רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

King Crimson - The ConstruKction of Light

King Crimson

The Construkction of Light

2000 Virgin Records

USA

(58:15)

dgmlive.com/kc



ביקורת: אורי ברייטמן

אלבום האולפן ה-13 של קינג קרימזון, "דה קונסטרקשן אוף לייט", הוא אחד הגרועים והשנואים בתולדותיה. אפשר לומר שמאז 1982 לא נרשמה אכזבה כה עמוקה ממעריצי ההרכב הפרוגרסיבי האגדי. גם ב-2003 לא תוקן הרושם השלילי בעזרת האלבום דה פאואר טו ביליב".


רוברט פריפ כנראה מזלזל במאזיניו, אם הוא מצפה מהם לקנות כל אלבום קרימזון חדש, רק בגלל שם-המותג הוותיק. הגישה הנפסדת הזו הנפיקה בשנות השמונים את האלבום המיותר ת'רי אוף איי פרפקט פייר (Three Of A Perfect Pair) ועוד כמה אלבומים שנויים-במחלוקת שיצאו לאור בשנות התשעים (גם כיום) כדי לסחוט עד-תום את הפוטנציאל הטמון בקהל המעריצים של הלהקה הגדולה הזו.


פריפ הרגיל את צאן מרעיתו למסורת משונה: הרכב נגנים חדש כמעט בכל אלבום. הגישה הזו עבדה טוב בשנות השבעים, כיוון שהפכה את ההרכב ל'מעבדת-ניסויים' רעננה וחדשנית. בשנות השמונים היא שוב הוכיחה את עצמה היטב: האלבום הראשון היה מעולה, והשניים האחרים (עם אותו ההרכב) היו בינוניים. גם בשנות התשעים והאלפיים חוזר הדפוס על עצמו: קינג קרימזון מתאבנת, מתמתנת, מתפנקת על זרי הדפנה של הישגיה הקודמים.


דווקא בגלל הרמה הגבוהה אליה הורגלו הקרימזוניסטים, בולט הכישלון המהדהד של האלבום הזה. את הצליל הזה כבר שמענו. את אדריאן בלו כבר קשה לשמוע יותר. פאט מסטולטו איננו מתופף קליל ומבריק כמו ביל ברופורד (הלהקה פעלה תחת אילוץ, כיוון שביל הנאמן עזב לטובת פרוייקטים אחרים משלו). טריי גאן לעולם לא יהיה בסיסט כריזמטי כמו טוני לוין (גם הוא פרש זמנית לעולמות אחרים, וחסרונו מורגש מאוד). ופריפ עצמו נשמע קצת משועמם, אפילו מסואב, נטול השראה.


יש משהו מסורבל, כמעט מגעיל (סליחה) בסאונד של קינג קרימזון מודל שנת 2000. העיבודים כבדים, מעט מגושמים. ההפקה המוסיקלית מנוכרת, לא מאוזנת. האמריקניזציה המואצת של הלהקה הפכה את פריפ לשריד הבריטי האחרון. לכן לא מפתיע שהקטע הראשון מוגדר כ'בלוז', סגנון שבו קרימזון לא שלטה מעולם. אם משווים את קרימזון של אלבום הבכורה ("אין דה קורט") לקרימזון של המאה העשרים ואחת, אי אפשר למצוא אפילו לא נקודת-דמיון אחת.


בניגוד לאלבום מבריק כמו "דיסיפלין" (Discpiline), שלקח את קרימזון למחוזות חדשים לחלוטין, האלבום הזה נשמע כמו פנייה חדה למבוי סתום. ב'דיסיפלין' התמודדה הלהקה עם החומרים המורכבים כמו איילה שלוחה, וכאן היא שוטפת את ההפקה האיטית והכבדה באפקטים וצרימות על גבול המאניירה. כל האמור מחמיר לאור העובדה שהלחנים עצמם שדופים, ממוחזרים ולא מבוססים על הברקות או גילויים מוסיקליים חדשים. מלבד שיר-הנושא והשיר המסיים, האלבום נע בין המיותר ובין המעצבן. אם הייתי פריפ, הייתי ממשיך להקליט עד שנאספת מסה קריטית של חומרים טובים, ולא מוציא את ה'ברוטו' החוצה אל העולם.


אמנם התיחכום הקרימזוני הידוע עדיין קיים: משקלים אסימטריים, גיטרת 'אוסטינטו' מהירה, דיאלוג הרמוני מעניין בין הגיטרות, תפקידי-באס מאתגרים. הכל קיים. אבל כבר היינו בסרט הזה כבר בשנת 1980, והקסם כבר נשחק מאז. קשה להאמין שהמוסיקאים עצמם עדיין ממשיכים להתעניין בתרגילים המתמטיים הללו. במיוחד כואבת גישת ה"מיחזור", לפיה לוקחים קטעים קלאסיים ובונים להם 'סרטי-המשך' (Larks IV, Frakctured ועוד). אין עדות טובה מזו להסתיידות עורקים קטלנית.

לסיכום, אלו מסקנות ועדת החקירה: יוחלף ההרכב הנ"ל לאלתר. נא לפטר את בלו, לומר שלום למסטולטו, להיפרד בידידות ממר גאן. פריפ מוזמן לבנות נבחרת חדשה, או לפרוש לגימלאות. בעוד הרכבים מחתרתיים כמו ת'ינקינג פלייג ממציאים את הרוק המתקדם מחדש (כמו באלבום המטאורי "אין אקסטרימיס"), קרימזון חוזרת על עצמה לשווא. קצת כמו ב'אליסה בארץ הפלאות', בעולם הפרוג צריך לרוץ במהירות כפולה כדי לא להישאר במקום.

הציון: 7/10

 הוסיפו תגובה

***

 עוד ביקורות אלבומים של קינג קרימזון







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")