 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה בהקשר של "קואל", האלבום החדש של לפרוס, היא של בחורה שפגשת בטיול במזרח, והחלטת להזמין הביתה לדייט של אחרי הטיול. בטיול היא היתה עם שיער גולש, קצת מופרעת, אנרגיות מדהימות, לשון משוחררת, והנה היא עומדת בדלת עם שיער קצר, קצת קפואה, מחויטת, זו בכלל לא הבחורה שהכרת. אתה מזהה חיוך או מבט שמזכיר לך את הבחורה ההיא מהטיול ולמרות שאתה ניצב מול אותה אחת, מדבר איתה, מריח אותה - אתה מתגעגע לאיך שהיא היתה.
לפחות חלקנו שמענו על לפרוס בעקבות "בילאטרל", האלבום השלישי (רשמית: השני; לפרוס מחקו לגמרי כל זכר לאלבום הראשון "אאוליה", שלא נדבר על ה-EP הקודם) המהוקצע, החדשני והמפוצץ באנרגיות שלהם. בפאראפרזה על ג'רי מקגווייר, "בילאטרל" קנה אותי ב-"Withered words" (שתי המילים הראשונות באלבום).
גם הקודם, "טול פופי סינדרום" שלהם, היה חתיכת יצירה, ואף יותר מכך: עם שני האלבומים הללו לפרוס הראו שיש להם סגנון מוזיקלי ו"אופי" ייחודי, וזה, בעולם הרווי כל כך של הפרוג-מטאל, המאוכלס בעיקר על ידי חקיינים של להקות אחרות, מרענן ומושך. האקסטרפולציה של שני האלבומים האלה הקפיצה את רף הציפיות. אלבום שמתעלה על "בילאטרל"? קניתי.
כמובן שללפרוס היו תכניות אחרות. "בילאטרל? מי מקשיב לדבר הזה?" כך בראיון שנתנו לדייויד פרידמן מ-NRG בשנה שעברה בעת הביקור בארץ. לפרוס שברו הצידה.
מסביר לי הגיטריסט אוישטיין לנדוורק, בראיון שערכתי איתו החודש: "רצינו הפעם משהו יותר מיושב ומפוקס. לקחת את הזמן ולבנות אווירה ואופי סביב כל שיר, אבל עדיין להשאיר את המאזינים דרוכים".
בתמונה: להקת לפרוס הנורבגית בתמונת פרומו מ-2011
לא מסובך להתחבר לזה. קחו למשל שיר כמו "Dare You" מהאלבום 'טול פופי סינדרום' (Tall Poppy Syndrome). התחלה וסוף הדוקים, קצביים ומעולים, חלק אמצעי פסיכדלי מגניב ביותר, אבל אין חיבור בין השניים. אפילו בשירים סינרגטיים (=השלם גדול מסך חלקיו = השיר גדול מסך מקטעיו) כמו "Forced Entry" הגאוני מבילאטרל, עוררו ביקורת מצד מאזינים, שלא כל כך עקבו אחרי מה שהלך שם. תגידו "פאק איט, זה פרוג, לא מתאים לך לך תשמע קניה ווסט", אבל יש הרבה ברצון האמן לספק יצירה קוהרנטית ומפוקסת.
המשמעות המוזיקלית של מה שמדבר עליו אוישטיין ב"קואל" מתבטאת בשני מרכיבים חדשים שלפרוס הכניסו למוזיקה שלהם: (א) מקצבים נוקשים, ולרוב פשוטים (4/4) ואיטיים; (ב) חזרות (רפטיציות). ה"כפיה" הזו של מסגרת מאורגנת לכל שיר נותנת אפקט של "איפוק", ומפנה את פרצי היצירתיות לכיוון הסאונד, הפרוגרשן בתוך המבנה, התווספות של כלים וערוצים וכאלה תופינים.
זוכרים את "Music for the jilted generation" של "הפרודיג'י"? או כל מה שדאפט פאנק עשו ועושים? אז ככה, רק בפרוג-מטאלית. מבנה נוקשה שסוגר את אפיקי הקצב והמלודיה, ומעביר את הפוקוס למקומות אחרים. למרות הסגנון הייחודי, חדי אוזן ישמעו השפעות של דווין טאונסנד, משוגע (Meshuggah), פיית' נו מור של "אנג'ל דאסט", תיפוף מושפע ישירות ועמוקות ממארס וולטה.
