 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
King Crimson Larks' Tongues In Aspic 1973 EG Records UK (46:37) ביקורת: אורי ברייטמן 11/06/10 | |
"לארקס" היה אלבום האולפן החמישי של קינג קרימזון. אחרי חודשיים של הופעות, נכנסו חמישה בריטים לאולפני קומאנד בלונדון, בראשית ינואר 1973. זו ההקלטה הראשונה של ההרכב החדש, זה שאחרי תקופת איילנדס. קרימזון נשמעה כאן שונה לחלוטין מכל מה שעשתה בעבר, במיוחד בהשוואה ל"אין דה קורט", אלבום הבכורה החלוצי מ-1969. רוברט פריפ פיטר את כל הצוות, גייס מוסיקאים חדשים בספטמבר 1972 - והפך לשריד האחרון מן ההרכב המייסד.
שני המוסיקאים הבולטים ביותר בהרכב החדש, בהשוואה לקודמים, הם ג'ון ווטון (שירה, בס) וג'יימי מיור (כלי הקשה). הקול המשופשף והבוגר של ווטון צובע את המוסיקה של קרימזון בגוונים שונים לחלוטין מאלו של קודמיו: גרג לייק, גורדון האסקל, ג'ון אנדרסון, ואחרון חביב - בוז בארל. הבס הדומיננטי של ווטון הפך את קרימזון להרכב אפל עוד יותר, אך גם פ'אנקי יותר, קצבי יותר אך הרבה פחות קליל וג'אזי. כאשר ווטון הכניס אפקטים של פאז (fuzz) ודיסטורשן לבס שלו, ההרכב כולו החל לנשוף אש כמו דרקון סיני זועם.
שמו של האלבום, שאותו ניתן לתרגם ל"לשונות עפרונים ברוטב קרוש", הוא הברקה של המוסיקאי ג'יימי מיור. הוא הצטרף לקינג קרימזון המחודשת באמצע 1972 ועזב אותה במהירות רבה, בתחילת 1973, כדי להתבודד במנזר בודהיסטי בסקוטלנד. החודשים הספורים שבילה עם קרימזון השפיעו על הכיוון האמנותי של הלהקה, לא רק בזכות אישיותו הקיצונית. מיור הזריק לקרימזון מנה הגונה של כאוס, הומור, ספונטניות והרפתקנות ריתמית. השפעתו של מיור על המתופף ביל ברופורד, שערק מלהקת יס לסיירת של רוברט פריפ, היתה מיידית - ואדירה.
מימין לשמאל: ווטון, קרוס, פריפ, ברופורד ומיור
האלבום נפתח ביצירה המשמעותית ביותר, הנושאת את שמו של האלבום, ומהווה חלק אחד מתוך שניים. זו דוגמה לסיכון מוסיקלי רציני שקינג קרימזון החדשה היתה מוכנה לקחת על עצמה. היצירה מדגישה את תרומתם של כל חברי הלהקה לתוצאה הסופית, ובהתאמה - כולם מקבלים קרדיטים. כלי ההקשה המטורפים של מיור, הבס המפחיד של ווטון, הכינור המטריד של דיויד קרוס, הגיטרה המטאלית של רוברט פריפ וסגנון התיפוף הדינמי של ביל ברופורד מתאחדים למאמץ דמוקרטי כביר.
שלוש-עשרה הדקות של 'לארקס טאנגס אין אספיק - חלק ראשון' הם הצהרה מוסיקלית מפתיעה וחשובה, שהשפיעה על מוסיקאים רבים ברחבי העולם. פיל קולינס, למשל, היה מכור לאלבום, והיה שומע אותו ללא הפסקה (כך התוודתה אשתו לאחר גירושיהם). מיד לאחר שיצא האלבום לאור (23 מרץ 1973) אפשר היה לשמוע הרכבי רוק, פרוגרסיב, פיוז'ן וג'אז-רוק עושים דברים דומים. אך קינג קרימזון לא המציאה את הגלגל: המוסיקה שיצרה כאן גם היא הושפעה מחידושים מוסיקליים מתחום הפיוז'ן, האוונגארד והג'אז האירופאי.
