 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
'ביט', שיצא לאור ב-18 ביוני 1982, הוא הבן החורג של יצירת המופת 'דיסיפלין', שיצאה ב-22 בספטמבר 1981. ב'דיסיפלין' הוצגה תפיסת עולם מוסיקלית חדשה שהתגבשה בצורה טבעית על פני כמה חודשים של עבודה יצירתית דמוקרטית וחופשית. זו היתה מתיחת פנים מפתיעה ומרשימה להרכב שלא היה קיים מאז 1974, והצליח להמציא את עצמו חדש, פשוטו כמשמעו. לעומתו, 'ביט' הורכב בחופזה במהלך פברואר-מרץ 1982, מיד בסיום סיבוב הופעות מוצלח, וסבל ממחסור חמור בחומרים מוסיקליים. למעשה, היו לקרימזון רק 29 דקות של חומר מוסכם, והם נאלצו להוסיף אילתור של 6 דקות כדי לסגור את הפרויקט ולחזור הביתה.
על הנייר לפחות, 'ביט' הוא מחווה לדור ה'ביטניקים' של שנות ה-50 באמריקה. במובן זה, הוא אחד האלבומים הכי אמריקניים של קרימזון מאז ומעולם. זה היה הרעיון של רוברט פריפ ללכת על 'דור הביט', כאשר ראה את אדריאן בלו קורא שוב את 'בדרכים' (On the Road), יומן המסע המפורסם של הסופר ג'ק קרואק מ-1957. למי שלא הבין עד היום מה משמעות השיר 'ניל אנד ג'ק אנד מי', למשל, הרי שהוא מתבסס על מערכת היחסים המורכבת בין הסופר לבחור בשם ניל קאסאדי, שבספר מכונה 'דין מוריארטי'. גם כותרת הקטע האינסטרומנטלי 'סרטורי אין טנג'יר' מתכתבת עם נובלה נוספת של קרואק, סאטורי בפריז.
אדריאן בלו, שהפך בהדרגה למנהיג ההרכב, הוא היוצר המרכזי מאחורי רוב הקטעים ב'ביט', בעיקר מילולית אך גם מלודית - כאשר הגיטריסט רוברט פריפ לוקח על עצמו מינימום משימות, ולא תורם שום חומר כתוב. בלו העיד על 'ביט' כאל חווית ההקלטות הגרועה בחייו, שעליה הוא לא רוצה לחזור לעולם. בסוף ההקלטות התפתח ריב בינו ובין רוברט פריפ, שפשוט נמלט מן האולפן, לא חזר לעבוד עליו ולא עזר לקדם אותו. המתופף ביל ברופורד ישב כהרגלו בצד, חסר אונים; הבסיסט טוני לוין, מלך הצ'פמן-סטיק, לא התעניין במלחמת המנהיגים: הוא רק רצה לחזור לעשות עבודות סשן שעליהן הרוויח כסף רב, שלא כמו בעבודה עם קרימזון, שהיתה אמנם כיף גדול אבל בלתי רווחית עבורו.
קינג קרימזון בפריז, מאי 1981
מימין לשמאל: רוברט פריפ (גיטרות), אדריאן בלו (שירה, גיטרות), ביל ברופורד (תופים), טוני לוין (צ'פמן סטיק, בס)
בתום סיבוב ההופעות של קרימזון, כל מה שאדריאן רצה לעשות זה לשוב הביתה: הוא התגעגע לאישתו ולביתו בעיר שמפיין, במדינת אילינוי בארה''ב. הליריקה שכתב משקפת את מצב רוחו: תחושת מיאוס מן השהייה במלונות ושדות תעופה בסיבובי הופעות ארוכים ('ווייטינג מאן'), הרתיעה מהכרך הניו-יורקי ('נורוטיקה'), הכמיהה לאישה ('הארטביט', 'טו האנדס'). כך שבמקום מחווה אמיתית לסגנון הכתיבה של 'דור הביט', המכנה המשותף האמיתי היחיד בין בלו וקרואק הוא הביטוי 'בדרכים' (און דה רואד, במובן של 'טורינג'): בלו בתור מוסיקאי רוק משועמם שנוסע וטס ממקום למקום, בעוד קרואק בוחר לצאת למסע פילוסופי בכל רחבי ארה''ב בתור משורר פורץ-דרך המשלב בין השאר בין ג'אז וסמים.
