 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Red (40th Anniversary Edition) 1974 EG Records UK (40:05+39:47=79:52)
21/05/15 | |
'רד', אלבום האולפן השביעי של להקת קינג קרימזון, זכה עם השנים למעמד מיוחד, הן בקהילת הרוק המתקדם המצומצמת וגם בקרב עיתונות הרוק הבינלאומית. זהו אלבומה האחרון של קרימזון בשנות ה-70, והשני בחשיבותו אחרי אלבום הבכורה ההיסטורי מ-1969. בעיקר בזכות יצירת הנושא הפותחת ('רד') והאפוס הסוגר, בן תריסר הדקות ('סטארלס'), הפך האלבום האדום של מלך הארגמן לנכס צאן מטאל בקרב כל פרוגר שמכבד את האוסף שלו.
'רד' היה סופו של מסע מרתק, שהחל באמצע 1972 עם חמישה נגנים הרפתקניים, הפך לרביעייה ספרטנית באביב 1973, והסתיים בתחילת יולי 1974 עם שלושה סמוראים בלבד. קינג קרימזון סיימה סיבוב הופעות אמריקני מוצלח, שבסופו פיטרה במפתיע את הכנר הנאמן שלה, דיויד קרוס, בעקבות הצבעה דמוקרטית. למרות שהועף מן האנסמבל בבושת פנים, הכינור העצוב של קרוס עדיין מככב באחד הקטעים של 'רד'.
העטיפה המפורסמת של האלבום (ווטון משמאל, ברופורד באמצע, פריפ מימין) נותנת את הרושם של פאואר-טריו מצומצם, כמעט בסיסי. המטרה היתה מסחרית: לתפוס את תשומת ליבו של הצרכן האמריקני, ולקדם את השלושה בתור וירטואוזים רציניים. אך האמת המוסיקלית שונה לגמרי: באלבום מתארחת שורה מכובדת של מוסיקאים בעלי הכשרה קלאסית, ביניהם נגני צ'לו וקונטרה-בס שכירים שנותרו ללא שום קרדיט, הכינור של דיויד קרוס, סקסופון הסופרנו של מל קולינס (חבר להקה לשעבר), סקסופון האלטו של איאן מקדונלד (גם הוא חבר להקה לשעבר), האבוב של רובין מילר והקורנית של מארק צ'אריג. השניים האחרונים השתתפו גם בהקלטות האלבום 'איילנדס' ב-1971.
גם בלי גלריית האורחים והחברים מן העבר, נדרש רוברט פריפ להשתלט על מקלדת המלוטרון ולהכפיל את הגיטרה החשמלית המפחידה שלו, כדי לבצע סולואים ותפקידים מלודיים מורכבים יותר. שלישיית הקרימזונים (ווטון, פריפ וברופורד) נכנסה לאולפני 'אולימפיק' בלונדון, ב-8 ביולי 1974, כדי לנצל את המומנטום מהסיבוב האמריקני. ווטון, שהיה מתודלק בערימות של קוקאין ואלכוהול, חשב בגדול: להצליח כמעט כמו פינק פלויד; בדיעבד, היומרה נשמעת מטופשת, אבל זה מה שבאמת הניע אותו קדימה. ברופורד חשב בעיקר על דרכים להרחיב ולשפר את מערכת התופים המהוללת שלו. פריפ חש שהוא מאבד שליטה על הלהקה 'שלו', ולכן הלך והתנתק בהדרגה מן השניים האחרים, תוך שהוא מהרהר בתוך-תוכו על פרישה. מיד בסיום ההקלטות, הוא הודיע לג'ון וביל הנדהמים על פירוק מיידי של קינג קרימזון.