הסוד של 'לארקס פרק 1' הוא איתגור המאזין: אי אפשר לצפות מראש שום דבר שהולך כאן, ועדיין הכל נשמע מתוכנן והגיוני, בדרכו המוזרה. המוסיקה בונה שיאים בסבלנות ומפרקת אותם, הולכת לג'אם סשן חורך-רמקולים, מפנה מקום לסולו כינור, ואז מתפרצת למה שנשמע כמו פסקול לסרט אימה. הסאונד דינמי בצורה קיצונית: כינור חרישי מתעמת עם קליימקס מחריש-אוזנים של כל חמשת חברי הלהקה, וקומץ כלי הקשה עדינים מוצא את עצמו מובס מול סוללת תופים וגיטרות חשמליות. הבי-מטאל פוגש ג'אז-פיוז'ן, מתנגש ברביעיות קאמריות, ומנפץ נסיונות פשטניים לתיחום סגנוני.
חבל שארבעת הקטעים שלאחר 'לארקס פרק 1' אינם מדהימים כמוהו. "ספר שבת" (תרגום עברי מרתיע ל'בוק אוף סטרדיי') רק מנסה להרגיע את המאזין המפוחד עם בלאדה זעירה של 3 דקות. 'אקזיילס' (Exiles) נמשך קצת יותר מדי, סובל משירה מאומצת-מדי של ווטון, מעובד בשמרנות יתרה, ומזכיר דברים דומים שעשתה קרימזון בשנים 1970-1972. הליריקה מאת ריצ'רד פלמר-ג'יימס עוסקת בצורה כנה במצבו האישי, בריטי שגלה מארצו וגר במדינה זרה (גרמניה). כאן נגמר צד א' של תקליט הויניל המקורי.
הקטע הרביעי באלבום, וזה שפתח את הצד השני בתקליט הויניל המקורי, הוא "איזי מאני". זו יצירה עם פוטנציאל, שהתממש בעיקר בהופעות חיות בשנים 1973-1974; באלבום, היא מזכירה יותר מדי את "סיילור'ס טייל" ואת "ליידיז אוף דה רואד" מהאלבום "איילנדס". הליריקה העוקצנית, העוסקת בטיפוסים מפוקפקים, והעיבוד הממזרי, הופכים את 'איזי מאני' לאחיו הבכור של 'גרייט דסיבר', שהופיע באלבום הבא (סטארלס אנד בייבל בלאק).
הקטע החמישי והלפני-אחרון, "דה טוקינג דראם", מתבסס על קרשנדו (הגברה הדרגתית של עוצמת הנגינה), אך סובל מבסיס מלודי דל, הסתמכות מוגזמת על אילתור של הכינור והגיטרה, מהקלטה בעייתית וביצוע חסר-מעוף של רוב חברי הלהקה. ואכן, כל הקרימזוניסטים שהשתתפו בהקלטת 'דה טוקינג דראם' לא הביעו חיבה רבה כלפי התוצר הסופי.
למזלו הרב של האלבום וחברי הלהקה, הקטע השישי והאחרון הוא עילוי מוסיקלי חד-פעמי. "לארקס פרק 2", שבע דקות של מיצוי יכולות חברי הלהקה, הוא אחד ההישגים המוחשיים ביותר של קינג קרימזון מאז ועד היום. פריפ הלחין את היצירה תוך נטילת השראה ברורה (מדי) של "פולחן האביב" מאת סטרווינסקי. זהו סיום מפואר לאלבום שנפתח בצורה מעוררת השראה, אך נחלש מעט לאורך הדרך.
