רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

King Crimson - The Power To Believe

King Crimson

The Power To Believe

2003 Sanctuary Records

UK / USA

(51:11)

King-Crimson.com



ביקורת:
אורי ברייטמן

להאזין לקינג קרימזון היום, בשנות האלפיים, זה כמו לחפש את המטבע מתחת לפנס. אנחנו אולי יודעים איכשהו שהמטבע איננו שם, אבל מאוד נוח לחפש כשיש אור בסביבה. בזמן שלהקות חדשות ואמיצות ממציאות מחדש את הרוק המתקדם (ממש כך) אך זוכות להתעלמות מן הציבור הרחב, המותג הבינלאומי הוותיק "קינג קרימזון" מוכר היטב ברחבי העולם. ההרכב הנוכחי ממשיך לקחת אותו לכיוונים פופ-מטאליים קליטים, תוך מיחזור העבר וניצול אלמנטים משומשים באופן בינוני. רגעים מסוימים הם מהנים למדי, אבל שום דבר לא נשמע באמת "חדש". וזה אמור להיות אלבום חדש, להזכירכם.


במובנים מסוימים, "דה פאואר טו ביליב" הוא שיבוט של קודמו, "קונסטרקשן אוף לייט". האלבום ההוא היה שיבוט של ת'ראק, שהיה שיבוט של דיסיפלין משנת 1980, אלבום רענן, חלוצי, מקורי ומהפכני. אז מה אפשר לומר? ניתן לטעון שבסרט הזה כבר היינו, ותחושת ה"דז'ה וו" (או שמא "דז'ה וורום"?) הולכת ומתעצמת משנה לשנה. אפשר גם להרחיק לכת ולומר שקרימזון נפלה לפח שהיא עצמה ניסתה תמיד להתחמק ממנו לאורך כל תולדותיה: קיבעון מחשבתי בלתי נמנע, כתוצאה של הרכב אנושי שלא משתנה בתדירות גבוהה מספיק. זה קרה בשנות השבעים אחרי האלבום הראשון, זה קרה שוב בשנות השמונים אחרי Discipline, וזה ממשיך לקרות עכשיו. הגיע הזמן לרענן את השורות, חברים, אין ברירה.


רק חלק מהבעיה של האלבום הנוכחי טמון בחוסר האיזון בין היצירות: רוב הקטעים הם אגרסיביים וצעקניים, בדרך כלל בלי הרבה דינמיקה פנימית ובלי גיוון רב מדי. בעוד באלבום מוצלח כמו ת'ראק הסתמן איזון מושלם בין כל קטע וקטע, כאן נדמה שרוב הקטעים הם וריאציה על אותו נושא. כמו תמיד, יש לנו כאן התפתלות נצחית בין שתי גיטרות המצטלבות זו עם זו. כמו תמיד יש משחקים עם משקלים אסימטריים. השימוש של פאט מסטלוטו בכלי הקשה אלקטרוניים הוא שדוף ומנוכר. הבאס של טריי גאן הוא רק תעתיק נאמן למקור של טוני לוין.


יש עוד בעיות. אדריאן בלו כתב כאן כמה טקסטים שטחיים באופן קיצוני. למשל: "חלק מאיתנו בונה, חלק מלמד, חלק בונה, חלק מלמד, חלק הורג את מה שחלק מאיתנו אוכל".

Now some of us build

And some of us teach

Some of us build

Some of us teach

And some of us kill

What some of us eat



"כמה מאיתנו הורגים את מה שכמה מאיתנו אוכלים". לא גאוני במיוחד, לא מקורי במיוחד וגם לא מעורר כבוד במיוחד. כמה דקות הוא ישב על זה? אולי שלוש. יש לו גם פרודיה על משוררי-רוק, והוא חושב שהיא משעשעת: "כשיש לי כמה מילים, אני אשיר אותן ככה, דרך תיבת דיסטורשן, כדי שיישמעו מציקים".


And when I have some words

This is the way I'll sing

Through a distortion box

To make them menacing



מצחיק? לדעתי לא. לדעתי זה מעיד על שיעמום, על זחיחות דעת. ואולי זה מעיד שלאדריאן בלו אין כבר מה לומר. ואם הוא היחיד שכותב את המילים, זה אומר שלקינג קרימזון כבר אין מה לומר בתחום המילולי. וכשזה מצטרף לעובדה שכל הקטעים באלבום הזה כבר נשמעו בעבר, באלבומים קודמים של הלהקה לדורותיה, נראה שהמסקנה היא שקרימזון של 2003 הוא הרכב שנוחר על זרי הדפנה, עד כדי תרדמת אמנותית. זה צוות אמריקני-ברובו, עייף מרוב הופעות ואלבומים, זקן (פריפ ובלו, בעיקר) ולעתים משועמם מעצמו. במקום להיות יצירתיים, הם רק נעזרים באותן נוסחאות עתיקות, ומציבים בהן ערכים מספריים מעט שונים.


נכון, הם מנגנים יפה מאוד. הביצועים כמעט מושלמים. אבל הם תמיד ניגנו יפה מאוד. זה ממש לא חדש: זו אקסיומת-בסיס שאיתה מתחילים לעבוד וליצור. הם מנגנים ביחד כבר שנים רבות, והופיעו מאות פעמים באמריקה, אירופה ויפן. שני הקטעים הטובים באלבום הם "לבל פייב" (Level Five) ו"אלקטריק" (Elektrik). שניהם הפכו תוך זמן קצר למוצרים מבוקשים בהופעות חיות, למרות שלא הפכו לקלאסיקה. גם קטע הנושא "האפי ווית' ווט יו האב טו בי האפי" - לא רע, אפילו חמוד. אבל זה לא מספיק.


בלו ופריפ מכירים זה את זה כבר מסוף שנות השבעים. ברופורד ולוין עזבו בתקופה האחרונה לפרוייקטים אחרים, ולא ניתן לדעת מתי ישובו. גאן ומסטלוטו הצטרפו במחצית הראשונה של שנות התשעים. גאן הכריז על עזיבתו בסוף 2003. הסיבה היחידה שההרכב הזה בכלל נקרא "קינג קרימזון" היא העובדה שרוברט פריפ עדיין מגנן בו. ואולי הגיע הזמן שהוא ייקח חופשה ארוכה איפשהו. ואכן, זה היה אלבום האולפן הרשמי האחרון של קרימזון, נכון לסוף 2019.

לסיכום, "הכוח להאמין" לא נותן לנו את הכוח להאמין שקינג קרימזון היא להקה חדשנית או מרעננת. להיפך: היא ממשיכה למחזר את עצמה. אם זה משעמם את המאזין, זה בוודאי כבר משעמם את המוסיקאים עצמם. אכן, יש אנשים 'מכורים' שצריכים מנת-קרימזון לוורידים כל שנה. יש כאלה שלא. אולי כדאי להפסיק לחפש אחרי המטבע מתחת לפנס של ההרכבים המפורסמים ורבי-התהילה. מי שכבר יצא אל החשיכה, יודע שיש שם אוצרות מדהימים, פרוגרסיביים הרבה יותר.

הציון: 7.5/10

 הוסיפו תגובה

***

 עוד ביקורות אלבומים של קינג קרימזון







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")