 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Three of A Perfect Pair 1984 EG Records USA (68:15)
02/03/14 | |
שמו של האלבום מתמצת את מעמדו האמנותי: שלושה מתוך זוג מושלם; קינג קרימזון היתה יכולה להסתפק בשני אלבומים של חומר מצוין בשנות ה-80; אך הרביעייה האנגלו-אמריקנית פיזרה את החומר שלה על פני שלושה אלבומים. כיום כבר אין ספק שהראשון מביניהם, 'דיסיפלין', הוא המוצלח והמעניין ביותר. אם קרימזון היתה לוקחת את המיטב מתוך השני, 'ביט' (Beat), וממזגת אותו עם החלקים הפחות-רעים של השלישי (TOAPP), הכל היה נראה אחרת.
לרוע מזלם של הקרימזופילים, זה לא קרה - ואפשר לומר בכנות שהאלבום השלישי של קרימזון ב'אייטיז' היה רק חצי-מעניין, חצי-חי, אפילו חצי-נחוץ. הלהקה, כישות קבוצתית, בכלל לא היתה קיימת מאז סוף חודש מרץ 1982, מועד סיום ההקלטות של 'ביט'. הבסיסט טוני לוין עשה כסף טוב עם פיטר גבריאל ופול סיימון, ולא התפנה לעבודה. גם השלושה האחרים היו עסוקים בקריירות הסולו שלהם. למעשה, המטרה היחידה של הקלטת 'האלבום הצהוב' היתה לסיים את ההתחייבות החוזית עם הלייבל אי-ג'י (EG) כדי להמשיך את החיים כרגיל.
לאור הנסיבות הללו, לא מפתיע שהפרק האחרון בטרילוגיית 'דיסיפלין' לא חידש כלום למאזינים המחפשים הרפתקאות מוסיקליות מרעננות. בדומה לקודמו הכחול, 'ביט', לכל רצועה ב-TOAPP הצהוב היתה רצועה מקבילה -- אפילו מעט טובה ממנה -- באלבום 'דיסיפלין' האדום והמהפכני. העיסוק של אדריאן בלו במערכות יחסים רומנטיות (גבר-אישה) היה חריג בהקשר הקרימזוני המסורתי של שנות ה-70, והוריד את האלבום כולו לרמות ארציות יותר; חלק מהאלבום נשמע כמו אלבום סולו של בלו, בעוד החלק השני יוצר רושם של ג'אם סשן רעוע למדי, בניצוחו של מר פריפ, שלא כתב כמעט כלום.
קינג קרימזון בהופעה - 1984
הקטע הפותח, שגם נושא את שם האלבום, הוא הייצוגי והמושך מכולם: יש בו שילוב בין ליריקה מעניינת ועיבוד משוכלל למדי. למרות שמאזיני קרימזון כבר מתורגלים בטכניקות הפוליפוניות והפוליריתמיות הללו מאלבומים קודמים, יש פה הישג הפקתי לכל הפחות, שגם זכה לתגובות טובות בסיבובי ההופעות הבאים. 'מודל מן' שאחריו הוא חביב אבל שאפתני פחות.
הקטע הבולט באלבום, לטוב ולרע, הוא 'סליפלס' (מספר 3). זוהי רצועה מרקידה למדי, שחורגת בצורה מודעת מן המסורת האמנותית של הקרימזונים אל עולמות הרדיו, הסינגלים ולהיטי הפופ הסתמיים של התקופה. ייתכן שהיומרה המסחרית של 'סליפלס' נולדה בהשפעת הקריירה המצליחה של טוני לוין עם ענקים כמו פול סיימון ופיטר גבריאל. בכל מקרה, הסינגל לא הצליח במצעדים, אבל נכנס לתודעה יותר מכל רצועה אחרת בתקליט. הליריקה של בלו ב'סליפלס' מבוססת על נדודי-שינה חמורים שהתפתחו אצלו (הוא חשב שהוא רואה רוחות רפאים), על רקע הלחצים שהתלוו לתהליך ההקלטה המסויט.
