 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Liquid Tension Experiment Liquid Tension Experiment 1998 Magna Carta Records USA (75:01)
18/06/11 | |
ליקוויד טנשן אקספרימנט נולד מתוך יוזמה של חברת התקליטים 'מגנה כרטה' בניו-יורק. שני מנהלי הלהקה, מייק וארני ופיט מורטיצ'לי, הרימו טלפונים למוסיקאים נבחרים וביקשו מהם להקים את סופר-גרופ החלומות שלהם. מייק פורטנוי, המתופף של דרים ת'יאטר (עד 2011) קיבל טלפון בסוף 1996, והציע כמועמדים את טוני לוין (בסיסט שניגן במאות הקלטות עם עשרות הרכבים, ביניהם גם קינג קרימזון ופיטר גבריאל), בילי שיהן (בסיסט שמנגן מהר כמו גיטריסט), ג'ורדן רודס (קלידן שניגן באותה תקופה עם דיקסי דרגז, ושניגן בהרכב של רוד מורגנסטין שחימם את דרים ת'יאטר) והקלידן ינס יונהסן (ג'אז-פיוז'ן). הבעיה היא שהמפיקים לא מצאו אף גיטריסט שיהיה מוכן להשתתף בפרויקט (כולם היו עסוקים בדברים אחרים, או שפשוט אמרו לא).
החלום הצדדי של פורטנוי וחבריו נגנז זמנית. הוא היה עסוק בהופעות והקלטות עם דרים ת'יאטר. בינתיים הצליח לארגן הלייבל הניו-יורקי הקלטה של טוני לוין עם סטיב סטיבנס (גיטרה) וטרי בוזיו (תופים) במה שהפך לאלבום 'בלאק לייט סינדרום' מ-1997. פורטנוי אהב את 'סינדרום' אבל הבטיח לעצמו לעשות משהו קצת שונה, אם כל הסיפור בכלל יתממש.
באביב 1997 ניסו אנשי 'מגנה כרטה' להרכיב שוב את להקת החלומות ולהפיק את האלבום, אבל אף גיטריסט מהרשימה הארוכה של פורטנוי לא מצא זמן פנוי, או שחלקם פשוט לא היו מעוניינים בו. בלית-ברירה, החליט פורטנוי לעשות את הדבר הפשוט ביותר: לפנות לחברו הטוב, ג'ון פטרוצ'י. זאת, למרות שרצה שהפרויקט יהיה מנותק לחלוטין מדרים ת'יאטר. בסופו של דבר, גם הקלידן ג'ורדן דורס הצטרף לאחר מכן ללהקת דרים ת'יאטר - ולכן במבט לאחור, האלבום הזה נשמע כמו 75% דרים, 25% קרימזון. רק חבל שלכל המעורבים בו היה רק שבוע פנוי, ב-20 עד ה-25 בספטמבר 1997, להשקיע בחזרות ובהקלטות, באולפנים בניו-יורק. התוצאה הסופית לא רעה בכלל, אבל בזמן הקצר שהיה להם לכתוב ולנגן, לא יצאו משם מספיק הברקות.
פורטנוי עצמו מספר שללהקה היתה קשה של חומרים כתובים. למזלם, ג'ורדן רודס החרוץ הגיע עם כמה ריפים שהכין קודם לכן. הריפים של רודס התגבשו לכדי שלושת הקטעים הטובים ביותר באלבום, שהם, לפי הסדר: 'פרדיים שיפט' [1], 'קינדרד ספיריטס' [3] ו'יוניברסל מיינד' [8]. הקטע הקצר 'אוסמוזיס', למשל, התפתח מתוך ריף-בס של טוני לוין. מכיוון שחמשת ימי ההקלטה האינטנסיביים הסתיימו במהירות, רודס ופטרוצ'י הקליטו אחר כך שכבות נוספות של גיטרה וקלידים לקטעים הגמורים, כשהיה להם זמן בין ההתחייבויות שלהם לדרים ת'יאטר.