חלק ניכר מהעניין המוסיקלי של 'לארקס פרק 2' טמון לא רק בבחירת המשקל (חמישה רבעים), אלא ברגעים המעטים שבהם הוא מרפה מן המתח הריתמי, וחוזר לארבעה-רבעים. פריפ זכה כאן לשיתוף פעולה מלא מיחידת הקצב החזקה שלו (ברופורד-מיור-ווטון). אפילו קרוס, שבדרך כלל מפחד מן הצל של עצמו, פורץ קדימה ומוציא מעצמו אנרגיות שטניות, שבוודאי הפתיעו אפילו אותו. ההצלחה של 'לארקס פרק 2' בהופעות של הלהקה, הולידה את 'לארקס פרק 3' שיצא לאור ב-1984 ו'לארקס פרק 4' שיצא לאור ב-2000. הלהקה המשיכה לבצע את 'פרק 2' גם בשנות ה-90, מעשה חריג ללהקה שבחרה להתעלם משנות ה-70 כמעט לחלוטין, לאחר שעשור זה תם.
עטיפת האלבום נבחרה דווקא על ידי רוברט פריפ, והיא משקפת את העניין שגילה בתיאוריות טנטריות (מלשון טאנטרה). הציור פשוט לגמרי, ומראה את השילוב בין השמש לירח. ניתן לראות וריאציות רבות על ציור זה גם כיום, בעיקר בהודו. העטיפה הקדמית לא הזכירה את שם הלהקה, שלא לדבר על שם האלבום. יותר מכל, היא מזכירה את העטיפות המינימליסטיות של קרימזון בשנות ה-80, למרות שהיא יותר 'היפית' ו'מזרחית' מהן.
מהדורת 2004 של "לארקס", שחגגה שלושה עשורים ללהקה (ובאנגלית: 30th Anniversary Edition), היא הפתעה נעימה ביותר. כל מי שרכש את גרסת הויניל של האלבום, ואת גרסאות הדיסק הראשונות של EG ושל ורג'ן (Virgin), לא בהכרח ידע עד כמה המאסטר המקורי היה מלוכלך ומלא ב'היס' (Hiss). באיחור קל, רוברט פריפ הוציא תחת ידיו גירסת רימסטר מצוינת, שניקתה את הסאונד ואיפשרה לאלבום להיות מהנה ודינמי עוד יותר. אבל הסיפור לא נגמר כאן: לאור העובדה שמר פריפ החל להוציא לאור גרסאות מרשימות עוד יותר, תחת הכותרת '40 שנה לקינג קרימזון', אנחנו צפויים לקבל ב-2013 גרסה נוספת, ככל הנראה רימיקס דיגיטלי נוסף של סטיבן וילסון, עם גרסת סראונד (5.1), בונוסים ושלל פרליני-אוזניים מתוקים ביותר; בהחלט יש למה לחכות.
זמן קצר לאחר יציאת האלבום, ג'יימי מיור כבר נעלם לבלי-שוב. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ארוך ומחשל. פריפ גילה להפתעתו שבחר מוסיקאים קשוחים, מנוסים ודומיננטים לא פחות ממנו. המוסיקה של קינג קרימזון החלה ב'לארקס' את הצלילה העמוקה אל לב המאפלייה הפרוגרסיבית. רוחו הבלתי-צפויה של מיור לא הפסיקה לרדוף את שורותיה של סיירת קרימזון. אפשר להרגיש את זה ביצירת המופת "פרקצ'ר" (באלבום סטארלס אנד בייבל בלאק). ההתמסרות אל הכאוס, החיפוש הנמשך אחרי חוסר-איזון, האומץ להתמודד עם וואקום מוסיקלי - כל אלו איפשרו לקינג קרימזון להתנסות, ללמוד, להשתפר, ובעיקר - לברור את המוץ מתוך התבן הרב שהקליטו בשנתיים שעד פירוק הלהקה, ב-25 ספטמבר 1974.