מלבד הקטע הפותח 'ניל אנד ג'ק אנד מי', שהוא היצירה המגובשת והשלמה ביותר באלבום, כתב בלו גם את הסינגל החצי-פופי 'הארטביט', שבסופו של חשבון התאים יותר לאלבום הסולו הראשון שלו, שיצא באותה שנה. גם השיר הקצר 'טו האנדס', שאשתו מרגרט בלו תרמה חלק מהמילים, הוא למעשה בלו-סולו. ומעל חלק מן הקטעים מרחפת תחושה חזקה של 'היינו כאן כבר, לפני שנה' (דז'ה וו). קינג קרימזון הרגילה אותנו לשינויים תכופים מדי, ועכשיו הגיעה עת הבומרנג. שתי הגיטרות החשמליות המשתלבות (בלו-פריפ) והטריקים הקונטרה-פונקטיים חוזרים על עצמם; הדמיון בין "תל'ה הון ג'ינג'יט" ובין 'נורוטיקה' מובן מאליו (שתיהן עוסקות בצד האפל של ניו-יורק), 'ווייטינג מאן' נשמע קצת כמו 'מאטה קודסיי', ו'טו האנדס' מתבסס על אותם צלילים כמו 'דה שלטרינג סקיי'.
מבין ארבעת המוסיקאים המשתתפים ב'ביט', המרשים מכולם הוא הבסיסט הקירח המשופם, טוני לוין. זה לא פלא: לוין היה באותה תקופה אחד הבסיסטים המבוקשים ביותר בעולם. הצלילים המפתיעים שהוא מצליח להוציא מגיטרת הצ'פמן סטיק שלו מעבירים את המאזין לעולם הייטקי שבו לא ברור איפה נגמרת הגיטרה הרגילה ומתחיל הבס. דווקא שני הקרימזוניסטים הוותיקים, פריפ וברופורד, אינם במיטבם כאן, וניכר שהם אינם מנווטים את הספינה. אדריאן בלו דומיננטי במיקס בעיקר בתחום הווקאלי, כמובן, אך גם בסולואים המשונים שהוא מוציא מהגיטרה שלו, שלעתים נשמעים כמו סירנה של אמבולנס או דינוזאור במצוקה.
הטעות של 'ביט' היתה ההתעקשות להוציא את האלבום בכל מחיר, גם כאשר לא היה מספיק חומר לבחור ממנו. בדרך כלל, כשלהקות מבוססות בונות אלבום חדש לאחר תקופה מינימלית של ייצור חומרים, הן יכולות לבצע תהליך של מיון, ולהישאר רק עם החומרים האיכותיים ביותר. כאן אפשר להרגיש, למשל בקטע 'דה האולר', שלהקה מסודרת היתה מסננת אותו החוצה. גם האילתור המסיים, 'רקוויאם', נשמע כמו תאונת דרכים ספיינל-טאפית בין ג'אזיסט רדום על אופנוע למשאית של מטאליסט ביום רע.
ב-1998 הוציא הלייבל של רוברט פריפ את האלבום הכפול 'אבסנט לאברז' (Absent Lovers), שמתעד את קרימזון במונטריאול ב-1984, בסוף סיבוב ההופעות של האלבום הבא, ת'רי אוף א פרפקט פר. ב'אבסנט לאברז' היה אפשר לקבל ביצועים טובים יותר לשלושה מן הקטעים הטובים ב'ביט' (סרטורי אין טנג'יר, וויטינג מאן, הארטביט). כשהאלבום 'ביט' עבר רימסטר ב-2001, במסגרת חגיגות 30 שנה להיווסדה של קינג קרימזון, ללהקה לא היה אף קטע בונוס במרתף, בארכיון או במגירות. הדיסק הקצר בן 35 הדקות נותר קצר מדי, והותיר את המעריצים הרעבים מאוכזבים.
כאילו כדי להחמיר עוד יותר את ההצלחה המסחרית והמעמד האמנותי של 'ביט', הוציא פריפ ב-2004 את הדיוידי המצויין 'ניל אנד ג'ק אנד מי', שאורז שתי הופעות חשובות של קרימזון ב-1982 וב-1984. גם בפורמט החזותי, אפשר להתרשם שקרימזון האולפנית של 1982 היתה קרה ומדוכאת בהשוואה לביצועים הבימתיים המקפיצים שלה, מה שמייתר את רכישת 'ביט' ומעקר כל דיון מעמיק בחשיבותו ובאיכותו.
במבט לאחור, ובמיוחד לאור העובדה שהלהקה הוציאה כמות אדירה של חומרים משלימים משנות ה-80 וה-90, אפשר לומר ש'ביט' הוא מוצר שלא צריך להתרגש ממנו יתר על המידה. הלהקה עצמה לא אהבה אותו במיוחד, וכיום היא די אדישה לקיומו, אולי אפילו מעדיפה לשכוח ממנו. כדיסק שאמור לעמוד בזכות עצמו, הוא קצר מדי, עם חומרים באיכות מזגזגת, גבוהה עד בינונית. כמוצר המועמד לרכישה, יש רבים וטובים ממנו, לא רק באולפן אלא גם בהופעה חיה.
