להקת 'לפרוס' הגיחה מן המחתרת הנורבגית עם אלבומה השלישי, יצירה מבריקה ומשופשפת, המקרינה עוצמות מפתיעות. הסולן הצעיר-יחסית איינר סולברג (Einar Solberg) מגיע לגבהים בלתי-נתפסים בעזרת מנעד דינמי רחב במיוחד. סולברג נעזר בסוללת גיטרות לוחמנית וביחידת קצב מהודקת. מעבר לתרכובת המקורית שרקחה לפרוס ממגוון השפעות מנוגדות -- אישאן, מיוז, פיין אוף סלביישן, משוגע, דווין טאונסנד ואחרים -- יש כאן 10 שירים מולחנים-היטב, עם מלודיות כובשות והגשה כמעט-מושלמת. אם לסולברג היה מבטא אנגלי קצת פחות 'זר', הלהקה היתה פורצת בקלות לשוק הבינלאומי.


לפרוס מגיעה מן העיירה הנורבגית נוטודן (Notodden). אולי השם לא אומר לכם הרבה, אבל נוטודן התפרסמה בזכות פסטיבל הבלוז שלה, ופסטיבל המטאל Motstøy Festivalen. זה לא נשמע הגיוני שאמנים ידועים-יחסית כמו אישאן (Ihsahn), להקת אמפרור (Emperor) ולהקת פקאטום (Peccatum), כולם הגיעו מנוטודן, מקום מבודד כל כך בסקנדינביה, המכונה כעת "עיירת מטאל". עכשיו הצטרפה לפרוס לרשימה המכובדת של בכירי נוטודן. לפרוס משמשת גם כלהקת ההופעות של אישאן, וזו אחת הסיבות מדוע הוא משמש כאן כמפיק, ביחד עם אשתו. אישאן הוא מפיק מנוסה ומתוחכם, והאלבום נשמע מקצועי לגמרי. אישאן גם תורם לכמה שניות את קולו המוכר לאחד השירים, ת'ורן (Thorn).




זה לא המקום להרחיב על 'אפטר', האלבום המצוין של אישאן מ-2010. אבל אפשר לומר שגם אם אתם לא מאוהבים בסגנון הקודר והצרחני של אישאן, עדיין תוכלו לאהוב מאוד את לפרוס. הם הרבה פחות 'שחורים' (לא ממש בלאק-מטאל), יותר אקלקטיים (משלבים השפעות שונות בתכלית), מוסיפים הומור מתון מדי פעם, ומנגנים יותר מהר מאישאן. השיר היחיד באלבום שנשמע ממש כמו 'אישאן' הוא ה-6 במספר (Waste of Air), וגם שם הם מצליחים לבדל את עצמם מן המאסטר.


אפשר לנחש ש'לפרוס' תקנה אתכם כבר בשיר הראשון, הנושא את שם האלבום. אבל אם לא הרמתם דגל לבן ב-4 הדקות הראשונות, בוודאי תופתעו לטובה מן החלק הסוגר של היצירה השנייה באלבום (Forced Entry): בתזמון 8:33 לוקח איינר סולברג את קולו, וממיר את עצמו לפצצה על-קולית; גם למי ששמע גרונות חריגים בחייו, שאגה מנסרת-בטון שכזאת לא משאירה אף אחד אדיש (וגם את זו שבאה אחריה, ב-9:28, אל תנסו באף בית). סולברג מתנהל כאן כגלריה ניידת של קולות מכל העולמות: בכל שיר הוא נשמע כמו זמר אחר, מוציא גוונים מובחנים מעצמו וממקהלתו האישית, מדלג כמו רקדן-בלט ממצ'ואיזם לפמיניזם וחזרה, מוביל בביטחה וברוגע את היצירות אל עבר השיא הנקודתי, ולרגע לא נשמע מלוקק, חקייני, מהוסס או מלאכותי.


כבר בדקה ה-2 של הקטע הבא, הרצועה השלישית (Restless), מנחית סולברג את הגרזן הקולי שלו על גרונו (ואוזניו) של המאזין המשתאה. האלבום מלא ברגעים מוסיקליים דרמטיים כאלו, שמצליחים להפוך את 'לפרוס' לאחד ההרכבים הפרוגרסיביים המבטיחים שיצאו מנורבגיה בשנים האחרונות. אפשר אפילו לומר שסולברג לקח את הכריזמה של פרדי מרקיורי אל הצד הקיצוני של הרוק המתקדם המטאלי. אם באלבום השני שלהם, 'טול פופי סינדרום' (Tall Poppy Snydrome), היה אפשר לומר שמדובר בפוטנציאל, כאן הגיע המימוש המלא - והתגובות האקסטטיות מקהילת הפרוג העולמית החלו לזרום כמעט מיד, שעות וימים ספורים לאחר יציאתו לאור של האלבום.


מעבר ללחנים האפקטיביים והשירה המרציפה (מפילה לרצפה) של סולברג, יש כאן יחידת-קצב מלוכדת: הבאס של ריין בלומקוויסט (Rein Blomquist) והתופים של טוביאס אורנס אנדרסן (Tobias Ørnes Andersen) מזכירים את העבודה הכאילו-ממוחשבת של להקת 'משוגע' השוודית, הרכב פרוגרסיב דת-מטאל אגדי, שהשפיע על דור שלם של מוסיקאים. ההבדל הוא שאצל 'משוגע' מדובר בתבנית רצופה ומתמדת, שאי אפשר לברוח ממנה. כאן, לעומת זאת, לפרוס לא נותנים למטאל המתמטי להשתלט להם על המוסיקה, ויודעים להשתמש בטריקים מוסיקליים מורכבים כגון פוליריתמיקה ומשקלים אסימטריים, במינון הגיוני ונעים-לאוזן הרבה יותר מ'משוגע'. בקטע ה-7, למשל (Mediocrity Wins) הם הולכים בכיף על פ'אנק (Funk), עם סלאפ-באס וניחוחות של 'אבבא'.


'לפרוס' היא להקה צעירה, האנרגיות שלה בשיאן, ועדיין יש לה דברים מקוריים להגיד (כמו, למשל, המשפט: Regret the future today). בכל עשרת השירים אפשר להבחין עד כמה חברי הלהקה גדושים ברעיונות רעננים. אם משווים אותם להרכב דומה, 'אנדרומדה' השוודים, אפשר לראות שכבר עכשיו יש ל'לפרוס' כמה יתרונות על עמיתיהם המכובדים: סולן שאפתני ומוכשר יותר, שיודע למשוך תשומת-לב בזמן מאוד קצר; יכולת מלודית ממוקדת יותר; מיומנות גבוהה יותר בעירבוב ההשפעות המוסיקליות הסביבתיות הרבות שהם נחשפו אליהן במשך השנים. עם זאת, יש להודות שהמבטא האנגלי-אמריקאי של סולן 'אנדרומדה', דיויד פרמברג, היה קצת יותר 'קל' על האוזניים.

לסיכום, מומלץ לכל חובב פרוג-מטאל עם ראש פתוח, להיחשף בהקדם ל'בילאטרל' של להקת לפרוס. בעידן שבו להקות פרוגרסיביות מזדקנות במהירות, ושבו קשה לאתר את ההברקות האמיתיות ברחבי העולם, 'בילאטרל' הוא גילוי משמח. אפשר רק לקוות שהאלבום הרביעי ייקח את כל היתרונות של הלהקה ויוביל אותם למקומות בומבסטיים עוד יותר, לפני שהחמישיה הנורבגית הזו תאבד את ההתלהבות ותיכנע לפיתויי השיגרה והאינרציה.

הציון: 8.5/10