רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

In The Wake of Poseidon

King Crimson

In The Wake of Poseidon

1970 EG Records

UK

(41:06)

King-Crimson.com



ביקורת: אורי ברייטמן

28/07/03

אלבומה השני של להקת קינג קרימזון מצא אותה בפרשת דרכים אישית, אמנותית ומקצועית. בתום סיבוב ההופעות האמריקני החליטו שניים מחברי הלהקה, המתופף מייקל ג'יילס והנשפן איאן מקדונלד, שהם עוזבים. גרג לייק, הבסיסט והזמר, דרש קרדיטים ומעמד של חבר שווה-זכויות, אבל הקואליציה פריפ-סינפילד סירבה לשדרג את מצבו. כשיצא האלבום לאור, לייק כבר היה בדרכו להקים את אמרסון לייק ופאלמר. מקדונלד אמנם חתום על שתיים מן היצירות, אבל לא השתייך להרכב בסופו של התהליך.

 

במובנים רבים, "פוסיידון" הוא המשך ישיר של קודמו ההיסטורי משנת 1969. ההפקה המוסיקלית אמנם נשמעת טוב יותר, אבל הכיוון האמנותי והמוסיקלי דומה. עם זאת, האלבום פחות עיקבי מן הראשון, כיוון ששני קטעים מתוכו, 'קאט פוד' (Cat Food) המשעשע ו-'דה דוויל'ז טרייאנגל' (The Devil's Triangle) הסהרורי, מפזרים את קרימזון לכיוונים סותרים.

 

"פוסיידון" הוא מאמץ קבוצתי, למרות שפריפ וסינפילד ניסו לטעון אחרת. הוא נהנה מכשרון התיפוף של מייקל ג'יילס, שעושה עבודה נפלאה בכל הקטעים בהם הוא מופיע; הוא מרוויח מעבודת הבאס האלגנטית של פיטר ג'יילס ומנגינת הקלידים החכמה של קית' טיפט; הוא מציג לראווה את מיומנויות הנגינה של מל קולינס הביישן (סקסופון וחליל), מחליפו של איאן מקדונלד; גם קולו הנעים של גרג לייק, הבסיס והסולן שערק מקרימזון לטובת קית' אמרסון וקרל פאלמר, מוסיף נקודות להפקה כולה.

 

הקטע הראשון, החמישי והשמיני הם למעשה תתי-פרקים של אותה יצירה: גרג לייק, עם גיטרה קלאסית ואפקט של הד, מדבר בנפלאות השלום. השימוש במוטיב מוסיקלי וספרותי ש"עוטף" את כל האלבום מוסיף משמעות, המשכיות וכנות אמנותית לפרויקט. הוא כמעט מצליח להפוך את אסופת השירים ל"אלבום-קונספט" משכנע. המוטיב מסייע להפוך אלבום די קודר ומוזר, למוצר קצת יותר ידידותי למאזין.

 

שני הקטעים החזקים ביותר באלבום הם השני, 'תמונות של עיר' (Pictures Of A City) והרביעי הנושא את שם האלבום, שניהם באיזור שמונה הדקות. "תמונות של עיר" הוא וריאציה חדשה על התבנית המצליחה של 'סקיצויד מאן' (21st Century Schizoid Man) שכיכב באלבום הקודם. הוא דוחס, בזמן קצר יחסית, את כל האטרקציות של ההרכב: שיתוף פעולה הדוק בין יחידת הקצב וכלי הנשיפה (הסקסופון במיוחד), הגיטרה הייחודית של פריפ, פרודיה עוקצנית על מבנה שיר הרוקנרול הקלאסי ושימוש מקורי בדינמיקה של עוצמות: הפער בין ה"חלש-חלש" (פיאנו-פיאנו) ובין ה"רועש-רועש" (מגה-פורטה) משאיר את המאזין עירני, ולעתים אף מקפיץ אותו באימה.