הביקורות ברשת מאוד החמיאו למהלך. "לפרוס המציאו את עצמם מחדש", "הרימו את הבר עוד יותר גבוה". האם לפרוס הצליחו לשנות סגנון ולהתעלות על "בילאטרל"?
הקשבה לשיר הראשון באלבום, "אויב", מבהירה את כל השטיק. התחלה מונוטונית וקצבית של גיטרות, שירה רפטטיבית שלא מתפתחת לשום מקום מבחינת המלודיה וחצי ראשון של התפתחות במבנה הזה. החצי השני של השיר: מעבר חד למבנה אחר, נטול דיסטורשן ושירת פלצטו, והתפתחות באותו מבנה על ידי הוספת ערוצים נוספים על הקיימים בהדרגה.
"כרוני", השני, כבר הרבה יותר משוחרר. הוא והאחרון, "זהם אותי", שרידים מלפרוס של "בילאטרל", והוא דוגמה מצויינת לתוצאה חיובית של המהלך המוזיקלי החדש של לפרוס. תעבירו ל-2:44; ההתחרעות המאורגנת שמתחילה שם שואבת את הכח מהרפטטיביות ונראה לי שלשם לפרוס מכוונת.
שיר הנושא (Coal) הוא לדעתי החלש ביותר באלבום, למרות כמה אלמנטים נסיוניים כמו שירה שחלקה ברבעי טונים (הקטע מ-00:37), סאונדים מגניבים והתחרעות ראויה לשמה (4:34), השיר לא "מתרומם".
"הגלימה" (The Cloak) הוא אולי השיר המיינסטרימי ביותר שלפרוס הוציאה עד היום, וללא קשר בלדה נאה ביותר, ממוקדת במטרה, מלודית, מייצגת בכבוד את הקו החדש, ושזכתה לכמה תגובות מאוד מאוכזבות ביוטיוב ("לפרוס עושים פופ?!?"). אל תקשיבו להם, מדובר בשיר מצויין.
"העמק" (The Valley) מתחיל טרילוגיה של 3 שירים עדינים יותר וסופר-רפטטיבים של לפרוס, ומכיל תיפוף שכמו מועתק מהמארס וולטה. מודה שצריך לצלוח את העצבים הגואים בחלק הראשון של השיר, הרפטטיבי מדי לטעמי, כדי להגיע לחלק היותר טוב שלו (2:18 ואילך). "מלח" (Salt), שיר די בינוני, ניצל ממנה באמצעות מלודיה טובה (1:26 ואז 3:17).
"הד" (Echo), יצירה יותר ארוכה שלא נהנית מהדמיון בשם לאותה יצירה של פינק פלויד, היא כמעט 10 דקות של מוזיקה חביבה שלא מגיעה מי יודע מה גבוה. איפה זה ואיפה 10 הדקות המופתיות של "Forced Entry".
"זהם אותי" (Contaminate Me), לבד מהשם המגניב, הוא מין "בן חורג" באלבום ולכן כנראה גם נדחק לסוף. הוא גם אחד משני השירים הכי ת'ראשיים של לפרוס (השני: "Waste of Air" מבילאטרל), עם הופעת אורח קורעת גרון של מיודענו אישאן (שהוא גם גיסו של איינר סולברג הזמר) שמככב דווקא בחלק האחרון של השיר עם זעקות "זהם אותי! זהם אותי!" – מובטח לכם שבאלבום זה נשמע הרבה יותר טוב מהתרגום העברי המוצג כאן.
חייבים גם לומר מילה על איינר סולברג, הסולן והקלידן, שנותן את ההופעה הטובה ביותר ששמענו ממנו בלפרוס, תפקידי השירה המסובכים ביותר (כאילו שזה עוד היה אפשרי אחרי "בילאטרל") ושדרוג משמעותי של תפקידי הקלידים והסאונד שלהם. המבטא הנורבגי, עם זאת, נשאר כשהיה.
יש עוד כמה דברים שנשארו מלפרוס הישנה והמוכרת, בעיקר בגזרת הגיטרות: סגנון וסאונד, שזה דבר טוב. מה שפחות טוב הוא שהליריקה נשארה בינונית. לא שאני מצפה לכתיבה ברמה של המארס וולטה או מריליון בתקופת פיש, אבל כשהמוזיקה מעולה והמילים ממש לא – יש טעם לפגם.
