 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
להקת קואנג'יהיאקי (שאפשר לקרוא לה גם קואנג'י היאקי, אם מחפשים שם פרטי ושם משפחה) היא אחד הדברים הטובים והמפתיעים ביותר שקרו לרוק המתקדם היפני ב-15 השנים האחרונות. ההרכב המוטרף מארץ השמש העולה הוציא בינתיים רק 5 אלבומים מאז 1994, אבל הוא ממשיך להופיע, להוציא דיוידי בתקציב מוגבל, ולמשוך מעריצים חדשים בכל מדינה בה היא נוחתת.
כבר כתבנו כאן קצת על האלבום השני שלה (ויוה קואנג'י). זהו הרכב אוונגארדי בהנהגתו של המתופף העל-אנושי טצויה יושידה (ביפנית: יושידה טצויה, כי ביפן השמות הפוכים, כנראה). קואנג'י היאקי היא להקה שצריך להסתגל אליה בהדרגה, כי היא לא נשמעת כמו שום דבר אחר שיצא מן העולם הזה עד היום. למען האמת, היא נשמעת בהתחלה כמו בדיחה מהירה מאוד. "אנגר שוספה", אלבום האולפן האחרון (לעת-עתה) של קואנג'י, מאופיין באותו טירוף, היפר-אקטיביות, הומור ילדותי ומהירות נגינה בלתי-אפשרית של קודמיו בקודש. עם זאת, הוא שונה בכמה מובנים משמעותיים: כלי הנשיפה של הגב' קייקו קומורי, בעיקר סקסופון, צובעים את ההקלטה בגוון ג'אזי שונה; הזמרת קיוקו ימאמוטו נשמעת פחות מאומצת, פחות גותית ופחות מרתיעה בהשוואה לזמרות והקלטות קודמות - ובעיקר בהשוואה לאלבום הבכורה, שהזכיר מאוד את להקת מאגמה על סטרואידים; וההקלטה האולפנית נשמעת נקייה לחלוטין, שיפור רציני אפילו בהשוואה לאלבום הקודם (Nivraym מ-2001). מאז יצא 'אנגר שוספה' לאור וזכה להצלחה מיניאטורית גם בארצות הברית, הספיק יושידה להקליט-מחדש את אלבום הבכורה ואת 'נבראים' (Nivraym), כך ששניהם נשמעים הרבה יותר טוב מבחינת סאונד והפקה. ועדיין, 'שוספה' נשמע מעט בוגר מקודמיו.  להקת קואנג'י היאקי - ההרכב הנוכחי (2009-2010) במרכז: טצויה יושידה, מנהיג הלהקה כמו בשלושת אלבומי הקודמים של קואנג'י היאקי, גם כאן התיפוף של טצויה יושידה הוא מעבר לכל סופרלטיב, מחמאה או דברי-הלל: האיש הפך את הקצב לאלמנט המרכזי שסביבו נטווית המוסיקה כולה. המלודיות, השירה, הבס, הכל מוכפף לאינספור המשקלים האסימטריים שיושידה מצליח להפיק מן התופים שלו, לכאורה ללא מאמץ. קואנג'י מכניסה אל הרוק המתקדם הקלאסי את היתרונות והשיכלולים של הג'אז, בתוספת ההרמוניות הקוליות של עולם האופרה לדורותיו -- והכל במהירות גבוהה בהרבה מן המקובל והמותר. מאזינים רבים יכתבו מיד דו"ח מהירות מופרזת לקואנג'י, ויטענו שהמוסיקה שלהם מסוכנת, דורסת את האוזניים ומועדת לתאונות. יש בזה משהו: או שאתם מצטרפים לדהירה, או שאתם בחוץ. יושידה הכריח את כל נגניו להיכנס לנעליו המהירות, וכתב עבורם עיבודים קשים לביצוע, זריזים ומפותלים, שבהופעה חיה מאתגרים את קצה גבולות היכולת המנטלית של המאזין הפרוגרסיבי. למרות שהאלבום מאופיין בכמה וכמה יצירות משובחות, שיא האלבום מגיע בסופו, בסביבות התזמון 4:29 של הקטע השמיני ('ואמיליקה איפירום', ובאנגלית: Wammilica Iffirom). דווקא בסיום האלבום, הרושם השיטחי שנוצר שוב הוא של חיקוי-מאגמה, לכאורה, אבל באמצע הדקה השביעית חוזרת הלהקה לשובבות הג'אזית-פרוגית שלה, חוש ההומור היפני שלעולם לא נוכל לרדת לעומקו, ולכלי הנשיפה המוכפלים של קומורי, המציפים את המיקס ונחרטים היטב