שני המוסיקאים הבולטים ביותר בהרכב החדש, בהשוואה לקודמים, הם ג'ון ווטון (שירה, בס) וג'יימי מיור (כלי הקשה). הקול המשופשף והבוגר של ווטון צובע את המוסיקה של קרימזון בגוונים שונים לחלוטין מאלו של קודמיו: גרג לייק, גורדון האסקל, ג'ון אנדרסון, ואחרון חביב - בוז בארל. הבס הדומיננטי של ווטון הפך את קרימזון להרכב אפל עוד יותר, אך גם פ'אנקי יותר, קצבי יותר אך הרבה פחות קליל וג'אזי. כאשר ווטון הכניס אפקטים של פאז (fuzz) ודיסטורשן לבס שלו, ההרכב כולו החל לנשוף אש כמו דרקון סיני זועם.
שמו של האלבום, שאותו ניתן לתרגם ל"לשונות עפרונים ברוטב קרוש", הוא הברקה של המוסיקאי ג'יימי מיור. הוא הצטרף לקינג קרימזון המחודשת באמצע 1972 ועזב אותה במהירות רבה, בתחילת 1973, כדי להתבודד במנזר בודהיסטי בסקוטלנד. החודשים הספורים שבילה עם קרימזון השפיעו על הכיוון האמנותי של הלהקה, לא רק בזכות אישיותו הקיצונית. מיור הזריק לקרימזון מנה הגונה של כאוס, הומור, ספונטניות והרפתקנות ריתמית. השפעתו של מיור על המתופף ביל ברופורד, שערק מלהקת יס לסיירת של רוברט פריפ, היתה מיידית - ואדירה.
מימין לשמאל: ווטון, קרוס, פריפ, ברופורד ומיור
האלבום נפתח ביצירה המשמעותית ביותר, הנושאת את שמו של האלבום, ומהווה חלק אחד מתוך שניים. זו דוגמה לסיכון מוסיקלי רציני שקינג קרימזון החדשה היתה מוכנה לקחת על עצמה. היצירה מדגישה את תרומתם של כל חברי הלהקה לתוצאה הסופית, ובהתאמה - כולם מקבלים קרדיטים. כלי ההקשה המטורפים של מיור, הבס המפחיד של ווטון, הכינור המטריד של דיויד קרוס, הגיטרה המטאלית של רוברט פריפ וסגנון התיפוף הדינמי של ביל ברופורד מתאחדים למאמץ דמוקרטי כביר.
שלוש-עשרה הדקות של 'לארקס טאנגס אין אספיק - חלק ראשון' הם הצהרה מוסיקלית מפתיעה וחשובה, שהשפיעה על מוסיקאים רבים ברחבי העולם. פיל קולינס, למשל, היה מכור לאלבום, והיה שומע אותו ללא הפסקה (כך התוודתה אשתו לאחר גירושיהם). מיד לאחר שיצא האלבום לאור (23 מרץ 1973) אפשר היה לשמוע הרכבי רוק, פרוגרסיב, פיוז'ן וג'אז-רוק עושים דברים דומים. אך קינג קרימזון לא המציאה את הגלגל: המוסיקה שיצרה כאן גם היא הושפעה מחידושים מוסיקליים מתחום הפיוז'ן, האוונגארד והג'אז האירופאי.
הסוד של 'לארקס פרק 1' הוא איתגור המאזין: אי אפשר לצפות מראש שום דבר שהולך כאן, ועדיין הכל נשמע מתוכנן והגיוני, בדרכו המוזרה. המוסיקה בונה שיאים בסבלנות ומפרקת אותם, הולכת לג'אם סשן חורך-רמקולים, מפנה מקום לסולו כינור, ואז מתפרצת למה שנשמע כמו פסקול לסרט אימה. הסאונד דינמי בצורה קיצונית: כינור חרישי מתעמת עם קליימקס מחריש-אוזנים של כל חמשת חברי הלהקה, וקומץ כלי הקשה עדינים מוצא את עצמו מובס מול סוללת תופים וגיטרות חשמליות. הבי-מטאל פוגש ג'אז-פיוז'ן, מתנגש ברביעיות קאמריות, ומנפץ נסיונות פשטניים לתיחום סגנוני.