על הנייר לפחות, 'ביט' הוא מחווה לדור ה'ביטניקים' של שנות ה-50 באמריקה. במובן זה, הוא אחד האלבומים הכי אמריקניים של קרימזון מאז ומעולם. זה היה הרעיון של רוברט פריפ ללכת על 'דור הביט', כאשר ראה את אדריאן בלו קורא שוב את 'בדרכים' (On the Road), יומן המסע המפורסם של הסופר ג'ק קרואק מ-1957. למי שלא הבין עד היום מה משמעות השיר 'ניל אנד ג'ק אנד מי', למשל, הרי שהוא מתבסס על מערכת היחסים המורכבת בין הסופר לבחור בשם ניל קאסאדי, שבספר מכונה 'דין מוריארטי'. גם כותרת הקטע האינסטרומנטלי 'סרטורי אין טנג'יר' מתכתבת עם נובלה נוספת של קרואק, סאטורי בפריז.
אדריאן בלו, שהפך בהדרגה למנהיג ההרכב, הוא היוצר המרכזי מאחורי רוב הקטעים ב'ביט', בעיקר מילולית אך גם מלודית - כאשר הגיטריסט רוברט פריפ לוקח על עצמו מינימום משימות, ולא תורם שום חומר כתוב. בלו העיד על 'ביט' כאל חווית ההקלטות הגרועה בחייו, שעליה הוא לא רוצה לחזור לעולם. בסוף ההקלטות התפתח ריב בינו ובין רוברט פריפ, שפשוט נמלט מן האולפן, לא חזר לעבוד עליו ולא עזר לקדם אותו. המתופף ביל ברופורד ישב כהרגלו בצד, חסר אונים; הבסיסט טוני לוין, מלך הצ'פמן-סטיק, לא התעניין במלחמת המנהיגים: הוא רק רצה לחזור לעשות עבודות סשן שעליהן הרוויח כסף רב, שלא כמו בעבודה עם קרימזון, שהיתה אמנם כיף גדול אבל בלתי רווחית עבורו.
קינג קרימזון בפריז, מאי 1981
מימין לשמאל: רוברט פריפ (גיטרות), אדריאן בלו (שירה, גיטרות), ביל ברופורד (תופים), טוני לוין (צ'פמן סטיק, בס)
בתום סיבוב ההופעות של קרימזון, כל מה שאדריאן רצה לעשות זה לשוב הביתה: הוא התגעגע לאישתו ולביתו בעיר שמפיין, במדינת אילינוי בארה''ב. הליריקה שכתב משקפת את מצב רוחו: תחושת מיאוס מן השהייה במלונות ושדות תעופה בסיבובי הופעות ארוכים ('ווייטינג מאן'), הרתיעה מהכרך הניו-יורקי ('נורוטיקה'), הכמיהה לאישה ('הארטביט', 'טו האנדס'). כך שבמקום מחווה אמיתית לסגנון הכתיבה של 'דור הביט', המכנה המשותף האמיתי היחיד בין בלו וקרואק הוא הביטוי 'בדרכים' (און דה רואד, במובן של 'טורינג'): בלו בתור מוסיקאי רוק משועמם שנוסע וטס ממקום למקום, בעוד קרואק בוחר לצאת למסע פילוסופי בכל רחבי ארה''ב בתור משורר פורץ-דרך המשלב בין השאר בין ג'אז וסמים.
מלבד הקטע הפותח 'ניל אנד ג'ק אנד מי', שהוא היצירה המגובשת והשלמה ביותר באלבום, כתב בלו גם את הסינגל החצי-פופי 'הארטביט', שבסופו של חשבון התאים יותר לאלבום הסולו הראשון שלו, שיצא באותה שנה. גם השיר הקצר 'טו האנדס', שאשתו מרגרט בלו תרמה חלק מהמילים, הוא למעשה בלו-סולו. ומעל חלק מן הקטעים מרחפת תחושה חזקה של 'היינו כאן כבר, לפני שנה' (דז'ה וו). קינג קרימזון הרגילה אותנו לשינויים תכופים מדי, ועכשיו הגיעה עת הבומרנג. שתי הגיטרות החשמליות המשתלבות (בלו-פריפ) והטריקים הקונטרה-פונקטיים חוזרים על עצמם; הדמיון בין "תל'ה הון ג'ינג'יט" ובין 'נורוטיקה' מובן מאליו (שתיהן עוסקות בצד האפל של ניו-יורק), 'ווייטינג מאן' נשמע קצת כמו 'מאטה קודסיי', ו'טו האנדס' מתבסס על אותם צלילים כמו 'דה שלטרינג סקיי'.
