רופא שיניים, לבוש בחלוק לבן, עולה על הבמה. בידו הוא אוחז גיטרה חשמלית. קוראים לו ד"ר יושיהיסה שימיזו, והוא מנהיג את להקת הרוק המתקדם היפנית "קנזו" (או 'קנסו', אין לדעת; באנגלית זה Kenso). הוא הקים להקת רוק עם כמה חברים מבית הספר התיכון בשנת 1974, והושפע כמו כולם מענקי הרוק המתקדם הידועים (יס, קרימזון, ג'נסיס, ג'נטל ג'ייאנט, פי-אף-אם האיטלקים). לימודי רפואת השיניים שמו את המוסיקה בצד עד 1980, אז הוציאה קנסו את אלבום הבכורה. מאז יצאו לה 16 אלבומים, כולם אינסטרומנטליים, חלקם בהופעה חיה. "אין דה ווסט" (במערב) הוא אחד מהם.

 

קנזו משלבת בין רוק מתקדם אינסטרומנטלי ובין פיוז'ן, אך ממעטת להופיע. עקב לוח הזמנים העמוס של חמשת המופלאים, היא עולה על במה יפנית לכל היותר פעמיים-שלוש בשנה אחת. על הופעות מחוץ לארץ השמש העולה אין מה לדבר: קנזו הופיעה לראשונה בארה"ב בפסטיבל פרוגפסט 2000, וחמש שנים אחר כך, בנירפסט 2005. בשתי הפעמים הללו, לפחות, היא סחפה אחריה את הקהל וזכתה לתארים כמו "ההפתעה הגדולה של הפסטיבל" או "הלהקה הטובה ביותר".

 

הסיבות למוניטין המכובד שיצא ל'קנזו' במהלך השנים ניתן לנימוק: 1) לחנים מצוינים, מלודיים, דינמיים, ססגוניים, אקלקטיים, מגוונים, מקוריים וקצביים - כמעט כולם פרי מוחו הקודח של שימיזו, הגיטריסט בחבורה; 2) עיבודים מלאי-דמיון, עתירי הפתעות, שינויים בלתי-פוסקים, סימפוניים ברוחם אך ג'אז-רוקיים בגופם; 3) ביצועים אנרגטיים של כל החמישיה, המורכבת משני קלידנים (!)(קניצ'י אוגוצ'י, קניצ'י מיטסודה), מתופף מבריק (מאזיוקי מוראישי), בסיסט וירטואוז (שונג'י סאגוזה) וכמובן שימיזו על גיטרה ובאזוקי; 4) סדרת אלבומים ברמה גבוהה, כמעט בלי נפילות, שחלקם הפכו לפריטי-אספנים.

 

האלבום 'אין דה ווסט', הוקלט באולם "און אייר ווסט" בעיר טוקיו, בתאריך 14 בספטמבר 1997. הוא יצא שנה אחר כך בחברת מיוזיאה הצרפתית. הוא מכיל 72 דקות מרתקות של פרוג-פיוז'ן ברמה הגבוהה ביותר. כשרונו של שימיזו בכתיבת יצירות בעלות המשכיות פנימית מפתיעה, דינמיקה מגוונת ומלודיות קליטות מניע את כל ההרכב קדימה, והופך את האלבום כולו לחוויית האזנה נעימה מאוד. שימיזו אמנם לא מתבייש במוצאו הלאומי, ומשלב הן בעיבודים והן בלחנים את ההרמוניות וכלי הנגינה היפניים - אך הגוון האתנו-יפני אינו מוגזם או מלאכותי אף לרגע, ואיננו מנכר את המאזין המערבי. להיפך: ההגיון הפנימי של לחני 'קנזו' הוא פרוגרסיבי לגמרי, וההשפעות המוסיקליות היפניות רק מעשירות את הז'אנר ומוסיפות לו עומק. היעדר שירה בשפה היפנית הופכת את המוסיקה שלהם לקוסמופוליטית.

יושיהיסה שימיזו - גיטריסט בהכשרתו ורופא-שיניים במקצועו
(הופעה חיה, נירפסט 2005)

באלבום 15 קטעים (אחד מתוכם הוא רק מבוא נטול-מוסיקה להופעה), וכל אחד מהם מציג צד שונה של ההרכב. הגוון הדומיננטי הוא אמנם עליז, קצבי ומהיר - אך באלבום לא חסרים רגעים של דרמה, מסתורין והרהורים. ברגע שהם יוצאים לדרך - קשה מאוד לעצור אותם. זה לא רק יחידת הקצב הנמרצת של קנזו, אלא בעיקר העובדה שכל יצירה מתקדמת בצורה מעניינת ממוטיב למוטיב, תת-פרק לתת-פרק, במה שאף פעם לא נשמע שרירותי או מטולא. המעברים תפורים בצורה מעוררת-השתאות, ושני הקלידים מתבלים את העיבודים בגלרייה צבעונית של צלילים, אפקטים וסולואים מהירים.

