רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Islands - King Crimson

King Crimson

Islands

1971 EG Records

2010 DGM Remix

UK

(41:25) / (64:37)

dgmlive.com/kc

ביקורת: אורי ברייטמן

15/10/2010

"איילנדס" הוא אלבום ייחודי בקריירה הארוכה של הקרימזונים. הוא שונה לגמרי ממה שקדם לו, ומכל מה שבא אחריו. הסיבה טמונה בעיקר בגורם האנושי: צוות המוסיקאים הוחלף ברובו. על הבס והשירה הופקד בוז בארל (במקום גורדון האסקל), על התופים איאן וולאס (במקום אנדי מקאלו). הנשפן מל קולינס נכנס לתמונה עוד בסוף העבודה על האלבום השני ('פוסיידון', והחל להראות נוכחות באלבום "ליזארד". פיטר סינפילד נותר בעמדת המשורר, התאורן ו"סגן מנהל אמנותי", לצידו של הדיקטטור הממושקף והחביב, הגיטריסט רוברט פריפ. אחרי האלבום הזה, כולם פוטרו ע"י פריפ והתפזרו.


שלושת האלבומים הראשונים של קינג קרימזון ('אין דה קורט', 'פוסיידון' ו'ליזרד') עסקו בשילוב בין רוקנרול ובין מוסיקה קלאסית וג'אז. הקו היה שנון, מתוחכם, מהיר, אך גם גרנדיוזי, סימפוני וטראגי. כאן, בניגוד לעבר, הדגש הוא על מוסיקת עולם, מתינות, אורך-רוח ורגישות. קל להתקשר לאלבום הזה, פשוט להתחבר אליו ברמה האנושית הבסיסית ביותר. הוא נושם, הולך לאט, חוקר לעומק ולא מנסה יותר מדי להרשים את המאזין ביכולת הביצוע של הנגנים.


רשימת האורחים זהה לזו שהופיעה באלבום הקודם, 'ליזארד': קית' טיפט על הפסנתר, פאולינה לוקאס על קול הסופרנו, רובין מילר על האבוב, מארק צ'אריג על הקורנית, הארי מילר על הקונטרה-בס. חלקם קיבלו קרדיט ראוי על מאמציהם רק עשרות שנים לאחר שיצא התקליט המקורי לאור (זאת אומרת, בגרסאות הדיסק המאוחרות).


'איילנדס' נפתח בצלילי קונטרה-בס קודרים מאת מילר. היצירה הראשונה, 'פורמנטרה ליידי' (Formentera Lady), היא מבוא מהורהר המושפע עמוקות ממוסיקה הודית; המורשת הקולוניאלית הבריטית והשפעתם של הביטלס תרמו הרבה לאינדיאניזציה הקלילה של קרימזון. הוא פותח את האלבום בנימה מפוייסת יחסית, ומוביל אותו בעדינות, דרך שוק עתיקות בבומביי לפנות ערב אל היצירה השנייה, 'סיילור'ס טייל' (סיפורו של מלח)(Sailor's Tale), שמעבירה בערמומיות כמה הילוכים קדימה.


בתחילת הקטע השני (Sailor's Tale), לוקחת קרימזון תפנית אל ג'אז-רוק תזזיתי בסיועו של סקסופון וגיטרה בכייניים. כולם נעצרים באופן פתאומי ומעניקים לפריפ את מרכז הבמה כדי לפתח סולו גיטרה ייחודי, שכמוהו עוד לא נשמע בתולדות הלהקה. המלוטרון חודר לרקע בערמומיות נחשית, ומספק גיבוי אקורדי מסוייט. ההרכב בונה בחריצות את המתח לקראת בואה של הספינה העוגנת ברציף. אפקט הצפירה הושג באמצעות התו הנמוך ביותר של המלוטרון. הוא כל כך אפקטיבי, עד שאי אפשר להתעלם ממנו בשום צורה שהיא. היצירה מסתיימת במיתרים רחוקים ומאיימים, ומייצרת את שיאו המוקדם של האלבום.