בזיכרון שמשאיר אחריו 'אנגר שוספה'. הגישה המקורית והמרעננת של קואנג'י היאקי לקונספט ה'שיר', היכולת הבלתי-נתפסת לדלג תוך שבריר-שנייה בין הקצוות השונים של קשת הרגשות האנושית, והטכניקה המרשימה שבה מבוצעות כל היצירות - הופכים את אנגר שוספה לאלבום עוצר-נשימה. רק קטע אחד (השישי), הנושא את השם 'מיבינגבאר' (Mibingvahre) ניתן להגדיר בתור זניח, תמוה וראוי למחיקה. כל שבעת הקטעים האחרים בדיסק הם התפרצות געשית של ג'יבריש קרקסי, מהפכים דינמיים בלתי-פוסקים, אקסטזה אופראית מתודלקת בערימת משקאות אנרגיה, ובשורה התחתונה - מוסיקת רוק אינטנסיבית ששולפת את השטיח מתחת לרגלי המאזין, מפילה אותו לקרקע שוב ושוב, ונותנת לו לנשום הרבה אבק, במיוחד כאשר פיו ואוזניו קרועים מתדהמה. בעידן שלפני האינטרנט היו יכולים מאזינים ישראלים להמציא תירוצים משכנעים מול תופעות מסעירות כמו להקת קואנג'יהיאקי: קשה להשיג אלבומים יפנים, הם תמיד נורא יקרים, ובכלל מי בכלל יכול לשמוע או לראות אותם איפשהו בטלוויזיה? היום זה כבר לא כך. כניסה מהירה למייספייס של קואנג'י, שיטוט זריז בכמה בלוגים פרוגרסיביים, גישה ישירה לאתר חברת סקינגרפט שמוציאה את אלבומיה, הזמנת דיוידי (חובבניים-למחצה) של הלהקה -- ולכן כל אחד יכול להפוך למעריץ כבד של קואנג'י בלי לדעת איפה נמצאת יפן על המפה העולמית. כותב שורות אלו נמצא עדיין תחת הרושם של הופעת קואנג'י היאקי בפסטיבל רוק באופוזיציה 2009, שהתקיים בצרפת. הלהקה הפילה את הקהל הצרפתי על רגליו תוך מספר דקות, זכתה לתשואות בלתי-פוסקות, ובסיום ההופעה הסתערו הצופים על דוכן הדיסקים של קואנג'י כאילו מדובר בחתיכות האוכל האחרונות בתולדות האנושות. הלהקה היתה מדויקת לחלוטין, מהירה להחריד, מלאת-חיים, אגרסיבית ומרתיעה לעתים, אך בסופו של דבר, משעשעת ומבדרת - הכל תלוי בחוש ההומור של המאזין. כל מה שצריך לעשות בשביל להבין ולאהוב את קואנג'יהיאקי, זה קודם כל להתמודד עם סוגיית הג'יבריש (עבור מעריצי מאגמה, אין קל מזה); להפנים את העובדה שלא מדובר בשירי-נשמה קונבנציונליים בעלי התפתחות לינארית; ולתת לשלוש זרועותיו של יושידה להוביל אתכם היישר למערבולת של מקצבים פסיכופטיים, עד שתהפכו חלק אינטגרלי מן הכת היפנית הקטנה הזאת. ב'אנגר שיספה' יש דיוק ועוצמה לצד טירוף, חוש הומור בריא וקלילות שאינה מובנת מאליה. האלבום מתאים למי שמחפש את חוויה מוסיקלית חדשה, בלי להיתפס למשחקי-אגו, בלי לחפש את סולו הגיטרה הקורע, ובלי להסתמך על מבנים צפויים-מראש, התפתחויות מוסיקליות לינאריות או תבניות רגשיות מערביות שכבר נשחקו עד דק. קואנג'י היאקי מצליחה להפתיע את מאזיניה, להוציא מהם את האוויר, לרתק ולסחוף כמעט לאורך כל הדרך. לכן היא ראויה להתלהבות בה היא מתקבלת, בכל מקום בו היא מואילה בטובה להופיע בו.
לסיכום, 'אנגר שוספה' הוא אלבום רוק מתקדם יפני חיוני להאזנה. הוא מציב גבולות חדשים של הומור, טירוף ואינטנסיביות; מגשר על פערי השפה והלשון בעזרת ג'יבריש חמור-סבר לכאורה; מציג יכולות טכניות שאי אפשר להישאר אדיש מולן; ראוי להאזנה חוזרת, הפנמה קפדנית והערצה חוצת-גבולות.
תגובות על קואנג'י היאקיעוד רוק מתקדם יפניאיך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין") | |