הטריו של 74 - מימין לשמאל: ג'ון ווטון (שירה, בס); רוברט פריפ (גיטרה, מלוטרון); ביל ברופורד (תופים, כלי הקשה)
הסאונד הרועש והזועם של 'רד' נשען על שילוב בין הגיטרה החורקת והמרושעת של פריפ ובין הבס בעל אפקט ה'פאז' (Fuzz) החזק של ווטון. אנא הוסיפו לתבשיל המבעבע את מערכת התופים וכלי ההקשה האקזוטיים -- במיוחד כמה מצילות מסתוריות וגונג ממלכתי -- שפיתח לעצמו ביל ברופורד בשנתיים האחרונות, תוך התבססות על המורשת האילתורית העשירה של ג'יימי מיור, הקרימזוניסט המשוגע שפרש. הריפים המפלצתיים של פריפ, שכתב לבדו את היצירה הפותחת, מתנגשים ומתערבלים עם הסופר-בס של ווטון, מתחרים אחד עם השני למי יש דיסטורשן יותר דומיננטי ומעיק. ברופורד, בשלב זה של הקריירה שלו, כבר היה מתופף אימתני, מיומן ובטוח בעצמו, מרחק שנות-אור מתקופתו בלהקת יס.
ההשפעה המיידית של האלבום 'רד' על המאזין המתחיל נובעת בעיקר מן הפתיחה המהממת שלו: יצירת הנושא, באורך 6 דקות ו-16 שניות, היא מתקפת-מטאל אכזרית וממוקדת. אפשר לומר שזוהי גרסה מצ'ואיסטית ומפחידה יותר של היצירה 'לארקס טאנגס אין אספיק II', שזכתה לתגובות טובות מהקהל בהופעות. הקטע הפותח השפיע על שורה ארוכה של רוקרים צעירים באותה תקופה, ביניהם קורט קוביין, הנרי רולינס וחברי להקת טול (Tool). זה היה מטאל פרוגרסיבי ראשוני מטעם כמה בריטים צעירים בעלי גישה קודרת ומתוחכמת מבחינה מוסיקלית. קטע המעבר, שכולל צ'לו מסויט, מנצל חלק מטכניקות הפריטה ה'סטאקטיות' שפיתח פריפ בשנים האחרונות, בין השאר תוך האזנה ליצירותיו המפעימות של מר איגור סטרווינסקי.
האלימות המתפרצת של קטע הפתיחה מתפוגגת במהירות מול הרצועה השנייה, 'פולן אנג'ל' (Fallen Angel), שבולטת בנגינת הגיטרה האקוסטית והעדינה של פריפ. מנהיג קינג קרימזון לא ינגן עוד על גיטרה לא-חשמלית לעולם. הטקסט המלנכולי של ריצ'רד פאלמר-ג'יימס אכן מקרב את קרימזון לאטמוספירה של פינק פלויד, אך הגיטרה הצורמנית של פריפ לעולם לא תיגע בהמונים כמו הנגיעות המלטפות של דיויד גילמור. האבוב והקורנית של מילר וצ'אריג, בהתאמה, מעניקים לשש הדקות של המלאך הנופל את הצבע הסתווי והאפור המיוחד שלו.
'וואן מור רד נייטמר', המתבסס כמעט כולו על ריף פריפי אופייני, הוא קטע שנוי במחלוקת בקרב מעריצים. הוא אמנם מציג עבודת קירקושים מצוינת של ברופורד על אחת המצילות הישנות שמצא בפח האשפה של האולפן, אבל לולא סולו הסקסופון של איאן מקדונלד, קשה היה למצוא בו מלודיה בולטת. הסיוט האדום הנוסף מסתיים בצורה אלימה למדי, ובכך מבשר בחדות על מותו של צד א' בתקליט הויניל. הקונספט מאחורי שם האלבום הוכיח את עצמו: הלהקה שהתה זמן רב באיזור האדום והמסוכן של מד-העוצמה האולפני.