היצירה השלישית היא נסיון מוצלח-חלקית ליצור סוג של רוק תיאטרלי, מעין מחזה מוסיקלי במערכה אחת קצרצרה. הבלאדה הויקטוריאנית 'דה לטרז' ('המכתבים')(The Letters) ספוגה השפעות של ספרות אנגלית רומנטית מן המאה התשע-עשרה. היא מגוללת מכתב התאבדות היסטרי של אשה נבגדת. העיבוד המסקרן משלב בין גיטרה פריפית, סקסופון ומעט אפקטים, אבל הביצוע נפוח מרוב חשיבות עצמית ולא משכנע את המאזין המודרני.


היצירה הרביעית, 'ליידיז אוף דה רואד' (Ladies Of The Road), היא ההיפך הגמור של קודמה: מהתלה שובינסטית, מעין בדיחה על תרבות ה'גרופיז' אליה נחשפה הלהקה במהלך סיבוב ההופעות האמריקני שלה. סינפילד כתב על ניצול מיני, הערצה עיוורת ופמיניזם מגוחך. זה שיר חביב, מושפע קשות מהביטלס (אפשר לדמיין את פול מקרטני עושה קולות רקע), נהנה מעיבוד קופצני וטקסט מוצלח, אבל נקי מכל רבב של פרוגרסיביות כלשהי. סולו הגיטרה המרושל של פריפ (3:38) חושף עובדה מביכה: רוברט היקר פשוט לא ידע לנגן בלוז. הסולו של קולינס רק מדגיש זאת.


היצירה החמישית, 'שיר השחפים' (Song Of The Gulls), היא פרלוד קאמרי שמרני להחריד. גם כאן ניכרת ההשפעה המכרעת של הביטלס ("אלינור ריגבי", למשל). היצירה הזו לא מתאימה כלל לקונספט של האלבום, ונשמעת כמו נסיון נואש למלא את צד ב' של תקליט הויניל. במילים פשוטות, היא לא מספקת את הסחורה אפילו בתור 'פילר' (Filler), או בתור פרלוד (שיר-מבוא) ליצירת הנושא שחותמת את האלבום.


היצירה השישית והמסיימת, Islands, היא קומפוזיציה פשוטה מאוד. היא מבוצעת ברגישות ובחן, אך כמעט ולא מתפתחת. המגמה ה"המנונית" שלו ברורה מדי, וניכר שהחבורה ניסתה למצוא דרך להיפרד מהמאזינים עם מנגינה קליטה, שחוזרת על עצמה עד הנצח. זו יצירה סנטימנטלית, אך חסרת ייחוד ואתגר. אחרי שהיא מסתיימת, אפשר להבין מדוע בחר פריפ להיפרד מכולם לשלום, ולקחת בסיסט וזמר חדש (ג'ון ווטון), מתופף חדש (ביל ברופורד), כנר וקלידן (דיויד קרוס), ולהמציא מחדש את הרוק המתקדם.


מהדורה משופרת של האלבום יצאה לאחרונה ב-2010. גרסה זו, בסדרת 'ארבעים שנה ללהקה' (40th Anniversary Edition), עברה טיפול מקיף בידי טכנאי הסאונד המבריק סטיבן וילסון ('פורקיופיין טרי'). וילסון קיבל לידיו את סרטי המקור והוציא תחת ידיו מספר מיקסים חדשים, חלקם בסטריאו וחלקם בסראונד (5.1 ערוצים). וילסון ניקה את הסאונד לחלוטין, ליטש את ערוצי הכלים הבודדים, אך לא המציא-מחדש את האלבום. נוספו כמה בונוסים חביבים, שהאריכו את האלבום מ-41 דקות במקור ל-64 דקות; אך הם לא משנים את הרושם הכללי; בפשטות, כיף יותר להאזין לאלבום בגרסת וילסון-2010, אך הוא לא הפך איכותי יותר בעקבות עבודת הרסטורציה, השידרוג והתיסוף.


לסיכום, "איילנדס" הוא אלבום פושר ומזגזג, שמציג את הקרימזונים בתקופת מעבר לא מרשימה במיוחד; אך האלבומים שבאו אחריו הצטיינו במקוריות ובאומץ יוצאי-דופן בתולדות הרוק המתקדם. אפשר להבין למה הרבה מאזינים נקשרים אליו רגשית, אך מבחינה מוסיקלית אין בו הישגים משמעותיים.

לכן, הציון: 8/10

תגובות

***




ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il