 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב' |
'קונצ'רטו לפסנתר והרכב חשמלי', אלבום האולפן השישי של להקת 'קוטבל' הוא אלבום הפרוגרסיב הטוב ביותר שיצא אי-פעם את גבולות ספרד. הוא הוקלט, במדריד, בספטמבר 2011, באולפן הכולל פסנתר כנף משובח. הקונצ'רטו, על ארבע פרקיו וללא כל תזמורת, הוא פרי מוחו היצירתי והמלודי של הקלידן קרלוס פלאזה. אדריאנה, בתו הוירטואוזית של קרלוס, מקבלת את הכיסא המרכזי ליד הפסנתר, בעוד קרלוס משתלט על כל המקלדות האלקטרוניות. האלבום כולל עוד שלוש יצירות מלבד הקונצ'רטו. בצירוף יחידת קצב מצויינת והפקה מוסיקלית מצוחצחת, התוצאה היא מוצר שמצדיק לגמרי את 5 ה'אירו' שהוא עולה באתר של קוטבל.
מה כל כך מרשים כאן? שלושה מרכיבים קריטיים נפגשים כאן בתיאום נדיר: מלודיה, פסנתר ולהקה. קרלוס פלאזה הוא מלחין במובן האימפרסיוניסטי ה'מיושן' של המילה. הוא מצייר 'צבעים' ו'גוונים' מוסיקליים בעזרת תבניות עדינות ועשירות. הדבר האחרון שמעניין את פלאזה הוא ריף זועם, קצבי ומהיר. הוא בונה בסבלנות ובאהבה את הקונצ'רטו שלו, ומשדך אותו בזהירות אל הצד המתון והנשי של הפרוג-רוק. זה בוודאי לא אלבום למטאליסטים, אבל גם לא לאנשים שמחפשים 'שירים'. פשוט אין כאן שירים. כמו כן, האלבום הוא אינסטרומנטלי מתחילתו ועד סופו: קולו של אדם לא נשמע בו, אפילו לא ברקע, או כדגימה.
פרוגרים רבים מכירים היטב את הקונצ'רטו ללהקה ותזמורת של דיפ פרפל מ-1969. זה היה שיתוף פעולה גרנדיוזי בין הקלידן המנוח ג'ון לורד, הסולן הכריזמטי איאן גילן והתזמורת הפילהרמונית המלכותית של אנגליה; אבל בפועל, אין כמעט שום דמיון בין האלבום של דיפ פרפל ושל קוטבל. למרות שהיצירה של דיפ פרפל זכתה למעמד של חלוצה היסטורית, היא הרבה פחות מעניינת ובוגרת מזו של קוטבל. האלבומים הדומים ביותר שאפשר להעלות על הדעת הם אלבום הבכורה של פאר קורנר מ-2004, והאלבום השני של פאר קורנר (אינדיינג'רד) שיצא ב-2007.
מבחינה מוסיקלית נקייה, האלבום של קוטבל מפצל את מאזיניו ל-2 קבוצות מובחנות: מי שבאמת אוהב פסנתר, ומי שלא אוהב פסנתר מספיק. זה לא שאין כאן גיטרה חשמלית עם סולואים מפלחי-לבב, וזה לא שאין כאן באס חשמלי שנכתבו עבורו תפקידים מעניינים. אבל הפסנתר הוא הגיבור האמיתי של הסיפור המוסיקלי המגוון הזה. וכאן אנחנו לא מדברים על פסנתר חשמלי, פסנתר פנדר רודז (Fender Rhodes), דגימה ('סאמפל') של פסנתר, ואפילו לא פסנתר ביתי רגיל. קוטבל השכילו להשתמש בפסנתר כנף יוקרתי, כזה שמסוגל לרגש גם ציניקנים מוחלטים, והקליטו אותו בצורה מושלמת.
מה כל כך מרשים כאן? שלושה מרכיבים קריטיים נפגשים כאן בתיאום נדיר: מלודיה, פסנתר ולהקה. קרלוס פלאזה הוא מלחין במובן האימפרסיוניסטי ה'מיושן' של המילה. הוא מצייר 'צבעים' ו'גוונים' מוסיקליים בעזרת תבניות עדינות ועשירות. הדבר האחרון שמעניין את פלאזה הוא ריף זועם, קצבי ומהיר. הוא בונה בסבלנות ובאהבה את הקונצ'רטו שלו, ומשדך אותו בזהירות אל הצד המתון והנשי של הפרוג-רוק. זה בוודאי לא אלבום למטאליסטים, אבל גם לא לאנשים שמחפשים 'שירים'. פשוט אין כאן שירים. כמו כן, האלבום הוא אינסטרומנטלי מתחילתו ועד סופו: קולו של אדם לא נשמע בו, אפילו לא ברקע, או כדגימה.