 

אצל 'קנזו' אין טיפה של שחצנות ביכולת הנגינה הוירטואוזית: המטרה היא למלא כל רגע בתוכן מרתק, שלא יגרום למאזינים לאבד עניין. קנזו בהחלט לא עושה פיוז'ן שגרתי, ומצאה את הדרך הנכונה לשמור על היתרונות של הפרוגרסיב המולחן והמוקפד בלי לאבד את רוח האילתור והחופש של הג'אז-פיוז'ן הטוב ביותר.

 

מוטב שרוב שונאי הפיוז'ן האינסטרומנטלי למיניהם ישמרו מרחק מן האלבום הזה, שכן המרקם הצלילי הכולל של קנזו מזכיר מאוד את הפיוז'ן האירופאי והאמריקני של אמצע שנות השבעים. עם זאת, דווקא הנסיון לגשר בין המורשת הקלאסית של הפרוג ובין מורשת האילתור החופשי של הג'אז והפיוז'ן עובד כאן במלוא עוצמתו.

 

לאף אחת מן היצירות של קנזו אין מבנה מוסיקלי כמו ליצירת ג'אז טיפוסית (הצגת נושא, אילתור, חזרה לנושא, אילתור, נושא, סיום). קנזו אף מפצה על חסרונה של הליריקה המושרת בעזרת נגינת אנסמבל הדוקה ומלאת-ביטחון, שהופכת כל דקה באלבום לתענוג שמכתיב בחירה באופציית ה"ריפיט" במכשיר הקומפקט-דיסק, הנגן הנייד והמחשב האישי.

 

אף להקת פרוג יפנית אחרת לא הגיעה להישגים של קנזו בתחום הפרוג-פיוז'ן, ולכן ההשוואה המתבקשת היא הרכבים מפורסמים בהרבה מן הזירה הבינלאומית כגון הטפילד אנד דה נורת' מזירת הקנטרברי, בראנד-אקס המשועשעת, הפי דה מאן האמריקנית ואפילו להקת די-אף-איי (DFA) האיטלקית.

 

התוצאה הסופית היא מוסיקה נגישה, ידידותית, מרתקת לאוזניים ועדיין קיצבית לרגליים. לא רק שהיא נעזרת באלמנטים קריטיים כמו כישורי הלחנה או רמת ביצועים גבוהה, אלא שלתבשיל נוספו עבודת קלידים של ארבע ידיים (בדרך כלל - שתיים) ושימוש נבון בסינתיסייזרים מודרניים. אם מוסיפים לכל זה את התבלינים היפניים שמופיעים בחלק מן היצירות, מקבלים אלבום אטרקטיבי, נדיב (מעל 70 דקות) שהוא כמעט "המיטב של קנזו".

 

ללהקה לא חסרים אלבומים, גם בהופעה חיה: בשנת 2001 הוציאה אלבום חי (Ken-Son-Gu-Su) עם רפרטואר שונה בחלקו (74 דקות) וביצועים לא פחות טובים, מהופעה משנת 2000 שחגגה יום-הולדת 25 ללהקה. גם אלבומי האולפן של קנזו שומרים על איכות גימור גבוהה, ושלושת הראשונים שיצאו לאור בטווח השנים 1980-1985 (קנזו, קנזו II, קנזו III) נחשבים כבר לקלאסיקה יפנית מקומית. בשנת 1999 הם לקחו תפנית אל פרוג-מטאל והארד-רוק קשוח (Esoptron), שינוי סגנוני שחילחל גם אל 'פאבוליס מיראביליבוס', אלבומם משנת 2002 (Fabulis Mirabilibus). ב-2006 יצא 'אוצורוי יוקו מונו' (Utsuroi Yuku Mono) ו-2014 יצא 'אוצ'ינרו קואה ני קאיאי סיו' (Uchinaru Koe Ni Kaiki Seyo). קנזו הוציאה גם שני הופעות דיוידי, שהשנייה מביניהן (Ha-re-ki משנת 2002) מכילה שעתיים מצולמות באיכות גבוהה - אך קשה מאוד להשגה, אפילו באינטרנט.

 

לסיכום, "אין דה ווסט" הוא אלבום מעולה של אחת הלהקות המובילות ברוק המתקדם היפני. הם נשמעים במיטבם בהופעה - מנוסים ומחודדים, מתמודדים כאריות עם המעברים המסובכים והלחנים המתוחכמים. זו דרך מצויינת לפתוח את ההיכרות עם קנזו בפרט ועם הפרוג היפני (J-Prog) בכללותו. הם אמנם הרבה פחות רדיקליים בהשוואה לעמיתיהם היפניים הפי פמילי, אבל גם לא חקיינים כמו חבריהם בי קיו ראן ולא פחות חשובים מלהקות מלוכסנות כמו נובלה או ג'רארד, או קיי-בי-בי (KBB). איכות סאונד טובה משלימה מוצר כדאי ביותר.
הציון: 9/10