לפחות חלקנו שמענו על לפרוס בעקבות "בילאטרל", האלבום השלישי (רשמית: השני; לפרוס מחקו לגמרי כל זכר לאלבום הראשון "אאוליה", שלא נדבר על ה-EP הקודם) המהוקצע, החדשני והמפוצץ באנרגיות שלהם. בפאראפרזה על ג'רי מקגווייר, "בילאטרל" קנה אותי ב-"Withered words" (שתי המילים הראשונות באלבום).
גם הקודם, "טול פופי סינדרום" שלהם, היה חתיכת יצירה, ואף יותר מכך: עם שני האלבומים הללו לפרוס הראו שיש להם סגנון מוזיקלי ו"אופי" ייחודי, וזה, בעולם הרווי כל כך של הפרוג-מטאל, המאוכלס בעיקר על ידי חקיינים של להקות אחרות, מרענן ומושך. האקסטרפולציה של שני האלבומים האלה הקפיצה את רף הציפיות. אלבום שמתעלה על "בילאטרל"? קניתי.
כמובן שללפרוס היו תכניות אחרות. "בילאטרל? מי מקשיב לדבר הזה?" כך בראיון שנתנו לדייויד פרידמן מ-NRG בשנה שעברה בעת הביקור בארץ. לפרוס שברו הצידה.
מסביר לי הגיטריסט אוישטיין לנדוורק, בראיון שערכתי איתו החודש: "רצינו הפעם משהו יותר מיושב ומפוקס. לקחת את הזמן ולבנות אווירה ואופי סביב כל שיר, אבל עדיין להשאיר את המאזינים דרוכים".
בתמונה: להקת לפרוס הנורבגית בתמונת פרומו מ-2011
לא מסובך להתחבר לזה. קחו למשל שיר כמו "Dare You" מהאלבום 'טול פופי סינדרום' (Tall Poppy Syndrome). התחלה וסוף הדוקים, קצביים ומעולים, חלק אמצעי פסיכדלי מגניב ביותר, אבל אין חיבור בין השניים. אפילו בשירים סינרגטיים (=השלם גדול מסך חלקיו = השיר גדול מסך מקטעיו) כמו "Forced Entry" הגאוני מבילאטרל, עוררו ביקורת מצד מאזינים, שלא כל כך עקבו אחרי מה שהלך שם. תגידו "פאק איט, זה פרוג, לא מתאים לך לך תשמע קניה ווסט", אבל יש הרבה ברצון האמן לספק יצירה קוהרנטית ומפוקסת.
המשמעות המוזיקלית של מה שמדבר עליו אוישטיין ב"קואל" מתבטאת בשני מרכיבים חדשים שלפרוס הכניסו למוזיקה שלהם: (א) מקצבים נוקשים, ולרוב פשוטים (4/4) ואיטיים; (ב) חזרות (רפטיציות). ה"כפיה" הזו של מסגרת מאורגנת לכל שיר נותנת אפקט של "איפוק", ומפנה את פרצי היצירתיות לכיוון הסאונד, הפרוגרשן בתוך המבנה, התווספות של כלים וערוצים וכאלה תופינים.
זוכרים את "Music for the jilted generation" של "הפרודיג'י"? או כל מה שדאפט פאנק עשו ועושים? אז ככה, רק בפרוג-מטאלית. מבנה נוקשה שסוגר את אפיקי הקצב והמלודיה, ומעביר את הפוקוס למקומות אחרים. למרות הסגנון הייחודי, חדי אוזן ישמעו השפעות של דווין טאונסנד, משוגע (Meshuggah), פיית' נו מור של "אנג'ל דאסט", תיפוף מושפע ישירות ועמוקות ממארס וולטה.
הביקורות ברשת מאוד החמיאו למהלך. "לפרוס המציאו את עצמם מחדש", "הרימו את הבר עוד יותר גבוה". האם לפרוס הצליחו לשנות סגנון ולהתעלות על "בילאטרל"?
הקשבה לשיר הראשון באלבום, "אויב", מבהירה את כל השטיק. התחלה מונוטונית וקצבית של גיטרות, שירה רפטטיבית שלא מתפתחת לשום מקום מבחינת המלודיה וחצי ראשון של התפתחות במבנה הזה. החצי השני של השיר: מעבר חד למבנה אחר, נטול דיסטורשן ושירת פלצטו, והתפתחות באותו מבנה על ידי הוספת ערוצים נוספים על הקיימים בהדרגה.