צד ב' של הויניל מכיל רק שני קטעים, שונים לגמרי במקורם ובאיכותם. 'פרובידנס', חיתוך גס מתוך הופעה של קרימזון באמריקה ב-30 ביוני, נכנס לאלבום בלית-ברירה. 'תמיד היו חסרים לנו חומרים', סיפר ברופורד על הבחירה. 'נסוגנו אל אילתורים מהופעות חיות שהיו מחופשות להקלטות אולפניות, בעזרת הסרת כל מחיאות הכפיים'. האילתור הקבוצתי התמוה הזה, באורך של כ-8 דקות, הוא נקודת השפל של האלבום. הכינור של דיויד קרוס אמנם מעניק כבוד אחרון לקרימזוניסט נוסף שהושפל והועלם, אך הרצועה עצמה חלשה, מפוררת ומשעממת ברובה. 'פרובידנס' פונה בעיקר למעריצים הכבדים ביותר של הקרימזונים, וברובו נשמע כמו טיוטה ליצירה מעניינת שטרם נכתבה, או כסוג של ג'אם סשן שלא הבשיל לכדי מוצר אמנותי. גם הסיום השרירותי שלה מייצר אכזבה, כל פעם מחדש.
'סטארלס', לעומת זאת, הוא פסגה קרימזונית מובהקת, בלי צל-צילם של ספק, מחלוקת, ויכוח, התחבטות, התלבטות, חשש, חרטה, הססנות, גמגום, כפירה, ליבון, דיון או הסתייגות קלה שבקלות. זהו אפוס אימפריאלי מדהים של להקת רוק בוגרת ואמיצה בשיא עוצמתה, בנוי בצורה מושלמת ומוקלט באופן מקצועי לחלוטין. הכותרת של הקטע היתה אמורה להיות 'סטארלס אנד בייבל בלאק', ציטוט משתי השורות הראשונות של הפואמה 'אנדר מילק ווד' מאת המשורר דילן תומס.
כדי למנוע בלבול עם יצירה בעלת שם זהה שהופיעה כבר באלבום הקודם של קינג קרימזון, נבחר שם מקוצר בעל מילה אחת בלבד. נא לא להתבלבל גם עם השיר 'לילה בלי כוכב' של שימי תבורי... הטקסט הנוגה של 'סטארלס' מסכם בצורה מפוכחת את סיפורה של קרימזון בחמש השנים האחרונות, ובמבט סלחני. סקסופון הסופרנו העדין של מל קולינס משתלב ברכות ובאלגנטיות עם החלק הראשון של האפוס, שמעובד כבלאדה איטית, בגיבוי צ'לו ומלוטרון.
בסיום הבלדה הקצרה, עובר 'סטארלס' למשקל 13/8 (שלוש-עשרה שמיניות) ערמומי ובלתי-מאוזן על ריף-באס שיצר ברופורד. הריף המבריק מאפשר למתופף הנלהב להדגים את מלוא יכולותיו הריתמיות המגוונות. המתח נבנה בהדרגה על ידי ברופורד ופריפ (שמכפיל את עצמו), עד שהוא מגיע לקליימקס נהדר עם סולו סקסופון אלטו ג'אזי כבד, מפיו של מר איאן מקדונלד. שני הנשפנים מאחדים כוחות לרגע אחד, בו הם מזכירים לנו שוב את המוטיב המרכזי, ומובילים אותנו אל הסיום הגרנדיוזי, הסימפוני, המפעים, מעורר הצמרמורת וההשתאות, סוחט הדמעות, הגדוש, מלא-ההוד והמלכותי של 'סטארלס' החד-פעמי. מי שרוצה לחסוך קצת זמן, שיאזין אך ורק לרצועות 'רד' ו-'סטארלס', והוא מסודר לכל החיים.