האלבום נפתח נהדר, עם היצירה האנרגטית 'פרדיים שיפט' (Paradigm Shift). בהופעה חיה זה עובד אפילו יותר טוב. אפשר לומר שכן נוצרה הכימיה הבסיסית בין שלושת האנשים שהצעידו את דרים ת'יאטר אל הפרויקטים הכי מוצלחים שלה, במיוחד SFAM ('סינס פרום א ממומרי') שהוקלט שנה אחרי שיצא אלבום הבכורה של LTE (שם הלהקה בקיצור). מהירות האצבעות של רודס מאפשרת לו להכפיל את התפקידים של פטרוצ'י, והמהירות של שניהם מכתיבה את הקצב עבור פורטנוי. צליל הבס המלא של לוין 'משמן' את המיקס ועושה את המוסיקה קלה יותר לעיכול. אפשר לומר בביטחון שטוני לוין הוא בסיסט יותר מעניין ובעל-אופי מהבסיסט הקבוע של דרים ת'יאטר (ג'ון מיאנג), אבל לוין בחר להשתתף במגוון רחב של פרויקטים, רובם יותר מעניינים.
אחרי הסערה של 'פרדיים שיפט', בא קטע מרגיע ('אוסמוזיס') שממלא 3 וחצי דקות עד הסערה הבאה: 'קינדרד ספיריטס' (נשמות תאומות), שנשמע בעצם כמו יצירה אינסטרומנטלית של דרים ת'יאטר. הקטע החמישי (דה סטרץ') הוא רק 'פילר' (filler), דהיינו ממלא-זמן, שתי דקות של התנשפות עד להתפרצות הבאה, פרידם אוף ספיץ', היצירה השישית: זהו למעשה ג'אם עם מוטיב פותח וסוגר - חינני אבל מחזיק מעמד רק בגלל מיומנויות הנגינה של המעורבים. עוד שתיים וחצי דקות של רוח-שטות ('ההרפתקה המופלאה של כריס וקווין') בקטע השישי; דואט קלידים-גיטרה קיטשי בנוסח דרים ת'יאטר (הקטע השביעי, 'סטייס אוף גרייס') - ואנחנו מקבלים את המנה האחרונה: הקטע השמיני, 'יוניברסיל מיינד', שהוא בעצם הקטע השלישי באלבום שמצדיק את קנייתו (ביחד עם הראשון והשלישי).
אחרי סיומו הקרקסי והקליל של 'יוניברסל מיינד', מקבלים המאזינים ג'אם-סשן ארוך ומיותר באורך 28 דקות. הקטעים 9-13, תחת השם 'אזהרה של שלוש דקות', הם למעשה כניסה לחדר החזרות - מעין חדירה בלתי-מורשית לאחורי הקלעים. זה מזכיר לי מצב שבו אדם מגיע למסעדה, מחפש את השירותים ומגיע בטעות למטבח. הלקח הוא פשוט: אנחנו לא באמת אמורים לחוות את הכאוס הזה, שאמור להתגבש ליצירה מסודרת, בסוף התהליך. לכן אפשר לקבוע, במידה מסוימת של רוגז, ש-28 הדקות הללו הן מיותרות לגמרי. פורטנוי בוודאי היה מודע לכך, אחרת לא היה מוסיף 'אזהרה' בגב העטיפה, ברוח זו: אם אתם לא אוהבים לשמוע ג'אם, אל תקשיבו לזה.
מכיוון שגם פורטנוי וגם פטרוצ'י, בחורים עסוקים שכמותם, לא הגיעו עם חומרים כתובים לאולפן, ג'ורדן רודס מוצא את עצמו מככב ברוב הקטעים, אם לא כמבצע אלא כמלחין. התרומות המלודיות שלו לאלבום מורגשות כמעט בכל מקום. טוני לוין, כהרגלו, נכנס על תקן 'כוכב אורח', נגן-סשנים משוכלל שעובד בקבלנות. יכול להיות שהעובדה שרודס קיבל הזדמנות לנווט את המוסיקה בצורה כל כך ברורה, השפיעה על ההחלטה שלו להצטרף לדרים ת'יאטר, זמן קצר אחר כך. כמובן שבדרים ת'יאטר, התרומה של רודס לא היתה כה מכרעת.