שאר הרצועות ב-TOAPP הרבה פחות מרשימות: חלקן משעממות במקרה הטוב, או מרגיזות במקרה הרע. למשל, החמישי (Nuyages) הוא רק שיחזור של 'דה שלטרינג סקיי' מתוך 'דיסיפלין'. אילתורים נסיוניים כמו 'אינדסטרי' נשמעים קצת כמו קראוט-רוק תעשייתי, או פיוז'ן שנכשל. היצירה המסיימת, 'לארק טאנגס אין אספיק חלק 3', השתמשה בשם מפואר מן העבר אבל לא סיפקה את הסחורה: התוצאה לא הצביעה על השקעה בכתיבה, לא התפתחה בצורה טבעית, לא צברה תאוצה והסתיימה ב'פייד-אאוט' מביך ומרגיז.
מכיוון שקרימזון כלל לא הופיעה בתקופה שלפני הקלטת האלבום השלישי, היא נאלצה 'ללדת' את רוב החומרים תוך כדי חזרות מתישות. אפשר לחוש בכך באלבום עצמו, שסובל מביצועים קרים, איטיים, מהוססים ומגומגמים לעתים. מפיק מוסיקלי חיצוני (שלא נשכר לפרויקט) אולי היה יכול למנוע את הליקוי הזה, ולהתעקש על חזרות נוספות. בכל אופן, רק כשקרימזון יצאה לסיבוב ההופעות של 1984, עבר התוכן המוסיקלי 'בישול' הדרגתי מול קהל, עד שהפך קל יותר לעיכול ובליעה.
כפי שנכתב כאן בביקורת ל-'ביט', ב-1998 הוציא הלייבל של רוברט פריפ את האלבום הכפול 'אבסנט לאברז' (Absent Lovers), שמתעד את קרימזון במונטריאול ב-1984, בסוף סיבוב ההופעות. ב'אבסנט לאברז' כבר מקבלים המעריצים ביצועים טובים בהרבה לחומרים הטובים ביותר של קרימזון מאותו עשור.
הרימסטר של 2001, שהופק במסגרת ציון 30 שנה להקמת קינג קרימזון, הוסיף כמה בונוסים ושיפר משמעותית את הסאונד הקר והמתכתי של הויניל המקורי. במקום 41 דקות של חומר בגרסת 1984, נהנים הרוכשים של 2001 ואילך מ-68 דקות של מוסיקה, עסקה טובה יותר, לפחות על הנייר. בפועל, שלושה מיקסים נוספים של 'סליפלס' זו קצת הגזמה; 'אינדסטריאל זון' הוא רעש חסר משמעות; ושירת האקפלה ב-'דה קינג קרימזון בארבר שופ' מצחיקה רק בפעם הראשונה.
ב-2004 הוציא פריפ את הדיוידי המצויין 'ניל אנד ג'ק אנד מי', שאורז שתי הופעות חשובות של קרימזון מ-82 ו-84. גם כאן, כמו ב'אבסנט לאברז', אפשר לראות ולהבין שקרימזון האולפנית של 1984 היתה די מלנכולית בהשוואה לביצועים הבימתיים השמחים והמקפיצים שלה, טיעון נוסף המסביר מדוע הדיסק הצהוב איננו רכישה חיונית, אפילו במהדורתו המשופרת.
קרימזון התפרקה לאחר אלבום זה, מכמה סיבות: ראשית, היא סיימה את החוזה עם הלייבל, וכמו עבד אפרו-אמריקני היא היתה חופשיה ללכת; שנית, אדריאן בלו הרגיש שתרומתו ללהקה לא מתבטאת בחלוקת התמלוגים הכספיים; שלישית, לאף אחד מחברי הלהקה לא היה חשק לחזור שוב על תהליך ההקלטות המעייף. ורביעית, היחסים הגרועים בין ביל ברופורד לרוברט פריפ (על רקע סירובו של ברופורד לתופף בקצב אחיד) הובילו לכך שהאחרון החליט (שוב) לסגור את החנות על יושביה. אך אל דאגה: כולם ייפגשו שוב בשנות ה-90, באלבום ת'ראק (Thrak) והרבה מעבר לו.