זהירות, ווליום קיצוני: מד העוצמה האדום-מדם של 'רד'
עד הגרסה הבאה של קרימזון באלבום 'דיסיפלין' מ-1981 בהובלת אדריאן בלו, המשיכו השלושה ליצור מוסיקה מעניינת במסגרות מכובדות לא פחות, בין השאר עם רוקסי מיוזיק, בריאן אינו, פיטר גבריאל, דיויד בואי, להקת ברופורד ולהקת יו-קיי. לאף אחד מן השלושה אין במה להתבייש במה שהגשים אחרי 'רד', למרות המשבר האישי שעבר ג'ון ווטון במהלך שנות ה-80.
אחרי מספר מהדורות אנלוגיות ודיגיטליות שונות שיצאו לאור לאורך השנים, הוציא פריפ ב-2009 תחת הלייבל שלו את הרימיקס הטוב ביותר של רד עד כה, לרגל 40 שנה להיווסדה של הלהקה. סטיבן וילסון, אשף הרימיקסים והרימסטרים, שיפר משמעותית את הפרדת הערוצים של 'רד'. עם זאת, למרבה הצער הוא הוסיף לגרסה החדשה והמומלצת גם 4 בונוסים (בגרסת הדיוידי-אודיו), שכולם מיותרים עד מאוד, ורק מפחיתים מן הערך של ההישג ההיסטורי: 'רד' מוצג בגרסת טריו רזה במיוחד, שאינה מחמיאה לו; הגרסה האינסטרומנטלית של 'פולן איינג'ל', בלי כלי הנשיפה, כמעט חסרת השראה; 'פרובידנס' בגרסה המלאה מוסיפה עוד 2 דקות משמימות; והאילתור הארוך 'מסע אל מרכז הקוסמוס' כבר הופיע במארז אחר (גרייט דיסיבר, 1992), ואין בו בשורה אמיתית למרבית חובבי קרימזון.
גרסת הסראונד (5.1) של רימיקס 2009 תעניין רק את האודיופילים שבינינו, שכן היא יוצרת מיקס מסוג חדש לגמרי, שלא היה קיים ב-1974; עם זאת, הוא ראוי להאזנה ומעביר תחושה של להקה חיה המנגנת בביתכם. תכני הוידאו המצורפים לקוחים מתוך תכנית טלוויזיה צרפתית ('מלודי') מ-1974, בה בוצעו 4 קטעים; שלושה מתוכם נלקחו מאלבומים קודמים (לארקס II, נייט ווטש, לאמנט), ורק 'סטארלס' בגרסה מוקדמת באמת מתאים להכללה כאן ל'רד'; מעניין לצפות בהם ברמה הנוסטלגית, אך ההקלטה (מונו) והביצוע בוסריים למדי, וחלק מהצילומים יקרי-הערך פשוט נהרסו על ידי אפקטים אולפניים תקופתיים, שכיום נראים מיותרים עד כאב.
כדי להמשיך ולנפח את המורשת הפרוגרסיבית של 'רד', הוציא פריפ ב-2013 מארז ענק תחת הכותרת 'דה רואד טו רד' (The Road to Red). הקופסה העצומה, במחיר 200 דולר, מכילה לא פחות ולא יותר מאשר 24 דיסקים. היא מספקת כ-16 הופעות שלמות מסיבוב ההופעות של 1974 בחודשים אפריל ויוני. רוב ההקלטות החיות הופקו ישירות מתוך ה'סאונדבורד' של טכנאי המופע, אבל חלק נאספו מתוך בוטלגים, באיכות טובה פחות. במארז השמן הזה נכללות גם מספר גרסאות ברזולוציה גבוהה של 'רד' האולפני עצמו, כמו גם האלבום החי USA שיצא ב-1975. אם מוסיפים למארז זה את הקופסה הקודמת מ-1992 תחת השם 'דה גרייט דסיבר', שסיפקה למעריצים שלל הקלטות חיות מן השנים 1973-1974, אפשר לומר שבכך סיים הצוות וילסון-פריפ לשחרר לעולם את כל ארכיון ההקלטות האפשרי מאותה תקופה ייחודית.