מכיוון שמדובר היה בפרויקט נסיוני, 'ליקוויד טנשן' בקושי זכתה לעלות על במה. מלבד ארבע הופעות מאולתרות במהלך ינואר-פברואר 1999, הרבה אחרי שהאלבום הראשון יצא וזמן קצר לפני שהאלבום השני יצא, אף אחד לא ראה אותה בפומבי. רק ביוני 2008 מצאו הארבעה זמן פנוי כדי לתת 5 הופעות בארה''ב, שתועדו היטב גם בדיוידי. רוב מעריצי דרים ת'יאטר לא זכו לחוות את ליקוויד טנשן בהופעה חיה, ולכן שני אלבומי האולפן שלה הם כמעט כל מה שנשאר (מלבד כמה בוטלגים ואלבום-טריו בהופעה, בלי רודס).
שנה אחרי הקלטות אלבום-בכורה זה, נפגשו הארבעה שוב באולפן. הפעם, היה להם הרבה יותר זמן לעשות חזרות, לכתוב, לעבד, להקליט ולשפץ: חודש וחצי במקום חמישה ימים. לכן, האלבום השני של ניסוי 'ליקוויד טנשן' הוא מעניין יותר, עשיר בתוכן רב יותר, מבוצע טוב יותר ואף מוקלט טוב יותר (למרות שגם בו יש כמה ג'אמים ארוכים מדי). מעריצי דרים ת'יאטר שעדיין לא טרחו להתלבש על שני האלבומים בזמן-אמת, מוזמנים לעשות זאת כעת, ולקחת בחשבון שהדיסק הראשון פחות מרשים מזה שבא אחריו. להתחיל ישר מהשני? גם זה לא מומלץ: כדאי להרגיש את ההתפתחות מהאלבום הראשון לשני. שניהם, אגב, באורך 74 דקות.
החלום הצדדי של פורטנוי וחבריו נגנז זמנית. הוא היה עסוק בהופעות והקלטות עם דרים ת'יאטר. בינתיים הצליח לארגן הלייבל הניו-יורקי הקלטה של טוני לוין עם סטיב סטיבנס (גיטרה) וטרי בוזיו (תופים) במה שהפך לאלבום 'בלאק לייט סינדרום' מ-1997. פורטנוי אהב את 'סינדרום' אבל הבטיח לעצמו לעשות משהו קצת שונה, אם כל הסיפור בכלל יתממש.
באביב 1997 ניסו אנשי 'מגנה כרטה' להרכיב שוב את להקת החלומות ולהפיק את האלבום, אבל אף גיטריסט מהרשימה הארוכה של פורטנוי לא מצא זמן פנוי, או שחלקם פשוט לא היו מעוניינים בו. בלית-ברירה, החליט פורטנוי לעשות את הדבר הפשוט ביותר: לפנות לחברו הטוב, ג'ון פטרוצ'י. זאת, למרות שרצה שהפרויקט יהיה מנותק לחלוטין מדרים ת'יאטר. בסופו של דבר, גם הקלידן ג'ורדן דורס הצטרף לאחר מכן ללהקת דרים ת'יאטר - ולכן במבט לאחור, האלבום הזה נשמע כמו 75% דרים, 25% קרימזון. רק חבל שלכל המעורבים בו היה רק שבוע פנוי, ב-20 עד ה-25 בספטמבר 1997, להשקיע בחזרות ובהקלטות, באולפנים בניו-יורק. התוצאה הסופית לא רעה בכלל, אבל בזמן הקצר שהיה להם לכתוב ולנגן, לא יצאו משם מספיק הברקות.
