|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
ביקורות אלבומים | |
|
Kurt Rongey That Was Propaganda 2000 Mellow Records USA (69:40) KurtRongey.com ביקורת: אורי ברייטמן 5/11/05 |
 |
|
נאמר זאת מיד: קורט רונגי הוא גאון, והאלבום "זאת היתה תעמולה" הוא יצירת מופת. הטון הפסקני וההכרזות החגיגיות לא באו בקלות-דעת. אחרי הכל, מדובר ביוצר אלמוני ואלבום אלמוני. ועדיין זה המצב. רונגי, בוגר הקולג' המלכותי למוסיקה בלונדון, שולט באופן מושלם במלאכת ההלחנה והעיבוד הסימפוני, מפגין וירטואוזיות כקלידן, מיומנות טכנית בהפקה ובהקלטה, ובגרות רבה בכל מה שנוגע לליריקה, אמירה אמנותית וייחוד אישי. "זאת היתה תעמולה" נולד בעקבות נפילת הקומוניזם ברוסיה, באוגוסט 1991. רונגי מצא גם השראה בשינוי שמה של לנינגרד חזרה לסנט-פטרבורג. הוא כתב, ניגן, שר והקליט את כל הסיפור לבדו. רק את תפקידי הגיטרה הפקיד בידיו של ביל פול, שותפו לעתיד בלהקת "אנדרגראונד ריילרואד". שנתיים של עבודה הסתיימו במסקנה פשוטה: רונגי לא היה מרוצה מן התוצאה הסופית, וחיכה לשיפורים בטכנולוגיה דיגיטלית. כעבור שש שנים המצב השתפר, הוא הקליט כמה קטעים מחדש, ערך את הכל שוב, והאלבום יצא לאור בתחילת המילניום הנוכחי. מה הופך את "זאת היתה תעמולה" ליצירת מופת, וליוצרו - לזכות בתואר 'גאון'? רונגי הוא לא רוקר או פרוגר ממוצע. האלבום לא רק מעיד על המון עבודה, אלא על ידע מקיף בתורת ההלחנה, הבנה יסודית של תורת ההרמוניה, הפנמה מוחלטת של המבנה הסימפוני - ונסיון רב בהפקה מוסיקלית של מוסיקה מורכבת וקשה-לביצוע. רונגי מאפיל על מוריו ורבניו קית' אמרסון, ריק ווייקמן, טוני באנקס, פטריק מוראז, אדי ג'ובסון ודומיהם. הוא לא ג'אזי, הוא לא פיוז'ניסט, הוא לא ממחזר אף קלישאת פרוג-רוק, הוא לא מנסה למצוא חן והוא לא מתגאה בזריזות-ידיים. כיצירה אמנותית גרידא, האלבום "זאת היתה תעמולה" מביט על הגוש הסובייטי-לשעבר ומנתח את סיכוייו להשתקם. רונגי, שמצטט את איין ראנד, הוא חסיד של אינדיבידואליזם, וביקורתי מאוד כלפי כל סוג של אידיאולוגיה קולקטיביסטית. הליריקה שכתב נעזרת בהשראתם של הומרוס, לנין, מיאקובסקי, סולז'ניצין, לאו טסו, פרנק הרברט - ושוב ראנד. רונגי איננו אוטופיסט או אופטימיסט פשטני; הוא מביט בזוועה ומתעד אותה, בלי ציניות; הוא מנסה לרדת לתהומות האימה של המשטר הסובייטי ברגעיו הגרועים ביותר, אך גם להציע חלופה לעתיד. אלבום הקונספט הזה רחוק מלהיות אסופת שירים עם כמה מוטיבים שמופיעים ונעלמים מדי פעם. רונגי מציע תבשיל מגוון ודינמי - עד קיצונות - שכולל בתוכו גם עיבודים תזמורתיים בביצוע סינתיסייזר, אפקטים קוליים, התקדמות איטית במשעולים קודרים, וכמה רגעים מופשטים לחלוטין - כמו פסקול קולנועי. זה לא רוק מתקדם טהור אלא סימפוניה מודרנית שלוקחת את מורשת הרוק לפסגות גבוהות במיוחד. במילים פשוטות: רונגי הלך בדרך הקשה, כנראה בידיעה ברורה