'רד' היה סופו של מסע מרתק, שהחל באמצע 1972 עם חמישה נגנים הרפתקניים, הפך לרביעייה ספרטנית באביב 1973, והסתיים בתחילת יולי 1974 עם שלושה סמוראים בלבד. קינג קרימזון סיימה סיבוב הופעות אמריקני מוצלח, שבסופו פיטרה במפתיע את הכנר הנאמן שלה, דיויד קרוס, בעקבות הצבעה דמוקרטית. למרות שהועף מן האנסמבל בבושת פנים, הכינור העצוב של קרוס עדיין מככב באחד הקטעים של 'רד'.
העטיפה המפורסמת של האלבום (ווטון משמאל, ברופורד באמצע, פריפ מימין) נותנת את הרושם של פאואר-טריו מצומצם, כמעט בסיסי. המטרה היתה מסחרית: לתפוס את תשומת ליבו של הצרכן האמריקני, ולקדם את השלושה בתור וירטואוזים רציניים. אך האמת המוסיקלית שונה לגמרי: באלבום מתארחת שורה מכובדת של מוסיקאים בעלי הכשרה קלאסית, ביניהם נגני צ'לו וקונטרה-בס שכירים שנותרו ללא שום קרדיט, הכינור של דיויד קרוס, סקסופון הסופרנו של מל קולינס (חבר להקה לשעבר), סקסופון האלטו של איאן מקדונלד (גם הוא חבר להקה לשעבר), האבוב של רובין מילר והקורנית של מארק צ'אריג. השניים האחרונים השתתפו גם בהקלטות האלבום 'איילנדס' ב-1971.
גם בלי גלריית האורחים והחברים מן העבר, נדרש רוברט פריפ להשתלט על מקלדת המלוטרון ולהכפיל את הגיטרה החשמלית המפחידה שלו, כדי לבצע סולואים ותפקידים מלודיים מורכבים יותר. שלישיית הקרימזונים (ווטון, פריפ וברופורד) נכנסה לאולפני 'אולימפיק' בלונדון, ב-8 ביולי 1974, כדי לנצל את המומנטום מהסיבוב האמריקני. ווטון, שהיה מתודלק בערימות של קוקאין ואלכוהול, חשב בגדול: להצליח כמעט כמו פינק פלויד; בדיעבד, היומרה נשמעת מטופשת, אבל זה מה שבאמת הניע אותו קדימה. ברופורד חשב בעיקר על דרכים להרחיב ולשפר את מערכת התופים המהוללת שלו. פריפ חש שהוא מאבד שליטה על הלהקה 'שלו', ולכן הלך והתנתק בהדרגה מן השניים האחרים, תוך שהוא מהרהר בתוך-תוכו על פרישה. מיד בסיום ההקלטות, הוא הודיע לג'ון וביל הנדהמים על פירוק מיידי של קינג קרימזון.
הטריו של 74 - מימין לשמאל: ג'ון ווטון (שירה, בס); רוברט פריפ (גיטרה, מלוטרון); ביל ברופורד (תופים, כלי הקשה)
הסאונד הרועש והזועם של 'רד' נשען על שילוב בין הגיטרה החורקת והמרושעת של פריפ ובין הבס בעל אפקט ה'פאז' (Fuzz) החזק של ווטון. אנא הוסיפו לתבשיל המבעבע את מערכת התופים וכלי ההקשה האקזוטיים -- במיוחד כמה מצילות מסתוריות וגונג ממלכתי -- שפיתח לעצמו ביל ברופורד בשנתיים האחרונות, תוך התבססות על המורשת האילתורית העשירה של ג'יימי מיור, הקרימזוניסט המשוגע שפרש. הריפים המפלצתיים של פריפ, שכתב לבדו את היצירה הפותחת, מתנגשים ומתערבלים עם הסופר-בס של ווטון, מתחרים אחד עם השני למי יש דיסטורשן יותר דומיננטי ומעיק. ברופורד, בשלב זה של הקריירה שלו, כבר היה מתופף אימתני, מיומן ובטוח בעצמו, מרחק שנות-אור מתקופתו בלהקת יס.