 

'קיידנס אנד קסקייד' (Cadence And Cascade), בלאדה עדינה על שתי גרופיות וכוכב רוק עצוב, נכנסת למגירה של פריפ ("ועכשיו נעשה שיר שקט") בתור המקבילה לקטע המופתי 'איי טוק טו דה ווינד' (I Talk To The Wind). כותב הליריקה, פיט סינפילד, דאג לנסח את הטקסט כך שיישמע כאילו נלקח מימי הביניים, למרות שהוא עוסק בתופעה אקטואלית. היצירה הנוגה מאזנת בצורה מושלמת את המתח והאימה של הקטע הקודם. גורדון האסקל (שירה) נשמע כמעט מתנצל כאשר הוא לוחש את המילים בחרדת-קודש. הפסנתר של טיפט וחליל-הצד של קולינס, כצפוי, נשמעים נהדר, אם כי מקדונלד עשה עבודה לא פחות מרשימה יותר בעבר. הפרוגרסיביות של הקטע שנויה במחלוקת, ולכן לא ברור מדוע השיר הזה לא הפך עד היום ללהיט רדיו לילי, כמו עמיתו מהאלבום הראשון של הקרימזונים.

 

'אין דה ווייק אוף פוסיידון' (In The Wake of Poseidon) היא אחת מאותן היצירות שהפכו את המלוטרון לכלי כל כך בלתי-נפרד מן הז'אנר הפרוגרסיבי בשנות השבעים; פריפ יודע להשתמש בו באופן חסכוני, ומכניס אותו רק במקומות בהם נחוץ שיא ריגשי. "פוסיידון" נשמע כמו חזרה על הכיוון הלירי-סימפוני של היצירה 'אפיתף' (Epitaph), וגם קצת מתוך היצירה הסוגרת באלבום הקודם. כבעבר, לייק מכפיל את עצמו בכמה ערוצים כדי להשיג את האפקט של מקהלה בכנסייה. וגם כאן הטקסטים האגדתיים של סינפילד מציירים עולם מיתולוגי ומטורף, רגע אחד לפני קריסה מוחלטת. אך אי אפשר להתעלם מן השכנוע הפנימי העמוק של כל המוסיקאים, במיוחד מצידם של לייק והמתופף מייקל ג'יילס, שמתעלים על עצמם. צד א' של האלבום מסתיים יפה.

 

צד ב' של התקליט, לעומת זאת, סובל ממספר בעיות. הקטע הסאטירי הקצר 'קאט פוד' (Cat Food) יצא כסינגל ואפילו הכניס את הקרימזונים לתוכנית הטלוויזיה החשובה 'טופ אוף דה פופס' (Top Of The Pops). עם זאת, הוא לא מתאים לכיוון המיתולוגי-לירי של האלבום. הטקסט המגוחך, העוסק בנפלאות האוכל התעשייתי הגרוע של אנגליה בשנות השבעים, כמעט וממוטט את הקונספט הכללי של האלבום. אם היו לוקחים את הקטע הזה ומכניסים אותו לאלבום של ELP, אף אחד לא היה מרגיש בכך: יש לנו כאן כבר בחור ושמו קית' על הפסנתר, אז מה ההבדל? הפסנתר הג'אזי והאינטליגנטי של טיפט מציל את הקטע ממבוכה כללית.

 

קינג קרימזון מוכרים מזון חתולים בטלוויזיה
קינג קרימזון מצולמת בתוכנית "טוף אוף דה פופס" עם השיר 'מזון חתולים', 25 מרץ 1970



היצירה 'משולש השטן' (The Devil's Triangle), פרי עבודתו המיוסרת של פריפ באולפן, היא הבעייתית, הקשה אך המעניינת ביותר בכל האלבום. היא סובלת מבלבול באשר ללחן והמבנה. היא גם חקיינית בצורה גלויה: פריפ גנב רעיונות בלי חשבון מן הפרק 'מארס' (Mars) ביצירה המפורסמת 'הפלאנטות' (The Planets) של המלחין הבריטי גוסטב הולסט. גם אמרסון לייק ופאואל עיבדו את 'מארס' ב-1987 (כן, ההרכב הזמני ההוא, שהחליף את קרל פאלמר בקוזי פאואל). 'משולש השטן' לוקח את הלהקה צעד קדימה אל תחום האוונגארד האירופאי, מהסוג שפרץ דרכים חדשות לפרוגרסיב. פריפ עושה עבודת קולאז', משלב אפקטים ומערים שכבות על שכבות של צלילים - בהצלחה חלקית. הקטע כמעט ונעלם לחלוטין מן הרפרטואר הבימתי של קינג קרימזון לדורותיה הרבים.