חבל שארבעת הקטעים שלאחר 'לארקס פרק 1' אינם מדהימים כמוהו. "ספר שבת" (תרגום עברי מרתיע ל'בוק אוף סטרדיי') רק מנסה להרגיע את המאזין המפוחד עם בלאדה זעירה של 3 דקות. 'אקזיילס' (Exiles) נמשך קצת יותר מדי, סובל משירה מאומצת-מדי של ווטון, מעובד בשמרנות יתרה, ומזכיר דברים דומים שעשתה קרימזון בשנים 1970-1972. הליריקה מאת ריצ'רד פלמר-ג'יימס עוסקת בצורה כנה במצבו האישי, בריטי שגלה מארצו וגר במדינה זרה (גרמניה). כאן נגמר צד א' של תקליט הויניל המקורי.
הקטע הרביעי באלבום, וזה שפתח את הצד השני בתקליט הויניל המקורי, הוא "איזי מאני". זו יצירה עם פוטנציאל, שהתממש בעיקר בהופעות חיות בשנים 1973-1974; באלבום, היא מזכירה יותר מדי את "סיילור'ס טייל" ואת "ליידיז אוף דה רואד" מהאלבום "איילנדס". הליריקה העוקצנית, העוסקת בטיפוסים מפוקפקים, והעיבוד הממזרי, הופכים את 'איזי מאני' לאחיו הבכור של 'גרייט דסיבר', שהופיע באלבום הבא (סטארלס אנד בייבל בלאק).
הקטע החמישי והלפני-אחרון, "דה טוקינג דראם", מתבסס על קרשנדו (הגברה הדרגתית של עוצמת הנגינה), אך סובל מבסיס מלודי דל, הסתמכות מוגזמת על אילתור של הכינור והגיטרה, מהקלטה בעייתית וביצוע חסר-מעוף של רוב חברי הלהקה. ואכן, כל הקרימזוניסטים שהשתתפו בהקלטת 'דה טוקינג דראם' לא הביעו חיבה רבה כלפי התוצר הסופי.
למזלו הרב של האלבום וחברי הלהקה, הקטע השישי והאחרון הוא עילוי מוסיקלי חד-פעמי. "לארקס פרק 2", שבע דקות של מיצוי יכולות חברי הלהקה, הוא אחד ההישגים המוחשיים ביותר של קינג קרימזון מאז ועד היום. פריפ הלחין את היצירה תוך נטילת השראה ברורה (מדי) של "פולחן האביב" מאת סטרווינסקי. זהו סיום מפואר לאלבום שנפתח בצורה מעוררת השראה, אך נחלש מעט לאורך הדרך.
חלק ניכר מהעניין המוסיקלי של 'לארקס פרק 2' טמון לא רק בבחירת המשקל (חמישה רבעים), אלא ברגעים המעטים שבהם הוא מרפה מן המתח הריתמי, וחוזר לארבעה-רבעים. פריפ זכה כאן לשיתוף פעולה מלא מיחידת הקצב החזקה שלו (ברופורד-מיור-ווטון). אפילו קרוס, שבדרך כלל מפחד מן הצל של עצמו, פורץ קדימה ומוציא מעצמו אנרגיות שטניות, שבוודאי הפתיעו אפילו אותו. ההצלחה של 'לארקס פרק 2' בהופעות של הלהקה, הולידה את 'לארקס פרק 3' שיצא לאור ב-1984 ו'לארקס פרק 4' שיצא לאור ב-2000. הלהקה המשיכה לבצע את 'פרק 2' גם בשנות ה-90, מעשה חריג ללהקה שבחרה להתעלם משנות ה-70 כמעט לחלוטין, לאחר שעשור זה תם.