ההשפעה המיידית של האלבום 'רד' על המאזין המתחיל נובעת בעיקר מן הפתיחה המהממת שלו: יצירת הנושא, באורך 6 דקות ו-16 שניות, היא מתקפת-מטאל אכזרית וממוקדת. אפשר לומר שזוהי גרסה מצ'ואיסטית ומפחידה יותר של היצירה 'לארקס טאנגס אין אספיק II', שזכתה לתגובות טובות מהקהל בהופעות. הקטע הפותח השפיע על שורה ארוכה של רוקרים צעירים באותה תקופה, ביניהם קורט קוביין, הנרי רולינס וחברי להקת טול (Tool). זה היה מטאל פרוגרסיבי ראשוני מטעם כמה בריטים צעירים בעלי גישה קודרת ומתוחכמת מבחינה מוסיקלית. קטע המעבר, שכולל צ'לו מסויט, מנצל חלק מטכניקות הפריטה ה'סטאקטיות' שפיתח פריפ בשנים האחרונות, בין השאר תוך האזנה ליצירותיו המפעימות של מר איגור סטרווינסקי.
האלימות המתפרצת של קטע הפתיחה מתפוגגת במהירות מול הרצועה השנייה, 'פולן אנג'ל' (Fallen Angel), שבולטת בנגינת הגיטרה האקוסטית והעדינה של פריפ. מנהיג קינג קרימזון לא ינגן עוד על גיטרה לא-חשמלית לעולם. הטקסט המלנכולי של ריצ'רד פאלמר-ג'יימס אכן מקרב את קרימזון לאטמוספירה של פינק פלויד, אך הגיטרה הצורמנית של פריפ לעולם לא תיגע בהמונים כמו הנגיעות המלטפות של דיויד גילמור. האבוב והקורנית של מילר וצ'אריג, בהתאמה, מעניקים לשש הדקות של המלאך הנופל את הצבע הסתווי והאפור המיוחד שלו.
'וואן מור רד נייטמר', המתבסס כמעט כולו על ריף פריפי אופייני, הוא קטע שנוי במחלוקת בקרב מעריצים. הוא אמנם מציג עבודת קירקושים מצוינת של ברופורד על אחת המצילות הישנות שמצא בפח האשפה של האולפן, אבל לולא סולו הסקסופון של איאן מקדונלד, קשה היה למצוא בו מלודיה בולטת. הסיוט האדום הנוסף מסתיים בצורה אלימה למדי, ובכך מבשר בחדות על מותו של צד א' בתקליט הויניל. הקונספט מאחורי שם האלבום הוכיח את עצמו: הלהקה שהתה זמן רב באיזור האדום והמסוכן של מד-העוצמה האולפני.
צד ב' של הויניל מכיל רק שני קטעים, שונים לגמרי במקורם ובאיכותם. 'פרובידנס', חיתוך גס מתוך הופעה של קרימזון באמריקה ב-30 ביוני, נכנס לאלבום בלית-ברירה. 'תמיד היו חסרים לנו חומרים', סיפר ברופורד על הבחירה. 'נסוגנו אל אילתורים מהופעות חיות שהיו מחופשות להקלטות אולפניות, בעזרת הסרת כל מחיאות הכפיים'. האילתור הקבוצתי התמוה הזה, באורך של כ-8 דקות, הוא נקודת השפל של האלבום. הכינור של דיויד קרוס אמנם מעניק כבוד אחרון לקרימזוניסט נוסף שהושפל והועלם, אך הרצועה עצמה חלשה, מפוררת ומשעממת ברובה. 'פרובידנס' פונה בעיקר למעריצים הכבדים ביותר של הקרימזונים, וברובו נשמע כמו טיוטה ליצירה מעניינת שטרם נכתבה, או כסוג של ג'אם סשן שלא הבשיל לכדי מוצר אמנותי. גם הסיום השרירותי שלה מייצר אכזבה, כל פעם מחדש.