לרוע מזלם של הקרימזופילים, זה לא קרה - ואפשר לומר בכנות שהאלבום השלישי של קרימזון ב'אייטיז' היה רק חצי-מעניין, חצי-חי, אפילו חצי-נחוץ. הלהקה, כישות קבוצתית, בכלל לא היתה קיימת מאז סוף חודש מרץ 1982, מועד סיום ההקלטות של 'ביט'. הבסיסט טוני לוין עשה כסף טוב עם פיטר גבריאל ופול סיימון, ולא התפנה לעבודה. גם השלושה האחרים היו עסוקים בקריירות הסולו שלהם. למעשה, המטרה היחידה של הקלטת 'האלבום הצהוב' היתה לסיים את ההתחייבות החוזית עם הלייבל אי-ג'י (EG) כדי להמשיך את החיים כרגיל.
לאור הנסיבות הללו, לא מפתיע שהפרק האחרון בטרילוגיית 'דיסיפלין' לא חידש כלום למאזינים המחפשים הרפתקאות מוסיקליות מרעננות. בדומה לקודמו הכחול, 'ביט', לכל רצועה ב-TOAPP הצהוב היתה רצועה מקבילה -- אפילו מעט טובה ממנה -- באלבום 'דיסיפלין' האדום והמהפכני. העיסוק של אדריאן בלו במערכות יחסים רומנטיות (גבר-אישה) היה חריג בהקשר הקרימזוני המסורתי של שנות ה-70, והוריד את האלבום כולו לרמות ארציות יותר; חלק מהאלבום נשמע כמו אלבום סולו של בלו, בעוד החלק השני יוצר רושם של ג'אם סשן רעוע למדי, בניצוחו של מר פריפ, שלא כתב כמעט כלום.
קינג קרימזון בהופעה - 1984
הקטע הפותח, שגם נושא את שם האלבום, הוא הייצוגי והמושך מכולם: יש בו שילוב בין ליריקה מעניינת ועיבוד משוכלל למדי. למרות שמאזיני קרימזון כבר מתורגלים בטכניקות הפוליפוניות והפוליריתמיות הללו מאלבומים קודמים, יש פה הישג הפקתי לכל הפחות, שגם זכה לתגובות טובות בסיבובי ההופעות הבאים. 'מודל מן' שאחריו הוא חביב אבל שאפתני פחות.
הקטע הבולט באלבום, לטוב ולרע, הוא 'סליפלס' (מספר 3). זוהי רצועה מרקידה למדי, שחורגת בצורה מודעת מן המסורת האמנותית של הקרימזונים אל עולמות הרדיו, הסינגלים ולהיטי הפופ הסתמיים של התקופה. ייתכן שהיומרה המסחרית של 'סליפלס' נולדה בהשפעת הקריירה המצליחה של טוני לוין עם ענקים כמו פול סיימון ופיטר גבריאל. בכל מקרה, הסינגל לא הצליח במצעדים, אבל נכנס לתודעה יותר מכל רצועה אחרת בתקליט. הליריקה של בלו ב'סליפלס' מבוססת על נדודי-שינה חמורים שהתפתחו אצלו (הוא חשב שהוא רואה רוחות רפאים), על רקע הלחצים שהתלוו לתהליך ההקלטה המסויט.
שאר הרצועות ב-TOAPP הרבה פחות מרשימות: חלקן משעממות במקרה הטוב, או מרגיזות במקרה הרע. למשל, החמישי (Nuyages) הוא רק שיחזור של 'דה שלטרינג סקיי' מתוך 'דיסיפלין'. אילתורים נסיוניים כמו 'אינדסטרי' נשמעים קצת כמו קראוט-רוק תעשייתי, או פיוז'ן שנכשל. היצירה המסיימת, 'לארק טאנגס אין אספיק חלק 3', השתמשה בשם מפואר מן העבר אבל לא סיפקה את הסחורה: התוצאה לא הצביעה על השקעה בכתיבה, לא התפתחה בצורה טבעית, לא צברה תאוצה והסתיימה ב'פייד-אאוט' מביך ומרגיז.
