץ. הרוקרים העשירים הפכו לפליטי-מס, ולמעשה יצאו לגלות כפויה. אמרסון מתייחס לתקופה זו כאל שפל חדש בחייו, שבו היה משועמם, חסר השראה, בודד ואף מכור לקוקאין. הוא קיבל את מנות הסם הלבן באמצעות הדואר, בתוך עטיפות תמימות של תקליטי ויניל. הכינוי המקובל באותה תקופה לקוקאין היה "צ'רלי", כאשר הרואין נקרא "הארי". הריחוק והבידוד מהעיר לונדון הפכו את קית' אמרסון לאדם הרבה פחות יצירתי, סקרן ופורה. הסמים הפכו אותו למוחצן, פטפטן ועצלן. אם הקורא האמין עד כה שאין קשר בין מס הכנסה ובין דיכאון קליני, התפרקות של להקות רוק ודעיכה של קריירה מוסיקלית, בא אמרסון ומוכיח את ההיפך.


באיזור עמ' 319 מסתיימות להן שנות השבעים, ואז לוחץ אמרסון על דוושת הגז כדי להספיק לגמוע 23 שנה בעמודים ספורים. הוא מקפץ בזריזות בלתי מתקבלת על הדעת בין מותו של אביו ב-1981, קריירת פסקולי הסרטים שפיתח לעצמו; ההרפתקה עם מתופף הרוק הכבד קוזי פאואל במקום קרל פאלמר בלהקה המשונה אמרסון לייק ופאואל (כולל מותו של פאואל, בשורה אחת!); הניתוח ביד ימין שעבר ב-1993; המעבר לסנטה-מוניקה (קליפורניה) שנה אחר כך; האיחוד הכפוי של אמרסון לייק ופאלמר במחצית השנייה של שנות התשעים; ביקור בעיירת ילדותו (וורת'ינג, סאסקס, אנגליה), ושתי מילים על שני בניו, אהרון ודיימון. הספר מסתיים בטריקת דלת, כאילו אמרסון משתחווה ורץ מן הבמה היישר לחדר ההלבשה, בלי הדרן.

לסיכום, האוטוביוגרפיה של קית' אמרסון היא מסע משעשע למדי, לא מעמיק מדי אך חושפני והוגן, בנפלאותיה ואסונותיה של תעשיית המוסיקה הבינלאומית כפי שהוא חווה אותה במחצית השנייה של המאה ה-20. הקלידן הוירטואוזי-להחריד התמקד בחייו האישיים והמקצועיים, ומיעט בניתוחים מוסיקליים מורכבים.
חלק מן הסיפורים הם לא יותר מבדיחות ארוכות של אקסהביציוניסט כפייתי, אך בין הדפים מסתתרים להם נושאים חשובים בהיסטוריה של אמרסון לייק ופאלמר שטופלו למעשה בפעם הראשונה, ובצורה בוטה. אמרסון לא מתיימר לנתח את ההיסטוריה של הרוק המתקדם באנגליה, אלא עוסק בעיקר בעצמו כפי שהוא; רק חבל שהשאיר אחריו לא מעט שאלות ביוגרפיות ללא מענה, לא סגר את כל המעגלים שפתח, ורץ מהר מדי קדימה משנות השמונים ועד ימינו, בלי לספק תובנות עמוקות על הזמן שחלף מאז תור הזהב של להקת אמרסון לייק ופאלמר.

הציון: 8/10

קית' אמרסון התאבד בביתו בסנטה-מוניקה, ארה"ב, ב-10 מרץ 2016.
בן 71 היה במותו.

תגובות

***


עוד באותו נושא




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 






אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il