מבין ארבעת המוסיקאים המשתתפים ב'ביט', המרשים מכולם הוא הבסיסט הקירח המשופם, טוני לוין. זה לא פלא: לוין היה באותה תקופה אחד הבסיסטים המבוקשים ביותר בעולם. הצלילים המפתיעים שהוא מצליח להוציא מגיטרת הצ'פמן סטיק שלו מעבירים את המאזין לעולם הייטקי שבו לא ברור איפה נגמרת הגיטרה הרגילה ומתחיל הבס. דווקא שני הקרימזוניסטים הוותיקים, פריפ וברופורד, אינם במיטבם כאן, וניכר שהם אינם מנווטים את הספינה. אדריאן בלו דומיננטי במיקס בעיקר בתחום הווקאלי, כמובן, אך גם בסולואים המשונים שהוא מוציא מהגיטרה שלו, שלעתים נשמעים כמו סירנה של אמבולנס או דינוזאור במצוקה.
הטעות של 'ביט' היתה ההתעקשות להוציא את האלבום בכל מחיר, גם כאשר לא היה מספיק חומר לבחור ממנו. בדרך כלל, כשלהקות מבוססות בונות אלבום חדש לאחר תקופה מינימלית של ייצור חומרים, הן יכולות לבצע תהליך של מיון, ולהישאר רק עם החומרים האיכותיים ביותר. כאן אפשר להרגיש, למשל בקטע 'דה האולר', שלהקה מסודרת היתה מסננת אותו החוצה. גם האילתור המסיים, 'רקוויאם', נשמע כמו תאונת דרכים ספיינל-טאפית בין ג'אזיסט רדום על אופנוע למשאית של מטאליסט ביום רע.
ב-1998 הוציא הלייבל של רוברט פריפ את האלבום הכפול 'אבסנט לאברז' (Absent Lovers), שמתעד את קרימזון במונטריאול ב-1984, בסוף סיבוב ההופעות של האלבום הבא, ת'רי אוף א פרפקט פר. ב'אבסנט לאברז' היה אפשר לקבל ביצועים טובים יותר לשלושה מן הקטעים הטובים ב'ביט' (סרטורי אין טנג'יר, וויטינג מאן, הארטביט). כשהאלבום 'ביט' עבר רימסטר ב-2001, במסגרת חגיגות 30 שנה להיווסדה של קינג קרימזון, ללהקה לא היה אף קטע בונוס במרתף, בארכיון או במגירות. הדיסק הקצר בן 35 הדקות נותר קצר מדי, והותיר את המעריצים הרעבים מאוכזבים.
כאילו כדי להחמיר עוד יותר את ההצלחה המסחרית והמעמד האמנותי של 'ביט', הוציא פריפ ב-2004 את הדיוידי המצויין 'ניל אנד ג'ק אנד מי', שאורז שתי הופעות חשובות של קרימזון ב-1982 וב-1984. גם בפורמט החזותי, אפשר להתרשם שקרימזון האולפנית של 1982 היתה קרה ומדוכאת בהשוואה לביצועים הבימתיים המקפיצים שלה, מה שמייתר את רכישת 'ביט' ומעקר כל דיון מעמיק בחשיבותו ובאיכותו.
במבט לאחור, ובמיוחד לאור העובדה שהלהקה הוציאה כמות אדירה של חומרים משלימים משנות ה-80 וה-90, אפשר לומר ש'ביט' הוא מוצר שלא צריך להתרגש ממנו יתר על המידה. הלהקה עצמה לא אהבה אותו במיוחד, וכיום היא די אדישה לקיומו, אולי אפילו מעדיפה לשכוח ממנו. כדיסק שאמור לעמוד בזכות עצמו, הוא קצר מדי, עם חומרים באיכות מזגזגת, גבוהה עד בינונית. כמוצר המועמד לרכישה, יש רבים וטובים ממנו, לא רק באולפן אלא גם בהופעה חיה.
לסיכום, 'ביט' איננו אלבום חשוב במיוחד בקטלוג של קינג קרימזון, למרות שהוא מכיל כמה קטעים ראויים לציון כמו 'ניל אנד ג'ק אנד מי', 'סרטורי אין טנג'יר' ו'ווייטינג מאן'. האלבום שקדם לו, 'דיסיפלין', חשוב ומוצלח בהרבה. בתור דיסק, 'ביט' כל כך קצר, עד שאפשר לומר שהוא כמעט בגדר אי-פי (EP), ומבחינה אמנותית הוא לא מצליח להגשים את היעד שלקח על עצמו: לשקף מבחינה מוסיקלית את 'דור הביט' ההיסטורי.
הציון: 8/10