שהוא הולך לפנות למספר מצומצם של מאזינים. אמנם ניתן להוריד את כולו ברשת בתשלום, אבל כפי שמסתבר שוב - גאונות אינה מתכון להצלחה כלכלית. אחת ההפתעות הגדולות באלבום היא איכות התיפוף הדיגיטלי של רונגי: כל כלי ההקשה נשמעים משכנעים ביותר, ומעידים על כך שרונגי הוא לא רק קלידן משובח אלא גם מתופף מוכשר. גם התרומות של ביל פול על הגיטרה החשמלית ראויות לציון - הוירטואוזיות של פול מזכירה נגנים מקוריים כמו מייק ג'ונסון או אלן הולדסוורת'. היכולת של רונגי לייצר "אווירה" או "נופי-צליל" בעזרת אפקטים וסינתיסייזרים היא מעוררת קנאה. כל הסופרלטיבים הללו אינם באים לומר שמדובר ביצירה מהפכנית שלא נשמע כמותה בעולם המוסיקה, אלא שמדובר ביישום מבריק ומתוחכם של מעט מן החוקים המוסיקולוגיים שנלמדו עד כה. ובכל זאת יש מקום להזהיר: האלבום הזה לא יתאים לכל אחד. מעבר לעובדה שהוא לא מציית לאף אחד מחוקי הרוקנרול ושאין בו אף "שיר", הוא גם ארוך למדי (כמעט 70 דקות) ולא קל להאזנה פשוטה - בוודאי לא כמוסיקת-רקע. כדי להבינו כהלכה חייבים לקרוא את הליריקה ואף להכיר את הרקע הפוליטי (קומוניזם, הגוש הסובייטי, מנהיגים ופילוסופיים פוליטיים). מעל לכל, כדי להעריכו כהלכה דורש "זאת היתה תעמולה" מספר *רב* של האזנות - התמסרות מלאה ליצירה כמכלול. רונגי לא עושה כאן הנחות לאף אחד, ובדרך יאבד כמה לקוחות נאמנים. אפשר לנחש שמי שאהב את שני אלבומיה של אנדרגראונד ריילרואד (הראשון או השני - שניהם דומים למדי) יאהב גם את האלבום הזה, למרות שהוא יותר תובעני ופחות "רוקי" במובן הפשוט של המילה. מאזינים שהתמודדו בהצלחה עם סימפוניות ארוכות כמו אלו של פרוקופייב, מאהלר, שוסטקוביץ או בריטן, יוכלו להתמודד בקלות-יחסית עם היצירה של רונגי. ועדיין זו יצירה בלתי-מבדרת בעליל, שקשה מאוד לשיר אותה, לזכור אותה בעל-פה או להשמיע לחברים. זו מוסיקה שלוקחת את המאזין למסע הוליסטי, ולכן קל מדי לקפוץ החוצה באמצע הדרך. הגאונות של רונגי כמלחין וכמעבד מתבטאת בתחושה הנדירה של המאזין, שאותה ניתן לתאר במילים "אני לא אותו אדם שהייתי לפני כן". וזאת תכונה של יצירת מופת.
לסיכום, מדובר באלבום יוצא דופן מכל בחינה אפשרית. רונגי הפיק יצירת מופת מורכבת להחריד, תובענית וטוטאלית. דווקא בגלל שמדובר ביצירה פרי מוחו ועמלו של אדם בודד, היא מגלמת בתוכה את המסר האנטי-קולקטיביסטי בעוצמה רבה מן המשוער. הליריקה מעידה על מחקר רציני, מעוררת מחשבה ולפרקים אף מרגשת ממש. השילוב הנדיר בין גאונות יצירתית ומיומנות טכנית מוצא כאן את ביטויו המלא. כפרוייקט סולו, זהו מאמץ-ענקים שראוי לכל השבחים האפשריים. עם זאת, הוא איננו מבשר על מהפיכה, ולעתים הוא קצת קשה מדי להאזנה.
|
תגובות
עוד פרויקטים של קורט רונגי
Underground Railroad - The Origin of Consciousness
Underground Railroad - Through and Through
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")