'סטארלס', לעומת זאת, הוא פסגה קרימזונית מובהקת, בלי צל-צילם של ספק, מחלוקת, ויכוח, התחבטות, התלבטות, חשש, חרטה, הססנות, גמגום, כפירה, ליבון, דיון או הסתייגות קלה שבקלות. זהו אפוס אימפריאלי מדהים של להקת רוק בוגרת ואמיצה בשיא עוצמתה, בנוי בצורה מושלמת ומוקלט באופן מקצועי לחלוטין. הכותרת של הקטע היתה אמורה להיות 'סטארלס אנד בייבל בלאק', ציטוט משתי השורות הראשונות של הפואמה 'אנדר מילק ווד' מאת המשורר דילן תומס.
כדי למנוע בלבול עם יצירה בעלת שם זהה שהופיעה כבר באלבום הקודם של קינג קרימזון, נבחר שם מקוצר בעל מילה אחת בלבד. נא לא להתבלבל גם עם השיר 'לילה בלי כוכב' של שימי תבורי... הטקסט הנוגה של 'סטארלס' מסכם בצורה מפוכחת את סיפורה של קרימזון בחמש השנים האחרונות, ובמבט סלחני. סקסופון הסופרנו העדין של מל קולינס משתלב ברכות ובאלגנטיות עם החלק הראשון של האפוס, שמעובד כבלאדה איטית, בגיבוי צ'לו ומלוטרון.
בסיום הבלדה הקצרה, עובר 'סטארלס' למשקל 13/8 (שלוש-עשרה שמיניות) ערמומי ובלתי-מאוזן על ריף-באס שיצר ברופורד. הריף המבריק מאפשר למתופף הנלהב להדגים את מלוא יכולותיו הריתמיות המגוונות. המתח נבנה בהדרגה על ידי ברופורד ופריפ (שמכפיל את עצמו), עד שהוא מגיע לקליימקס נהדר עם סולו סקסופון אלטו ג'אזי כבד, מפיו של מר איאן מקדונלד. שני הנשפנים מאחדים כוחות לרגע אחד, בו הם מזכירים לנו שוב את המוטיב המרכזי, ומובילים אותנו אל הסיום הגרנדיוזי, הסימפוני, המפעים, מעורר הצמרמורת וההשתאות, סוחט הדמעות, הגדוש, מלא-ההוד והמלכותי של 'סטארלס' החד-פעמי. מי שרוצה לחסוך קצת זמן, שיאזין אך ורק לרצועות 'רד' ו-'סטארלס', והוא מסודר לכל החיים.
זהירות, ווליום קיצוני: מד העוצמה האדום-מדם של 'רד'
עד הגרסה הבאה של קרימזון באלבום 'דיסיפלין' מ-1981 בהובלת אדריאן בלו, המשיכו השלושה ליצור מוסיקה מעניינת במסגרות מכובדות לא פחות, בין השאר עם רוקסי מיוזיק, בריאן אינו, פיטר גבריאל, דיויד בואי, להקת ברופורד ולהקת יו-קיי. לאף אחד מן השלושה אין במה להתבייש במה שהגשים אחרי 'רד', למרות המשבר האישי שעבר ג'ון ווטון במהלך שנות ה-80.