פורטנוי עצמו מספר שללהקה היתה קשה של חומרים כתובים. למזלם, ג'ורדן רודס החרוץ הגיע עם כמה ריפים שהכין קודם לכן. הריפים של רודס התגבשו לכדי שלושת הקטעים הטובים ביותר באלבום, שהם, לפי הסדר: 'פרדיים שיפט' [1], 'קינדרד ספיריטס' [3] ו'יוניברסל מיינד' [8]. הקטע הקצר 'אוסמוזיס', למשל, התפתח מתוך ריף-בס של טוני לוין. מכיוון שחמשת ימי ההקלטה האינטנסיביים הסתיימו במהירות, רודס ופטרוצ'י הקליטו אחר כך שכבות נוספות של גיטרה וקלידים לקטעים הגמורים, כשהיה להם זמן בין ההתחייבויות שלהם לדרים ת'יאטר.
האלבום נפתח נהדר, עם היצירה האנרגטית 'פרדיים שיפט' (Paradigm Shift). בהופעה חיה זה עובד אפילו יותר טוב. אפשר לומר שכן נוצרה הכימיה הבסיסית בין שלושת האנשים שהצעידו את דרים ת'יאטר אל הפרויקטים הכי מוצלחים שלה, במיוחד SFAM ('סינס פרום א ממומרי') שהוקלט שנה אחרי שיצא אלבום הבכורה של LTE (שם הלהקה בקיצור). מהירות האצבעות של רודס מאפשרת לו להכפיל את התפקידים של פטרוצ'י, והמהירות של שניהם מכתיבה את הקצב עבור פורטנוי. צליל הבס המלא של לוין 'משמן' את המיקס ועושה את המוסיקה קלה יותר לעיכול. אפשר לומר בביטחון שטוני לוין הוא בסיסט יותר מעניין ובעל-אופי מהבסיסט הקבוע של דרים ת'יאטר (ג'ון מיאנג), אבל לוין בחר להשתתף במגוון רחב של פרויקטים, רובם יותר מעניינים.
אחרי הסערה של 'פרדיים שיפט', בא קטע מרגיע ('אוסמוזיס') שממלא 3 וחצי דקות עד הסערה הבאה: 'קינדרד ספיריטס' (נשמות תאומות), שנשמע בעצם כמו יצירה אינסטרומנטלית של דרים ת'יאטר. הקטע החמישי (דה סטרץ') הוא רק 'פילר' (filler), דהיינו ממלא-זמן, שתי דקות של התנשפות עד להתפרצות הבאה, פרידם אוף ספיץ', היצירה השישית: זהו למעשה ג'אם עם מוטיב פותח וסוגר - חינני אבל מחזיק מעמד רק בגלל מיומנויות הנגינה של המעורבים. עוד שתיים וחצי דקות של רוח-שטות ('ההרפתקה המופלאה של כריס וקווין') בקטע השישי; דואט קלידים-גיטרה קיטשי בנוסח דרים ת'יאטר (הקטע השביעי, 'סטייס אוף גרייס') - ואנחנו מקבלים את המנה האחרונה: הקטע השמיני, 'יוניברסיל מיינד', שהוא בעצם הקטע השלישי באלבום שמצדיק את קנייתו (ביחד עם הראשון והשלישי).
אחרי סיומו הקרקסי והקליל של 'יוניברסל מיינד', מקבלים המאזינים ג'אם-סשן ארוך ומיותר באורך 28 דקות. הקטעים 9-13, תחת השם 'אזהרה של שלוש דקות', הם למעשה כניסה לחדר החזרות - מעין חדירה בלתי-מורשית לאחורי הקלעים. זה מזכיר לי מצב שבו אדם מגיע למסעדה, מחפש את השירותים ומגיע בטעות למטבח. הלקח הוא פשוט: אנחנו לא באמת אמורים לחוות את הכאוס הזה, שאמור להתגבש ליצירה מסודרת, בסוף התהליך. לכן אפשר לקבוע, במידה מסוימת של רוגז, ש-28 הדקות הללו הן מיותרות לגמרי. פורטנוי בוודאי היה מודע לכך, אחרת לא היה מוסיף 'אזהרה' בגב העטיפה, ברוח זו: אם אתם לא אוהבים לשמוע ג'אם, אל תקשיבו לזה.
