חזרה לעמוד ראשי

המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים


King Crimson
The Night Watch (2-CD)

1997 DGM Records
UK / Holland
(84:44)
King-Crimson.com

ביקורת: אורי ברייטמן

27/11/03
King Crimson - The Night Watch

האלבום הכפול שיצא מאולפני הרימסטר של רוברט פריפ בשלהי שנות התשעים הוא למעשה עבודת שיחזור מוקפדת של הופעה הולנדית מנובמבר 1973. הקרימזונים היו אז בשיאו של סיבוב הופעות פורה ונועז. הקהל באמסטרדם היה מסומם אך אוהד. ההקלטה כאן נשמעת הרבה יותר טוב מזו שהופיעה אז באלבום המעניין-לכשעצמו "סטארלס אנד בייבל בלאק" (Starless and Bible Black). עם זאת, ההרכב מונה רק ארבעה מוסיקאים, והאולפנים מיצה את יכולותיהם טוב יותר.


כמסמך חי, "משמר הלילה" מצטרף לאלבומי הופעה טובים של קרימזון ברגעיה האחרונים לקראת ההתפרקות של שנות השבעים, כמו "יו-אס-איי" (USA), "סנטרל פארק" שיצא במהדורה מוגבלת ויקרה לאספנים וחברי מועדון, או הקופסה המרובעת "דה גרייט דיסיבר" (The Great Deceiver). כולם מעניינים, כולם טובים, אבל רק בעזרת טכנולוגיה אולפנית הצליחו הקרימזונים להפיק יהלומים מלוטשים כמו האלבום "רד" (Red) או "דיסיפלין" (Discipline). דיויד קרוס באמת לא מבריק במיוחד על הכינור או הקלידים.


הקטעים הבולטים הם "איזי מאני" (Easy Money) הפותח, ואחריו - "פראקצ'ר" (Fracture) המופתי. פראקצ'ר הופיע, ללא מחיאות כפיים, ובאיכות צליל פחות טובה, ב"סטארלס אנד בייבל בלאק", האלבום שיצא באותה שנה לאור, ביחד עם האילתור שהפך לשמו של האלבום ההוא. בדיסק השני מופיעים גם ביצוע קליל-יחסית ל"לארקס פרק שתיים", שרק מדגיש את חסרונו של המקישן המטורף ג'יימי מיור.


את ההופעה ההולנדית מסיימת גירסה מינימליסטית והרבה פחות מרשימה לקלאסיקה הקרימזונית הבלתי-מעורערת "טוונטי פרסט סנצ'רי סקיצויד מאן" (21st Century Schizoid Man) מאלבום הבכורה; הפעם ללא כלי נשיפה, ללא גרג לייק כסולן, ובסיוע יחידת קצב שונה לחלוטין, של ווטון-ברופורד; הכינור של קרוס מחליף את הסקסופון של מקדונלד פה ושם, הבאס של ג'ון ווטון מרעים ומהדהד בכל האולם, אבל בגדול -- רק פריפ באמת מככב כאן על הגיטרה הסכיזופרנית שלו, השריד היחיד מההרכב ההוא של סוף שנות ה-60.


ההופעה של "דה נייט ווטש" גדושה בקטעי אילתור שנויים במחלוקת. מצד אחד, אין ספק שהאילתורים עזרו להרכב לשמור על כושר, להעז, ללמוד ולהמציא צלילים חדשים. מצד שני, הקהל מצא את עצמו "קורבן" בניסוי מוסיקולוגי לא מבריק במיוחד. במילים פשוטות, אלף הולנדים נקלעו בטעות לחדר חזרות, ונאלצו גם לשלם על זה. כשהקרימזונים נשענים על אילתור בלבד, התוצאה המוקלטת עלולה להיות מאכזבת ביותר, אפילו אם פריפ ינסה לטעון אחרת.


הערבוב בין קטעים מאולתרים לחלוטין כמו למשל "טריו" (Trio) או "דה פרייט ווטש" (The Fright Watch) ובין קטעים מולחנים ברובם הוא מרענן ברוב המקרים, אבל בעולם המוסיקה חיים ופועלים מאלתרים מוכשרים יותר מהקוורטט הזה, בעיקר בתחום הג'אז והפיוז'ן. לכן, אי אפשר לומר שזו היתה הופעה היסטורית, ובוודאי לא מושלמת. כן, הג'אם של "דה טוקינג דראם" (The Talking Drum) חזק ומחשמל, אבל קרימזון האולפנית היא ישות יותר עמוקה, מתוחכמת ומעודנת מגרסתה הבימתית, הפרועה והספונטנית.

מבחינה צרכנית גרידא, האספנים הכבדים לא יוכלו להתאפק מלרכוש גם את הפריט הזה, כי הוא משקף תקופה מצויינת בחיי ההרכב. עם זאת, הוא סובל מבעיה אחת פשוטה: חלק רציני מן הקטעים כבר הופיע באלבום מוצלח אחר, כאמור: "סטארלס אנד בייבל בלאק". לכן אולי עדיף שהרוב השפוי ישליך את כספו על יעדים חלופיים, כמו דיסיפלין משנות השמונים, ת'ראק (Thrak) משנות התשעים, ואולי בכלל עדיף להשקיע בהופעה המצולמת "דז'ה וורום" (Deja Vroom) בפורמט די-וי-די. זה נכון שיש כאן רגעים יפים פה ושם, אבל אלבומי האולפן מלוטשים יותר.

הציון: 8/10

 הוסיפו תגובה


 עוד ביקורות על קינג קרימזון







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il