פרוגרים רבים מכירים היטב את הקונצ'רטו ללהקה ותזמורת של דיפ פרפל מ-1969. זה היה שיתוף פעולה גרנדיוזי בין הקלידן המנוח ג'ון לורד, הסולן הכריזמטי איאן גילן והתזמורת הפילהרמונית המלכותית של אנגליה; אבל בפועל, אין כמעט שום דמיון בין האלבום של דיפ פרפל ושל קוטבל. למרות שהיצירה של דיפ פרפל זכתה למעמד של חלוצה היסטורית, היא הרבה פחות מעניינת ובוגרת מזו של קוטבל. האלבומים הדומים ביותר שאפשר להעלות על הדעת הם אלבום הבכורה של פאר קורנר מ-2004, והאלבום השני של פאר קורנר (אינדיינג'רד) שיצא ב-2007.
מבחינה מוסיקלית נקייה, האלבום של קוטבל מפצל את מאזיניו ל-2 קבוצות מובחנות: מי שבאמת אוהב פסנתר, ומי שלא אוהב פסנתר מספיק. זה לא שאין כאן גיטרה חשמלית עם סולואים מפלחי-לבב, וזה לא שאין כאן באס חשמלי שנכתבו עבורו תפקידים מעניינים. אבל הפסנתר הוא הגיבור האמיתי של הסיפור המוסיקלי המגוון הזה. וכאן אנחנו לא מדברים על פסנתר חשמלי, פסנתר פנדר רודז (Fender Rhodes), דגימה ('סאמפל') של פסנתר, ואפילו לא פסנתר ביתי רגיל. קוטבל השכילו להשתמש בפסנתר כנף יוקרתי, כזה שמסוגל לרגש גם ציניקנים מוחלטים, והקליטו אותו בצורה מושלמת.
בהאזנה הראשונה והשנייה, לא הבנתי למה זכה האלבום לביקורות כל כך טובות. ההגשה העדינה, המתונה, הסבלנית; הנטייה שלא להתמכר לקצב; המורכבות של הלחנים והמעברים המפתיעים; כל אלו מסתכמים באלבום שלא תופס אותך מהר. אך ככל שמספר ההאזנות גדל, כן גברה ההערכה הגדולה לקומפוזיציה המכובדת, תפקידי הפסנתר היפהפיים, הסאונדים מעוררי ההשראה הבוקעים מן הסינתים ועבודת האנסמבל המדויקת - עם הגיטרה האקוסטית הספרדית המתבקשת, המתופף שיודע לנוח בצד בשקט ולהמתין לרגע הנכון, המלוטרון המעורפל וההאמונד המקפץ. צריך להיות אדם בוגר מאוד כדי להפיק אלבום כזה - סובלני, מיושב, מפותח ועמוק. מבחינתי, ספרד עוד לא הפיקה מעצמה אלבום פרוג-רוק כל כך מעורר כבוד.
כמקובל, הקונצ'רטו מחולק לארבעה פרקים: אדג'יו מאסטוזו ('מתון ומלכותי'), לנטו קנטבילה ('שיר איטי'), ויבו סקרצנדו (בדיחה קלילה), ולסיום - אלגרו מודראטו (מהיר אך מתון). ואולי 'מודראטו' היא מילת המפתח כאן: קרלוס פלאזה לא מאמין ב'וידוא הריגה', והוא אף פעם לא מעייף את האוזניים עם סולו שכבר שמעתם. במקום לצעוק, לבעוט ולרוץ - הוא מקונן, מלטף וצועד בנחישות. הקונצ'רטו הזה היה יכול לצאת רק מאירופה: הוא 70% סימפוני, ורק 30% רוק. ועדיין, האיזון בין הקלאסי והרוק מרגיש נכון, לאורך כל הדרך. ברגע שאתה לא מחוייב לתבנית ה'שיר', כי אין בית ואין פזמון, אפשר לעשות כל מה שרוצים.
חברי קוטבל; מימין לשמאל: קרלוס פלאזה (קלידים); חיימה פסקואל (בס חשמלי); אדריאנה פלאזה (פסנתר כנף); קרלוס פרנקו (תופים, כלי הקשה); סזאר גרסיה פוררו (גיטרה קלאסית, גיטרה חשמלית)
כמקובל, הקונצ'רטו מחולק לארבעה פרקים: אדג'יו מאסטוזו ('מתון ומלכותי'), לנטו קנטבילה ('שיר איטי'), ויבו סקרצנדו (בדיחה קלילה), ולסיום - אלגרו מודראטו (מהיר אך מתון). ואולי 'מודראטו' היא מילת המפתח כאן: קרלוס פלאזה לא מאמין ב'וידוא הריגה', והוא אף פעם לא מעייף את האוזניים עם סולו שכבר שמעתם. במקום לצעוק, לבעוט ולרוץ - הוא מקונן, מלטף וצועד בנחישות. הקונצ'רטו הזה היה יכול לצאת רק מאירופה: הוא 70% סימפוני, ורק 30% רוק. ועדיין, האיזון בין הקלאסי והרוק מרגיש נכון, לאורך כל הדרך. ברגע שאתה לא מחוייב לתבנית ה'שיר', כי אין בית ואין פזמון, אפשר לעשות כל מה שרוצים.