מכיוון שגם פורטנוי וגם פטרוצ'י, בחורים עסוקים שכמותם, לא הגיעו עם חומרים כתובים לאולפן, ג'ורדן רודס מוצא את עצמו מככב ברוב הקטעים, אם לא כמבצע אלא כמלחין. התרומות המלודיות שלו לאלבום מורגשות כמעט בכל מקום. טוני לוין, כהרגלו, נכנס על תקן 'כוכב אורח', נגן-סשנים משוכלל שעובד בקבלנות. יכול להיות שהעובדה שרודס קיבל הזדמנות לנווט את המוסיקה בצורה כל כך ברורה, השפיעה על ההחלטה שלו להצטרף לדרים ת'יאטר, זמן קצר אחר כך. כמובן שבדרים ת'יאטר, התרומה של רודס לא היתה כה מכרעת.
מכיוון שמדובר היה בפרויקט נסיוני, 'ליקוויד טנשן' בקושי זכתה לעלות על במה. מלבד ארבע הופעות מאולתרות במהלך ינואר-פברואר 1999, הרבה אחרי שהאלבום הראשון יצא וזמן קצר לפני שהאלבום השני יצא, אף אחד לא ראה אותה בפומבי. רק ביוני 2008 מצאו הארבעה זמן פנוי כדי לתת 5 הופעות בארה''ב, שתועדו היטב גם בדיוידי. רוב מעריצי דרים ת'יאטר לא זכו לחוות את ליקוויד טנשן בהופעה חיה, ולכן שני אלבומי האולפן שלה הם כמעט כל מה שנשאר (מלבד כמה בוטלגים ואלבום-טריו בהופעה, בלי רודס).
שנה אחרי הקלטות אלבום-בכורה זה, נפגשו הארבעה שוב באולפן. הפעם, היה להם הרבה יותר זמן לעשות חזרות, לכתוב, לעבד, להקליט ולשפץ: חודש וחצי במקום חמישה ימים. לכן, האלבום השני של ניסוי 'ליקוויד טנשן' הוא מעניין יותר, עשיר בתוכן רב יותר, מבוצע טוב יותר ואף מוקלט טוב יותר (למרות שגם בו יש כמה ג'אמים ארוכים מדי). מעריצי דרים ת'יאטר שעדיין לא טרחו להתלבש על שני האלבומים בזמן-אמת, מוזמנים לעשות זאת כעת, ולקחת בחשבון שהדיסק הראשון פחות מרשים מזה שבא אחריו. להתחיל ישר מהשני? גם זה לא מומלץ: כדאי להרגיש את ההתפתחות מהאלבום הראשון לשני. שניהם, אגב, באורך 74 דקות.
לסיכום, האלבום הראשון של ליקוויד טנשן אקספרימנט היה יכול להיות טוב יותר, אם למעורבים היה יותר זמן פנוי. מכיוון שהוא הוקלט בחמישה ימים לחוצים, התוכן המוסיקלי מסתכם בשלושה קטעים מצויינים (1, 3 ו-8), חמישה קטעים בינוניים (2, 4, 5, 6 ו-7) וג'אם מיותר לחלוטין (9-13). חלק גדול מהלחנים מושפעים ישירות מג'ורדן רודס, אבל כרגיל פטרוצ'י גונב את ההצגה; פורטנוי חרוץ ומופרע כהרגלו, וטוני לוין מפגין מקצועיות וטעם טוב לאורך כל הדרך. יש פה כמה רגעים יפים מאוד, אך גם הרבה ג'אמים שלא בושלו מספיק. ההשוואה בין האלבום הראשון לשני מוכיחה שאי אפשר להפיק יצירת-מופת בזמן כה קצר, במיוחד אם אין לך חומרים כתובים ביד, מראש.
הציון: 8/10
