אלבומה השני של להקת קינג קרימזון מצא אותה בפרשת דרכים אישית, אמנותית ומקצועית. בתום סיבוב ההופעות האמריקני החליטו שניים מחברי הלהקה, המתופף מייקל ג'יילס והנשפן איאן מקדונלד, שהם עוזבים. גרג לייק, הבסיסט והזמר, דרש קרדיטים ומעמד של חבר שווה-זכויות, אבל הקואליציה פריפ-סינפילד סירבה לשדרג את מצבו. כשיצא האלבום לאור, לייק כבר היה בדרכו להקים את אמרסון לייק ופאלמר. מקדונלד אמנם חתום על שתיים מן היצירות, אבל לא השתייך להרכב בסופו של התהליך.

 

במובנים רבים, "פוסיידון" הוא המשך ישיר של קודמו ההיסטורי משנת 1969. ההפקה המוסיקלית אמנם נשמעת טוב יותר, אבל הכיוון האמנותי והמוסיקלי דומה. עם זאת, האלבום פחות עיקבי מן הראשון, כיוון ששני קטעים מתוכו, 'קאט פוד' (Cat Food) המשעשע ו-'דה דוויל'ז טרייאנגל' (The Devil's Triangle) הסהרורי, מפזרים את קרימזון לכיוונים סותרים.

 

"פוסיידון" הוא מאמץ קבוצתי, למרות שפריפ וסינפילד ניסו לטעון אחרת. הוא נהנה מכשרון התיפוף של מייקל ג'יילס, שעושה עבודה נפלאה בכל הקטעים בהם הוא מופיע; הוא מרוויח מעבודת הבאס האלגנטית של פיטר ג'יילס ומנגינת הקלידים החכמה של קית' טיפט; הוא מציג לראווה את מיומנויות הנגינה של מל קולינס הביישן (סקסופון וחליל), מחליפו של איאן מקדונלד; גם קולו הנעים של גרג לייק, הבסיס והסולן שערק מקרימזון לטובת קית' אמרסון וקרל פאלמר, מוסיף נקודות להפקה כולה.

 

הקטע הראשון, החמישי והשמיני הם למעשה תתי-פרקים של אותה יצירה: גרג לייק, עם גיטרה קלאסית ואפקט של הד, מדבר בנפלאות השלום. השימוש במוטיב מוסיקלי וספרותי ש"עוטף" את כל האלבום מוסיף משמעות, המשכיות וכנות אמנותית לפרויקט. הוא כמעט מצליח להפוך את אסופת השירים ל"אלבום-קונספט" משכנע. המוטיב מסייע להפוך אלבום די קודר ומוזר, למוצר קצת יותר ידידותי למאזין.

 

שני הקטעים החזקים ביותר באלבום הם השני, 'תמונות של עיר' (Pictures Of A City) והרביעי הנושא את שם האלבום, שניהם באיזור שמונה הדקות. "תמונות של עיר" הוא וריאציה חדשה על התבנית המצליחה של 'סקיצויד מאן' (21st Century Schizoid Man) שכיכב באלבום הקודם. הוא דוחס, בזמן קצר יחסית, את כל האטרקציות של ההרכב: שיתוף פעולה הדוק בין יחידת הקצב וכלי הנשיפה (הסקסופון במיוחד), הגיטרה הייחודית של פריפ, פרודיה עוקצנית על מבנה שיר הרוקנרול הקלאסי ושימוש מקורי בדינמיקה של עוצמות: הפער בין ה"חלש-חלש" (פיאנו-פיאנו) ובין ה"רועש-רועש" (מגה-פורטה) משאיר את המאזין עירני, ולעתים אף מקפיץ אותו באימה.

 

'קיידנס אנד קסקייד' (Cadence And Cascade), בלאדה עדינה על שתי גרופיות וכוכב רוק עצוב, נכנסת למגירה של פריפ ("ועכשיו נעשה שיר שקט") בתור המקבילה לקטע המופתי 'איי טוק טו דה ווינד' (I Talk To The Wind). כותב הליריקה, פיט סינפילד, דאג לנסח את הטקסט כך שיישמע כאילו נלקח מימי הביניים, למרות שהוא עוסק בתופעה אקטואלית. היצירה הנוגה מאזנת בצורה מושלמת את המתח והאימה של הקטע הקודם. גורדון האסקל (שירה) נשמע כמעט מתנצל כאשר הוא לוחש את המילים בחרדת-קודש. הפסנתר של טיפט וחליל-הצד של קולינס, כצפוי, נשמעים נהדר, אם כי מקדונלד עשה עבודה לא פחות מרשימה יותר בעבר. הפרוגרסיביות של הקטע שנויה במחלוקת, ולכן לא ברור מדוע השיר הזה לא הפך עד היום ללהיט רדיו לילי, כמו עמיתו מהאלבום הראשון של הקרימזונים.

 

'אין דה ווייק אוף פוסיידון' (In The Wake of Poseidon) היא אחת מאותן היצירות שהפכו את המלוטרון לכלי כל כך בלתי-נפרד מן הז'אנר הפרוגרסיבי בשנות השבעים; פריפ יודע להשתמש בו באופן חסכוני, ומכניס אותו רק במקומות בהם נחוץ שיא ריגשי. "פוסיידון" נשמע כמו חזרה על הכיוון הלירי-סימפוני של היצירה 'אפיתף' (Epitaph), וגם קצת מתוך היצירה הסוגרת באלבום הקודם. כבעבר, לייק מכפיל את עצמו בכמה ערוצים כדי להשיג את האפקט של מקהלה בכנסייה. וגם כאן הטקסטים האגדתיים של סינפילד מציירים עולם מיתולוגי ומטורף, רגע אחד לפני קריסה מוחלטת. אך אי אפשר להתעלם מן השכנוע הפנימי העמוק של כל המוסיקאים, במיוחד מצידם של לייק והמתופף מייקל ג'יילס, שמתעלים על עצמם. צד א' של האלבום מסתיים יפה.

 

צד ב' של התקליט, לעומת זאת, סובל ממספר בעיות. הקטע הסאטירי הקצר 'קאט פוד' (Cat Food) יצא כסינגל ואפילו הכניס את הקרימזונים לתוכנית הטלוויזיה החשובה 'טופ אוף דה פופס' (Top Of The Pops). עם זאת, הוא לא מתאים לכיוון המיתולוגי-לירי של האלבום. הטקסט המגוחך, העוסק בנפלאות האוכל התעשייתי הגרוע של אנגליה בשנות השבעים, כמעט וממוטט את הקונספט הכללי של האלבום. אם היו לוקחים את הקטע הזה ומכניסים אותו לאלבום של ELP, אף אחד לא היה מרגיש בכך: יש לנו כאן כבר בחור ושמו קית' על הפסנתר, אז מה ההבדל? הפסנתר הג'אזי והאינטליגנטי של טיפט מציל את הקטע ממבוכה כללית.