מכיוון שקרימזון כלל לא הופיעה בתקופה שלפני הקלטת האלבום השלישי, היא נאלצה 'ללדת' את רוב החומרים תוך כדי חזרות מתישות. אפשר לחוש בכך באלבום עצמו, שסובל מביצועים קרים, איטיים, מהוססים ומגומגמים לעתים. מפיק מוסיקלי חיצוני (שלא נשכר לפרויקט) אולי היה יכול למנוע את הליקוי הזה, ולהתעקש על חזרות נוספות. בכל אופן, רק כשקרימזון יצאה לסיבוב ההופעות של 1984, עבר התוכן המוסיקלי 'בישול' הדרגתי מול קהל, עד שהפך קל יותר לעיכול ובליעה.
כפי שנכתב כאן בביקורת ל-'ביט', ב-1998 הוציא הלייבל של רוברט פריפ את האלבום הכפול 'אבסנט לאברז' (Absent Lovers), שמתעד את קרימזון במונטריאול ב-1984, בסוף סיבוב ההופעות. ב'אבסנט לאברז' כבר מקבלים המעריצים ביצועים טובים בהרבה לחומרים הטובים ביותר של קרימזון מאותו עשור.
הרימסטר של 2001, שהופק במסגרת ציון 30 שנה להקמת קינג קרימזון, הוסיף כמה בונוסים ושיפר משמעותית את הסאונד הקר והמתכתי של הויניל המקורי. במקום 41 דקות של חומר בגרסת 1984, נהנים הרוכשים של 2001 ואילך מ-68 דקות של מוסיקה, עסקה טובה יותר, לפחות על הנייר. בפועל, שלושה מיקסים נוספים של 'סליפלס' זו קצת הגזמה; 'אינדסטריאל זון' הוא רעש חסר משמעות; ושירת האקפלה ב-'דה קינג קרימזון בארבר שופ' מצחיקה רק בפעם הראשונה.
ב-2004 הוציא פריפ את הדיוידי המצויין 'ניל אנד ג'ק אנד מי', שאורז שתי הופעות חשובות של קרימזון מ-82 ו-84. גם כאן, כמו ב'אבסנט לאברז', אפשר לראות ולהבין שקרימזון האולפנית של 1984 היתה די מלנכולית בהשוואה לביצועים הבימתיים השמחים והמקפיצים שלה, טיעון נוסף המסביר מדוע הדיסק הצהוב איננו רכישה חיונית, אפילו במהדורתו המשופרת.
קרימזון התפרקה לאחר אלבום זה, מכמה סיבות: ראשית, היא סיימה את החוזה עם הלייבל, וכמו עבד אפרו-אמריקני היא היתה חופשיה ללכת; שנית, אדריאן בלו הרגיש שתרומתו ללהקה לא מתבטאת בחלוקת התמלוגים הכספיים; שלישית, לאף אחד מחברי הלהקה לא היה חשק לחזור שוב על תהליך ההקלטות המעייף. ורביעית, היחסים הגרועים בין ביל ברופורד לרוברט פריפ (על רקע סירובו של ברופורד לתופף בקצב אחיד) הובילו לכך שהאחרון החליט (שוב) לסגור את החנות על יושביה. אך אל דאגה: כולם ייפגשו שוב בשנות ה-90, באלבום ת'ראק (Thrak) והרבה מעבר לו.
לסיכום, 'ת'רי אוף א פרפקט פר' הוא לא המסמך המייצג של קינג קרימזון בשנות ה-80. האלבום הראשון מהעשור ההוא, 'דיסיפלין', מתעלה בקלות על השני והשלישי מבחינה תוכנית; אלבום ההופעה הכפול אבסנט לאברז מוביל על כולם ברמות האנרגיה, ההידוק וההתלהבות החיה. אז למרות הרימסטר והבונוסים, קשה להמליץ עליו בלב שלם - ממש לא השלישי מתוך זוג מושלם.
הציון: 7.5/10