אחרי מספר מהדורות אנלוגיות ודיגיטליות שונות שיצאו לאור לאורך השנים, הוציא פריפ ב-2009 תחת הלייבל שלו את הרימיקס הטוב ביותר של רד עד כה, לרגל 40 שנה להיווסדה של הלהקה. סטיבן וילסון, אשף הרימיקסים והרימסטרים, שיפר משמעותית את הפרדת הערוצים של 'רד'. עם זאת, למרבה הצער הוא הוסיף לגרסה החדשה והמומלצת גם 4 בונוסים (בגרסת הדיוידי-אודיו), שכולם מיותרים עד מאוד, ורק מפחיתים מן הערך של ההישג ההיסטורי: 'רד' מוצג בגרסת טריו רזה במיוחד, שאינה מחמיאה לו; הגרסה האינסטרומנטלית של 'פולן איינג'ל', בלי כלי הנשיפה, כמעט חסרת השראה; 'פרובידנס' בגרסה המלאה מוסיפה עוד 2 דקות משמימות; והאילתור הארוך 'מסע אל מרכז הקוסמוס' כבר הופיע במארז אחר (גרייט דיסיבר, 1992), ואין בו בשורה אמיתית למרבית חובבי קרימזון.
גרסת הסראונד (5.1) של רימיקס 2009 תעניין רק את האודיופילים שבינינו, שכן היא יוצרת מיקס מסוג חדש לגמרי, שלא היה קיים ב-1974; עם זאת, הוא ראוי להאזנה ומעביר תחושה של להקה חיה המנגנת בביתכם. תכני הוידאו המצורפים לקוחים מתוך תכנית טלוויזיה צרפתית ('מלודי') מ-1974, בה בוצעו 4 קטעים; שלושה מתוכם נלקחו מאלבומים קודמים (לארקס II, נייט ווטש, לאמנט), ורק 'סטארלס' בגרסה מוקדמת באמת מתאים להכללה כאן ל'רד'; מעניין לצפות בהם ברמה הנוסטלגית, אך ההקלטה (מונו) והביצוע בוסריים למדי, וחלק מהצילומים יקרי-הערך פשוט נהרסו על ידי אפקטים אולפניים תקופתיים, שכיום נראים מיותרים עד כאב.
כדי להמשיך ולנפח את המורשת הפרוגרסיבית של 'רד', הוציא פריפ ב-2013 מארז ענק תחת הכותרת 'דה רואד טו רד' (The Road to Red). הקופסה העצומה, במחיר 200 דולר, מכילה לא פחות ולא יותר מאשר 24 דיסקים. היא מספקת כ-16 הופעות שלמות מסיבוב ההופעות של 1974 בחודשים אפריל ויוני. רוב ההקלטות החיות הופקו ישירות מתוך ה'סאונדבורד' של טכנאי המופע, אבל חלק נאספו מתוך בוטלגים, באיכות טובה פחות. במארז השמן הזה נכללות גם מספר גרסאות ברזולוציה גבוהה של 'רד' האולפני עצמו, כמו גם האלבום החי USA שיצא ב-1975. אם מוסיפים למארז זה את הקופסה הקודמת מ-1992 תחת השם 'דה גרייט דסיבר', שסיפקה למעריצים שלל הקלטות חיות מן השנים 1973-1974, אפשר לומר שבכך סיים הצוות וילסון-פריפ לשחרר לעולם את כל ארכיון ההקלטות האפשרי מאותה תקופה ייחודית.
לסיכום, לא ניתן לדלג, להתעלם, לפטור או להחמיץ את ההישג הבומבסטי של 'רד'. זהו אלבום חיוני להבנת הרוק המתקדם בשנות ה-70, המתעד את סופו של תור הזהב הפרוגרסיבי כפי שחוותה אותו קינג קרימזון. השירה של ווטון מספידה את דור הפרחים, את האופטימיות התמימה של תחילת הדרך, ומתאבלת על החברים שהלכו לאיבוד בדרך אל הקריירה הנכספת. יש בו כמה רצועות מפעימות שהפכו ל'הלחם והחמאה' של הפרוג, לצד אילתור שנוי במחלוקת ('פרובידנס') שקצת מרחיק את המכלול מן השלמות המוחלטת.
הציון: 9.5/10
|
עוד המלצות על אלבומי קינג קרימזון
|
איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
