להקת הרוק המתקדם האיטלקית "לוקאנדה דל פטה" הקליטה את אלבומה הראשון והאחרון בשנת 1977, תחילת 'עידן הקרח' של הפרוג ברחבי אירופה. שם ההרכב, בתרגום לעברית, הוא "פונדק הפיות", ושמו של האלבום הוא "אולי הגחליליות כבר לא אהובות יותר". על עטיפת האלבום ניתן לראות יצור שהוא ספק-גחלילית ספק-פיה, מקופל וכואב. זו המטאפורה החזותית המתאימה ביותר ללהקה, שהוציאה אלבום מעולה אך נכחדה ממפת הרוקנרול באיטליה.

 

מדובר בשבעה מוסיקאים איטלקים שהצליחו להפיק אלבום פרוג קלאסי שאין בו רגע אחד חלש. הם עבדו כמו אנסמבל דמוקרטי, בלי סולואיסטים ובלי כוכבים. עבודת הקלידים של מישל קונטה ואוסקר מזוגליו מעולה, ומאזנת בצורה מופתית את הצליל האקוסטי של הפסנתר המסורתי עם סינתיסייזרים תקופתיים שלא נשמעים מיושנים. עבודת הגיטרה של אזיו ווי (שמוסיף גם חליל-צד נפלא בחלק מן הקטעים) ואלברטו גביג'ליו אלגנטית במיוחד, עם עיבודים שמעניקים להם תפקידים השמורים בדרך כלל לכינור או לויולה. הבס של יאנו בוארו מהוקצע ונעים לאוזן. התיפוף והויבראפון של ג'יורג'יו גרדינו ממושמע ויעיל. קולו המחוייך והרומנטי של ליאונרדו סאסו משלים להקה ברמה בינלאומית, שלא המציאה את הגלגל הפרוגרסיבי אך גם אינה חוסה בצילם של גדולי הז'אנר מאנגליה.

 

Locanda Delle Fate

 

העובדה של"לוקאנדה" יש שני גיטריסטים ושני קלידנים איפשרה להם לבנות עיבודים עשירים מבחינה הרמונית ומלודית כאחד, בלי להסתייע בהכפלות מלאכותיות של כל כלי. מעבר להיבט הטכני, כשרונות ההלחנה של היוצרים המרכזיים (הקלידן קונטה ושני הגיטריסטים - גביג'ליו, ווי) אינם מוטלים בספק. זה אלבום גדוש במנגינות שתופסות את האוזן על הפעם הראשונה. המוטיבים מטופלים בסבלנות ובאורך-רוח, והתוצאה הסופית היא תענוג אודיופילי, שנהנה מהפקה מוסיקלית מושלמת. בניגוד לאלבומי רוק מתקדם איטלקיים מתחילת שנות השבעים, שסבלו מהפקה מוסיקלית אומללה ומהקלטה מעצבנת, כאן מדובר בתיעוד אידיאלי של כל תו ותו.

 

ההשפעות הפרוגרסיביות על 'לוקאנדה' ברורות למדי - שילוב בין הליריות והעידון של ג'נסיס עם העליזות והאופטימיות של ג'נטל ג'ייאנט. המוסיקה נעה בין מלנכוליה רכה ובין שמחת-חיים מתונה. קל מאוד להתאהב באלבום הזה, כיוון שהוא כמעט נטול סרקזם או קדרות. הדיאלוג בין הגיטרות והקלידים מחושב היטב, אוצר בתוכו רעיונות קונטרה-פונקטיים, ומתקרב לתיחכום ולמיומנות של תיזמור סימפוני. הצליל המלא והעשיר של הפסנתר והצ'מבלו, והדרך שבה הם מתמזגים עם חליל-הצד והגיטרה החשמלית ברג'יסטר הגבוה, סייעה לאלבום לעמוד בהצלחה במבחן הזמן.

 

מבין שבעת הקטעים שהרכיבו את תקליט הויניל המקורי שיצא בשנת 1977 אפשר לציין במיוחד את שני הקטעים הראשונים (הראשון באורך 6.5 דקות והשני באורך 10 דקות), ואת הקטע האחרון (9.5 דקות) שמכיל כמה רגעים חזקים במיוחד, עם תנופה סימפונית שאולי השפיעה על אנגלגארד בשנות התשעים. לרימסטר של פולידור משנת 1994 הצטרף קטע בונוס ('ניו יורק') חביב אך פחות פרוגרסיבי, שככל הנראה היה מיועד לקידום הלהקה כסינגל.

 

כמה מילים על השפה האיטלקית: הרמה המוסיקלית הגבוהה של האלבום מעוררת רצון עז להבין את הליריקה ואת הטקסטים. לאלבום לא מצורפים הטקסטים, אפילו לא באיטלקית, ואין תרגום זמין ברשת. הביקורת משמיטה את המימד הטקסטואלי מן הסיכום הכללי, ולכן הציון הסופי משקף את המוסיקה בלי המרכיב הלירי. אין ספק שהמילים תורמות להבנת האלבום כמכלול: מאזינים איטלקים, מן הסתם, מבינים את "פורסה לה לוצ'וי נו סי אמאנו פיו" טוב יותר מלא-איטלקים. נותר רק לקוות שיבוא מישהו בעתיד שיפרסם תרגום אנגלי ראוי לכל שמונת הקטעים המופיעים בדיסק.

 

'לוקאנדה' לא זכתה לתרגם את ההצלחה האמנותית של 'פורסה' להצלחה מסחרית. הזמן פעל לרעתה, כיוון שהפרוג החל לצאת מן האופנה בשלהי העשור. אלבום נוסף שהוקלט בהופעה חיה (1977) יצא על דיסק בשנת 1993 ומכיל רק קטע אחד שלא יצא באלבום האולפן. הלהקה התאכזבה מההיענות הדלה של קהל המאזינים, והתפרקה בתחילת שנות השמונים. איחוד של חמישה מתוך שבעת חברי הלהקה בשנת 1996 הוביל לאלבום חדש בשנת 1999 שאינו מזכיר כלל את הכיוון הפרוגרסיבי של 'פורסה'.

 

לסיכום, מדובר באלבום מעולה של להקה שהיתה ראויה לגורל טוב יותר. העיבודים הם מלאכת מחשבת של איזונים ובלמים, הביצועים כמעט מושלמים, האיזון בין הקטעים מוצלח וההקלטה תופסת את כל הניואנסים באופן מיטבי. 'פורסה' ראוי לשבת במקום טוב בין יצירות המופת של הפרוג האיטלקי, למרות שהגיע מאוחר אל המדפים ולמרות שהושפע מהרכבים גדולים, חלוציים ומפורסמים ממנו. הרימסטר נתן לו חיים חדשים, וכדאי לרדוף אחריו היום באינטרנט.

הציון: 8.5/10

תגובות

באנקו - איו סונו נאטו ליברו

איל באלטו די ברונזו

פי-אף-אם - פר און אמיקו

מוזיאו רוזנבאך - זרטוסטרא

מקסופון