חברי קוטבל; מימין לשמאל: קרלוס פלאזה (קלידים); חיימה פסקואל (בס חשמלי); אדריאנה פלאזה (פסנתר כנף); קרלוס פרנקו (תופים, כלי הקשה); סזאר גרסיה פוררו (גיטרה קלאסית, גיטרה חשמלית)
מלבד הקונצ'רטו, שאורכו 43:19 והיה מספיק כדי למלא אלבום, פלאזה משחרר כאן 3 יצירות נוספות המתפרשות על פני 4 רצועות, הפעם ללא פסנתר כנף. הלחנים טובים כרגיל, וגם העיבודים מלאי דמיון, אבל היעדרו של הפסנתר מתחיל להיות מורגש לאט-לאט. יש מספיק רעיונות גם ב-24 הדקות הנותרות, אבל לעתים זה נשמע כמו פסקול לסרט, ולא כמו הרכב אקוסטי-חשמלי חי. היצירה 'ריקוד שיווה' (האל ההודי), למשל, מציגה מוטיב מהפנט, אבל אין דיאלוג מעניין מספיק בין הכלים עצמם. ביצירה האחרונה, 'דה אינפנט' (הילד), מופיע לראשונה גם סקסופון, בלי להישמע ג'אזי אפילו לרגע, ובכל זאת נמצא שם פסנתר, כך שהסיום של האלבום בהחלט מלבב, אפילו מעט דרמטי.
האלבום של קוטבל יוצא דופן בכמה צורות: ראשית, הוא מכניס את עצמו אל תוך תבנית מוגדרת (קונצ'רטו), לכאורה עתיקה ושחוקה, אך מקרין חירות מחשבתית מוחלטת, ויוצא ממנה מנצח. שנית, הוא ממצה את יתרונותיו של פסנתר הכנף, תוך שהוא מצליח להימנע מנפילה אל המלכודות המוכרות של פרויקטים דומים: צליל הפסנתר לא משתלט על המיקס, לא משעמם את האוזן, ומשוחח כל הזמן עם גיטרות וסינתיסייזרים מרחיבי-אוזניים. שלישית, הקונצ'רטו מרוויח מהפקה מוסיקלית נפלאה, שמבליטה את כל הכלים ונשמעת חיה ונושמת - ולא רק בגלל שהקונצ'רטו כולו הוקלט חי באולפן.
האלבום של קוטבל יוצא דופן בכמה צורות: ראשית, הוא מכניס את עצמו אל תוך תבנית מוגדרת (קונצ'רטו), לכאורה עתיקה ושחוקה, אך מקרין חירות מחשבתית מוחלטת, ויוצא ממנה מנצח. שנית, הוא ממצה את יתרונותיו של פסנתר הכנף, תוך שהוא מצליח להימנע מנפילה אל המלכודות המוכרות של פרויקטים דומים: צליל הפסנתר לא משתלט על המיקס, לא משעמם את האוזן, ומשוחח כל הזמן עם גיטרות וסינתיסייזרים מרחיבי-אוזניים. שלישית, הקונצ'רטו מרוויח מהפקה מוסיקלית נפלאה, שמבליטה את כל הכלים ונשמעת חיה ונושמת - ולא רק בגלל שהקונצ'רטו כולו הוקלט חי באולפן.
לסיכום, קוטבל הפיקה את היציאה הפרוגרסיבית הטובה ביותר של ספרד אי-פעם, וזוכה אצלי לתואר הצנוע 'הפתעת השנה בפרוגרסיב' לשנת 2012. מי שמעולם לא התחבר לצליל המלא של פסנתר הכנף האירופאי, אולי לא יעריך את מה שיש כאן. אך מי שמסוגל לתת לאלבום הזה את הזמן ואריכות-הרוח שהוא דורש, יוכל לצלול שעות ארוכות בתוך אוקיינוס טופוגרפי משכנע, מלא ועשיר באלמוגים מוסיקליים ססגוניים.
הציון: 9/10
- להקת לוס קנריוס - ציקלוס
- להקת גוטיק - אסקנז
- פאר קורנר - פאר קורנר (אמנם לא ספרדי, אבל דומה בכיוון)
עוד אלבומים ספרדיים
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")