עטיפת האלבום נבחרה דווקא על ידי רוברט פריפ, והיא משקפת את העניין שגילה בתיאוריות טנטריות (מלשון טאנטרה). הציור פשוט לגמרי, ומראה את השילוב בין השמש לירח. ניתן לראות וריאציות רבות על ציור זה גם כיום, בעיקר בהודו. העטיפה הקדמית לא הזכירה את שם הלהקה, שלא לדבר על שם האלבום. יותר מכל, היא מזכירה את העטיפות המינימליסטיות של קרימזון בשנות ה-80, למרות שהיא יותר 'היפית' ו'מזרחית' מהן.
מהדורת 2004 של "לארקס", שחגגה שלושה עשורים ללהקה (ובאנגלית: 30th Anniversary Edition), היא הפתעה נעימה ביותר. כל מי שרכש את גרסת הויניל של האלבום, ואת גרסאות הדיסק הראשונות של EG ושל ורג'ן (Virgin), לא בהכרח ידע עד כמה המאסטר המקורי היה מלוכלך ומלא ב'היס' (Hiss). באיחור קל, רוברט פריפ הוציא תחת ידיו גירסת רימסטר מצוינת, שניקתה את הסאונד ואיפשרה לאלבום להיות מהנה ודינמי עוד יותר. אבל הסיפור לא נגמר כאן: לאור העובדה שמר פריפ החל להוציא לאור גרסאות מרשימות עוד יותר, תחת הכותרת '40 שנה לקינג קרימזון', אנחנו צפויים לקבל ב-2013 גרסה נוספת, ככל הנראה רימיקס דיגיטלי נוסף של סטיבן וילסון, עם גרסת סראונד (5.1), בונוסים ושלל פרליני-אוזניים מתוקים ביותר; בהחלט יש למה לחכות.
זמן קצר לאחר יציאת האלבום, ג'יימי מיור כבר נעלם לבלי-שוב. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ארוך ומחשל. פריפ גילה להפתעתו שבחר מוסיקאים קשוחים, מנוסים ודומיננטים לא פחות ממנו. המוסיקה של קינג קרימזון החלה ב'לארקס' את הצלילה העמוקה אל לב המאפלייה הפרוגרסיבית. רוחו הבלתי-צפויה של מיור לא הפסיקה לרדוף את שורותיה של סיירת קרימזון. אפשר להרגיש את זה ביצירת המופת "פרקצ'ר" (באלבום סטארלס אנד בייבל בלאק). ההתמסרות אל הכאוס, החיפוש הנמשך אחרי חוסר-איזון, האומץ להתמודד עם וואקום מוסיקלי - כל אלו איפשרו לקינג קרימזון להתנסות, ללמוד, להשתפר, ובעיקר - לברור את המוץ מתוך התבן הרב שהקליטו בשנתיים שעד פירוק הלהקה, ב-25 ספטמבר 1974.
לסיכום, 'לארקס טאנגס אין אספיק' הוא אלבום הרפתקני, מפתיע, ייחודי וחשוב מאוד בקטלוג של קינג קרימזון. מעריצי הלהקה מכניסים אותו בדרך כלל במקום השלישי, אחרי 'אין דה קורט' ההיסטורי במקום הראשון ו'רד' המושלם במקום השני. הרימסטר של 2004 נשמע הרבה יותר טוב מכל ההוצאות שקדמו לו. למרות שרק שניים מתוך ששת קטעיו ראויים לתשואות ארוכות, הוא מדגים כיצד קינג קרימזון הצליחה להמציא את עצמה מחדש, תוך נטילת סיכונים בלי רשת ביטחון. 'לארקס' הוא למעשה יריית פתיחה בלתי-מתוכננת למירוץ מתועד-היטב שנמשך שנתיים. במהלכו של מירוץ זה, שהסתיים באלבום 'רד', הפכה קינג קרימזון להרכב מעורר-קנאה, שכל מוסיקאי פרוגרסיבי חייב להכיר.
הציון: 9/10
|
- על תקופת לארקס בביוגרפיה של קרימזון
- סטארלס אנד בייבל בלאק
- רד - Red
- נייט ווטש - Night Watch
- יו-אס-איי - USA
עוד על קרימזון
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")