 

הפרק הראשון ביצירה, 'מרדיי מורן' (Merday Morn) משמש מבוא איטי להתרחשויות המרכזיות המופיעות בפרק השני, 'האנד אוף סיירון' (Hand of Sceiron), שנפתח בתזמון 3:51, סוג של סיוט שטני או מלחמה נוראית שמתרחשת בלב-ליבו של הגיהנום. מסתבר ש"סיירון" היא דמות משנית במיתולוגיה היוונית, שודד-דרכים שהטריד מטיילים בקו התפר בין אתיקה ומגאריס; סיירון נהג לבעוט את קורבנותיו השדודים אל תוך הים, וצבי-ענק אכלו את גופותיהם. תזאוס, מלך אתונה, הגיבור המיתולוגי שהרג את המינותאור, הרג גם אותו.

 

הפרק השלישי, 'גארדן אוף וורם' (Garden Of Worm) לוקח תפנית אל עולם האבסורד, פסקול אפשרי לסרט "אליס בארץ המראה", ובו פריפ לא חושש לשלב קטע מהקלטה של לייק מן האלבום הקודם (תזמון 10:45, למי שלא שם לב לכך).

 

לסיכום-ביניים בלבד, "משולש השטן" רחוק מלהיות מגובש או שיטתי, אבל דווקא המבנה הכאוטי שלו מגביר את עוצמת החרדה שהוא מעורר במאזין הקשוב. פריפ לקח כאן סיכון, בנסיונו העיקש לשלב בין מוסיקה קלאסית לרוקנרול. הציניקנים יגידו שפריפ רק נתקע בלי חומרים מוסיקליים ראויים, וניסה לסיים את האלבום בכל מחיר. בכל מקרה, הטכנולוגיה שבה הוא השתמש פריפ עשויה להישמע מיושנת כיום, אבל האפקט הכללי - אימה ופחד - עדיין חי וקיים. גם שלישיית אמרסון לייק ופאלמר, לדוגמה, עשתה נסיון דומה באלבום טרילוג'י (Trilogy), ביצירה 'אבאדונ'ס בולרו' (Abaddon's Bolero), רק שנתיים מאוחר יותר.

 

בתום כל הבלגן הנוראי שגרם פריפ למאזין המסכן, מגיח לייק כמו מלאך מכונף וממשיך לומר לנו מהו השלום: מילה שמגיעה מן הים ומן הרוח, ציפור ששרה כשאתה מחייך, האהבה לאויב כחבר, האהבה שנותנים לילד, נחל שזורם מליבו של אדם, אדם שנשימתו היא השחר, השחר של יום שלא נגמר, או סיום, כמו מותה של מלחמה. האלבום נסגר בפייסנות: הטריק כל כך פשוט, והאפקט עדיין די חזק. אלו היו מילותיו האחרונות של לייק במסגרת קרימזון.

 

ב-2010 שודרג לו 'פוסיידון', במסגרת סדרת רימיקסים ארוכה ומפוארת שעשה סטיבן וילסון, בפיקוחו המלא של רוברט פריפ. הרימיקס החגיגי של 2010, במלאות 40 שנה לקינג קרימזון, מייתר ומוחק את כל הגרסאות הישנות והרימסטרים הקודמים. הוא גם כולל כמה בונוסים, כמעט כולם זניחים לחלוטין, המיועדים לגרעין המעריצים האדוק בלבד. הבונוס המעניין היחיד, 'גרון' (Groon), נשמע כמו טיוטה חביבה מימי שלישיית ג'יילס, ג'יילס אנד פריפ. הסאונד המשופר של הרימיקס מקל במקצת על ההתחברות לאלבום, ומאפשר בעיקר להנות יותר מערוץ כלי הנשיפה של קולינס.

"פוסיידון" כולל בתוכו כמה שיאים פרוגרסיביים שהשפיעו בעוצמה על להקות רבות באירופה ובארה"ב. הוא אמנם חוזר על חלק מן הנוסחאות שקרימזון עצמה המציאה שנה קודם לכן, אבל עושה זאת היטב, עם לחנים מרשימים והפקה מוסיקלית דינמית. יש בו כמה נפילות, אך הוא טומן בחובו שלל פנינים. לכן הוא היה ונשאר אבן-דרך היסטורית בהתפתחותו המהירה של הפרוג-רוק. הרימיקס של סטיבן וילסון מ-2010 עשה עימו חסד, ולכן מומלץ עוד יותר. באלבום הבא, 'ליזארד', קינג קרימזון כבר נשמעה אחרת לגמרי.
הציון: 9/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה

***

 עוד ביקורות ומידע






איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")