"כרוני", השני, כבר הרבה יותר משוחרר. הוא והאחרון, "זהם אותי", שרידים מלפרוס של "בילאטרל", והוא דוגמה מצויינת לתוצאה חיובית של המהלך המוזיקלי החדש של לפרוס. תעבירו ל-2:44; ההתחרעות המאורגנת שמתחילה שם שואבת את הכח מהרפטטיביות ונראה לי שלשם לפרוס מכוונת.
שיר הנושא (Coal) הוא לדעתי החלש ביותר באלבום, למרות כמה אלמנטים נסיוניים כמו שירה שחלקה ברבעי טונים (הקטע מ-00:37), סאונדים מגניבים והתחרעות ראויה לשמה (4:34), השיר לא "מתרומם".
"הגלימה" (The Cloak) הוא אולי השיר המיינסטרימי ביותר שלפרוס הוציאה עד היום, וללא קשר בלדה נאה ביותר, ממוקדת במטרה, מלודית, מייצגת בכבוד את הקו החדש, ושזכתה לכמה תגובות מאוד מאוכזבות ביוטיוב ("לפרוס עושים פופ?!?"). אל תקשיבו להם, מדובר בשיר מצויין.
"העמק" (The Valley) מתחיל טרילוגיה של 3 שירים עדינים יותר וסופר-רפטטיבים של לפרוס, ומכיל תיפוף שכמו מועתק מהמארס וולטה. מודה שצריך לצלוח את העצבים הגואים בחלק הראשון של השיר, הרפטטיבי מדי לטעמי, כדי להגיע לחלק היותר טוב שלו (2:18 ואילך). "מלח" (Salt), שיר די בינוני, ניצל ממנה באמצעות מלודיה טובה (1:26 ואז 3:17).
"הד" (Echo), יצירה יותר ארוכה שלא נהנית מהדמיון בשם לאותה יצירה של פינק פלויד, היא כמעט 10 דקות של מוזיקה חביבה שלא מגיעה מי יודע מה גבוה. איפה זה ואיפה 10 הדקות המופתיות של "Forced Entry".
"זהם אותי" (Contaminate Me), לבד מהשם המגניב, הוא מין "בן חורג" באלבום ולכן כנראה גם נדחק לסוף. הוא גם אחד משני השירים הכי ת'ראשיים של לפרוס (השני: "Waste of Air" מבילאטרל), עם הופעת אורח קורעת גרון של מיודענו אישאן (שהוא גם גיסו של איינר סולברג הזמר) שמככב דווקא בחלק האחרון של השיר עם זעקות "זהם אותי! זהם אותי!" – מובטח לכם שבאלבום זה נשמע הרבה יותר טוב מהתרגום העברי המוצג כאן.
חייבים גם לומר מילה על איינר סולברג, הסולן והקלידן, שנותן את ההופעה הטובה ביותר ששמענו ממנו בלפרוס, תפקידי השירה המסובכים ביותר (כאילו שזה עוד היה אפשרי אחרי "בילאטרל") ושדרוג משמעותי של תפקידי הקלידים והסאונד שלהם. המבטא הנורבגי, עם זאת, נשאר כשהיה.
יש עוד כמה דברים שנשארו מלפרוס הישנה והמוכרת, בעיקר בגזרת הגיטרות: סגנון וסאונד, שזה דבר טוב. מה שפחות טוב הוא שהליריקה נשארה בינונית. לא שאני מצפה לכתיבה ברמה של המארס וולטה או מריליון בתקופת פיש, אבל כשהמוזיקה מעולה והמילים ממש לא – יש טעם לפגם.
לסיכום, לפרוס שברה הצדה, ושינתה באופן משמעותי ודי אקספרימנטלי את הסגנון שלה. לטובה או שלא לטובה? קשה לשפוט. אם כל השירים היו ברמה של "כרוני" או "הגלימה" היה לנו ביד אלבום שלא נופל מ"בילאטרל", ודוגמה נדירה של להקה שיודעת לעשות מוזיקה מצויינת ללא קשר לסגנון (מישהו אמר פרנק זאפה והאמהות?). אבל, לדעתי, לפרוס לא יוצאים נשכרים עם ההתעקשות על הרפטטיביות ובניית השירים מלמעלה למטה. זה עובד יפה כטכניקת בניית מתח, אבל עשוי לשעמם במהירות. יכול להיות שהבעיה היא לא במבנה הכפוי אלא סתם בחוסר השראה, שהוליד אלבום פחות טוב מן המצופה.
הציון: 8/10
ביקורת אורח מאת שחר טל